הדחקה היא מנגנון הגנה שנועד למנוע חוויה מודעת של תכנים רגשיים קשים מנשוא. ההדחקה מרחיקה תכנים אלו מן התודעה ובכך שומרת על האדם מפני התמודדות עמם. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא על דרך פעולת מנגנון ההדחקה ותפקידו בחיי היום-יום.
הדחקה היא סוג של מנגנון הגנה – צורה של פעילות נפשית המתרחשת באופן לא מודע, במטרה להגן על האדם מפני חוויה של תוכן רגשי המאיים עליו. תכנים שכאלו יכולים להיות זיכרונות, מחשבות, תשוקות או משאלות אשר לאדם קשה לבוא עמם במגע, שכן הם מעוררים קונפליקטים פנימיים מאיימים או חרדה. שימוש בהדחקה גורם לאדם כמו "לא לזכור" את התכנים שהודחקו, וכך אינו נאלץ לחוות אותם או להתמודד עמם.
את המשגת הרעיון של פעילות מנגנוני הגנה ניסח לראשונה זיגמונד פרויד, שהתייחס למנגנון ההדחקה כבר בבסיס התאוריה שלו. תחילה, הוא ראה אותה כמנגנון שנועד להרחיק מהמודעות, ועל כן מהזיכרון, אירועים טראומטיים שהתרחשו במציאות. אולם מאוחר יותר הציע שההדחקה יכולה לפעול גם על תכנים רגשיים שמקורם פנימי – דוגמת משאלות, רגשות או מחשבות שמעוררים באדם קונפליקט שמאיים על יציבותו הנפשית. בכתיבתו המאוחרת יותר, הציע פרויד כי מנגנון ההדחקה הוא אחד מני מנגנוני הגנה רבים אשר חיוניים לתפקוד הרגשי המאוזן של האדם. מי שהמשיכה לפתח את הרעיון, והמשיגה מנגנוני הגנה מסוגים נוספים, היא בתו, אנה פרויד.
חשוב לזכור כי פעילות מנגנוני ההגנה היא חיונית לשם שמירה על חוויה נפשית מאוזנת ועל יכולת תפקוד בסיטואציות מאיימות. במצב מסתגל ואדפטיבי, לאדם ישנם מנגנוני הגנה שונים והוא נעזר בהם באופן גמיש ותלוי סיטואציה. מצב בלתי מסתגל לעומת זאת, יהיה כאשר האדם נשען על ההגנות שלו באופן קיצוני או נוקשה, ללא תלות בסיטואציה הספציפית בה הוא מצוי. בהתאם, בתוך טיפול, עבודה עם הגנות תכלול ניסיון להתבונן במנגנוני ההגנה הבלתי מודעים, במטרה לסייע לאדם להגמיש אותם. כלומר, לפתח מגוון רחב ומפותח יותר של דפוסי תגובה אל מול מצבי איום, שיצליחו להיטיב עמו.
פעולת ההדחקה
רעיון ההדחקה מבוסס על ההנחה שהציג פרויד, לפיה בנפש ישנם חלקים שהם נגישים לתודעה לעומת כאלו שהם כלל לא מודעים. כך, כאשר זיכרון או חוויה הופכים מודחקים, הם מורחקים מן המודעות, ושוכנים באזורים לא מודעים, כך שלזיכרון של האדם אין כל גישה אליהם. התוצאה, היא חוויית שכחה, של חוסר יכולת לחוות רגש מסוים, מחשבה או משאלה אשר הודחקו.
לשם המחשת אופן הפעולה של מנגנון ההדחקה, ניתן לחשוב על אישה אשר בצעירותה עברה אירוע של פגיעה מינית. אם נפשה תתמודד עם האירוע באמצעות הדחקה, אותה אישה עשויה כלל לא לזכור אירוע זה כחלק מן ההיסטוריה שלה. ההדחקה מייצרת מעין שכחה אשר מונעת מהנפגעת לחוות את הרגשות הקשים שמעורר אירוע טראומתי שכזה. אף שפעילות כזו של המנגנון מאפשרת לה להמשיך לתפקד בחייה, ללא חוויה של המצוקה שאירוע כזה יכול לעורר, מחיר ההדחקה במקרה של אירוע קיצוני כזה עשוי להיות התעוררות סימפטומים פתולוגיים שונים (דיכאון, הימנעות מקשרים בין אישיים) אשר מקורם אינו ברור, כביכול.
במקרה של פעולת הדחקה חזקה פחות, אותה אישה תוכל לזכור שהאירוע התרחש, אולם היבטים רגשיים הנלווים לו – הסבל שהיה כרוך בו והרגשות הקשים אשר עשוי היה לעורר – כל אלו לא מהווים חלק מהחוויה הרגשית של אותה אישה. כך, המנגנון שומר עליה מפני התמודדויות מודעות עם ההשלכות המכאיבות של האירוע.
הדחקה פועלת גם על חוויות רגשיות שמקורן פנימי, ולא כאלו שהתרחשו במציאות החיצונית. כך עבור עמדות, תשוקות, משאלות או רגשות, אשר חוויה מודעת שלהם תעורר באדם קונפליקט קשה מנשוא. לשם המחשה, ניתן לחשוב על בחורה שבן הזוג של חברתה הטובה מעורר בה רגשות רומנטיים. חוויה מודעת של הדבר תעמיד אותה במצב שמעורר קונפליקט מאיים, מפני שהדבר לא הולם את האופן בו היא רואה עצמה כחברה. לכן, ייתכן והרגש כלפי אותו בן זוג יהפוך מודחק, והיא כלל לא תהיה מודעת אליו.
אף שמנגנון ההדחקה מרחיק תכנים רגשיים מן התודעה, התאוריה הפסיכואנליטית מניחה כי גם לתכנים שנמצאים באזורים הלא מודעים של הנפש יש דרכים לבוא לידי ביטוי. חלומות, פליטות פה או סימפטומים של פסיכופתולוגיה, יכולים לנבוע מתוך הניסיון של התכנים המודחקים לבוא לידי ביטוי, על אף ההדחקה. לצד זאת, מנגנון ההדחקה נחשב ל"גבוה", כלומר מפותח מבחינה פסיכולוגית, שכן הוא אינו מביא לעיוות בתפיסת המציאות, אלא פועל על החוויה הפנימית של האדם.
פרויד: הדחקה כמאפשרת חיי תרבות
בכתיבתו של פרויד בנוגע לטבע האדם ולאופן בו הוא מצליח לקיים חיי חברה ותרבות, הוא הדגיש את חשיבות מנגנון ההדחקה, ככזה המאפשר לבני אדם לחיות זה לצד זה באופן מתורבת. הבסיס לרעיון החל להופיע בכתיבתו לאחר שנת 1920 אז החל להתייחס ליצר המוות (טנטוס) – יצר תוקפני והרסני אשר הניח כי שוכן באדם מטבעו. על פיו, יצר זה מעורר באדם דחפים חייתיים ועוצמתיים שמטרתם להביא את האדם לידי סיפוק. את יכולת האנושות לחיות באופן חברתי ותרבותי, ייחס פרויד להדחקה, אותה ראה כאחראית לכך שאותן משאלות הרסניות ותשוקות תוקפניות לא באות לידי ביטוי, ובכך מאפשרת לבני האדם להתארגן במסגרות חיים חברתיות.
מתוך כך, ההדחקה היא מנגנון חיוני ואף הישרדותי, שכן היא מרחיקה מהאדם את הדחפים להרג, לניצול ולאלימות, ומאפשרת לו לחיות תחת שליטה חברתית, שכן אינו מודע לאותם דחפים ויצרים שהודחקו. על כן, פרויד התייחס להדחקה כמנגנון חיוני לבריאות נפשית, תוך מתן חשיבות רבה להדחקה שעברה התאמה ומאפשרת לאדם שכן לחוות סיפוק בחייו, אולם בו זמנית מונעת מדחפים תוקפניים ומיניים להשתלט על החוויה.
מקורות
אישיות: תיאוריה ומחקר/ ביטמן ואחרים, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1992.
מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים.
Introduction to the practice of psychoanalytic psychotherapy / Lemma, A, Wiley & sons, 2016
