העברה הינה מושג מרכזי בתיאוריה הפסיכואנליטית, אשר מניח כי מקורם של רגשות המטופל למטפל נובע ממערכות יחסים משמעותיות מילדותו של המטופל. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא על התגבשות מושג ההעברה, גישות שונות, והעברה בעבודה הטיפולית.
מושג ההעברה נחשב לאחד המושגים החשובים והבסיסיים ביותר בתיאוריה הפסיכואנליטית, אך מנגד הוא גם אחד המושגים המורכבים ביותר להבנה מכיוון שמאז שנטבע הלך והתרחב וכיום ניתן למצוא לו הגדרות מגוונות בספרות המקצועית. זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה אשר טבע את המונח לראשונה, טען כי העברה היא "החלק הקשה ביותר של הטכניקה האנליטית, כשם שהוא החלק החשוב ביותר שלה".
תחילה האמין פרויד כי שמירה על עמדה טיפולית ניטרלית ואנונימית מול המטופל תטיב עם התהליך הטיפולי. עם זאת, הוא נכח לגלות כי הדבר אינו מתאפשר מכיוון שמטופליו חוו כלפיו רגשות עזים אשר הפכו את דמותו לאישית מאוד עבורם. פרויד הסיק כי מקורם של רגשות המטופל למטפל נובע ממערכות יחסים משמעותיות מילדותו של המטופל, וכי הם מועברים מדמויות העבר אל דמויות בהווה, או במקרה זה אל המטפל, בתהליך שנקרא 'העברה'.
התגבשות מושג ההעברה
בראשית דרכו, פרויד ראה בהעברה מכשול המעכב את החקירה האנליטית. הוא האמין כי בכדי לאפשר תהליך אובייקטיבי של חקר האמת, על המטפל "להוציא את עצמו מהתמונה", ואף לשבת בחדר הטיפול מחוץ לשדה הראייה של המטופל, ולעודד אותו לדבר באופן חופשי ואסוציאטיבי על כל מה שעולה בדעתו. פרויד סבר כי שיטה זו תאפשר גישה לתכנים חשובים בנפשו של המטופל אשר הודחקו.
בפועל, פרויד גילה במסגרת עבודתו הקלינית כי מנגנוני ההגנה של מטופלים לעיתים קרובות מונעים מהם להעלות באופן מילולי ומודע מחשבות ורגשות קונפליקטואליים הזקוקים לעיבוד. במקום זאת, תכנים אלו מצאו ביטוי דווקא בהעברה הרגשית שנוצרה אצל המטופל כלפי דמותו של המטפל.
כך למשל, מטופל אשר חווה את הוריו כדמויות תובעניות ושתלטניות עשוי להתקשות לומר על כך משהו באופן ישיר. בין אם מכיוון שהנושא טעון ומורכב עבורו ולכן הוא מעדיף להימנע ממנו, ובין אם כי הוא אינו מודע לכך עד הסוף. במצב כזה, על אף שהמטופל אינו מעלה את התוכן באופן ישיר, הוא עשוי לצאת בהעברה שנוצרת כלפי המטפל – כלומר, ייתכן שהמטופל יחווה את המטפל כדמות ביקורתית וחודרנית.
כפי שניתן להבין מן הדוגמה, ההעברה למעשה מאפשרת עבודה עם תוכן רגשי מעולמו הפנימי של המטופל, אשר אחרת היה בלתי נגיש בטיפול. לכן, אחת ההבנות הקליניות החשובות ביותר של פרויד הייתה כי ההעברה אינה מכשול בטיפול, אלא לב ליבו של המעשה הטיפולי. פרויד זיהה כי ניתן להשתמש בהעברה – כלומר באופן בו המטופל חווה את המטפל – כדרך נוספת להגיע לרבדים פחות נגישים בעולמו הפנימי המטופל, על שלל המשאלות, החרדות והקונפליקטים המרכיבים אותו. כך, הלכה והתגבשה ההבנה כי הקונפליקטים המרכזיים בחיינו אשר מתגבשים מתוך מערכות היחסים המשמעותיות בילדותנו המוקדמת, מייצרים תפיסות ואמונות לא מודעות הפועלות גם בהמשך חיינו ככוחות המעצבים את התנהגותנו וחווייתנו בעולם.
תחילה הניח פרויד כי העברה היא תופעה חד כיוונית, אך בהמשך זיהה גם תהליך הפוך אותו כינה – 'העברה נגדית' הנוצרת אצל המטפל. מדובר בחוויה הסובייקטיבית של המטפל במהלך הטיפול, הכוללת את האופן בו הוא מבין את המטופל, כמו גם את הרגשות והקונפליקטים המתעוררים בו בתגובה למפגש עם המטופל. אף על פי שפרויד האמין כי ההעברה הנגדית מפריעה לעבודת המטפל, מאוחר יותר התפתחו גישות אשר ראו בה כלי עבודה טיפולי לכל דבר. גישות אלו הכירו בחשיבות הסובייקטיביות של המטפל והמטופל ושל מערכת היחסים האישית הנרקמת ביניהם אשר כוללת הן את תופעת ההעברה והן את תופעת ההעברה הנגדית. זו חיזקה את התפיסה כי דפוסי העברה אשר התגבשו בתוך קשרים ראשוניים, יוכלו לעבור תהליך תרפויטי רק בתוך אותו קונטקסט של קשר בין אישי.
גישות שונות להעברה
כאמור, ישנן הגדרות רבות למושג העברה בטיפול, שמקורן בתיאוריות וגישות טיפול שונות המדגישות היבטים אחרים בתופעה או מסבירות אותה בצורה קצת אחרת.
הגישות הקלאסיות בפסיכואנליזה: מדגישות את ההיבט התוך נפשי הלא מודע של המטופל המתבטא בתופעת ההעברה. כך ניתן להבין כי העברה מבטאת בעיקרה קונפליקטים פנימיים של המטופל בין הדחפים והרצונות שלו לבין דרישות החברה. תחת הבנה זו, ההעברה נתפסת כמנגנון רגשי המוביל לעיוות של המציאות, המתרחש בשל שחזור של חוויות מעברו של המטופל בהווה.
תיאוריית יחסי האובייקט: גישה זו מציעה לחשוב על העברה כביטוי של יחסי האובייקט המופנמים של המטופל, כלומר של הייצוג המנטלי של יחסיו הראשוניים עם הדמויות המטפלות, אשר מועברים מהעבר אל ההווה. בהסתכלות זו, יחסי ההעברה בטיפול מתממשים בתהליך שנקרא הזדהות השלכתית, בו המטופל משליך את רגשותיו או דחפיו אל תוך דמות המטפל וחש כלפיו בהתאם לכך. במקביל, תהליך זה מעורר במטפל רגשות אשר מפעילים אותו לגלם תפקיד התואם ליחסי האובייקט הללו.
פסיכולוגיית העצמי: זרם זה בפסיכואנליזה הציע כי העברה היא ניסיון לא מודע של המטופל לקבל מענה מצד המטפל לצרכים ראשוניים שלא נענו בעברו, אשר מתבטא בטיפול בתהליך המכונה 'העברת זולתעצמי'. למעשה, מדובר ב-3 סוגים מרכזיים של העברה אשר מבטאים את החסכים של המטופל בחוויות של שיקוף, אידיאליזציה ותאומות עם הדמויות המטפלות מילדותו. ההעברה לפי גישה זו, מספקת מידע על האופן בו הסביבה ההתפתחותית של המטופל בשנותיו הראשונות עיצבה את קשייו הנפשיים.
פסיכותרפיה התייחסותית: גישה זו מדגישה את ההיבט הבין-אישי הסמוך למודע שבתופעת ההעברה ורואה בה כמערכת יחסים דו-כיוונית הנוצרת באינטראקציות בין המטפל למטופל. התפיסה היא כי בתוך מערכת היחסים ה'העברתית' יכול המטופל לקבל מהמטפל תגובה אחרת מזו שהיה מקבל מהדמות מעברו. כלומר, ניתנת חשיבות לאפשרות לחוות מחדש את הקונפליקטים שהתעוררו בתוך קשר באופן שיאפשר ריפוי.
העברה במעשה הטיפולי
פרויד כינה את ההעברה 'בת הברית החזקה ביותר של האנליזה', והיא אכן מהווה כיום כלי מרכזי בעבודה הטיפולית. במהלך הטיפול המטפל ינסה להיות קשוב להתבטאויות ההעברה בהתייחסויות ישירות של המטופל אל דמויות משמעותיות מעברו, בדיווחים על חיי היומיום שלו, כמו גם בתחושותיו ורגשותיו של המטפל עצמו בנוגע למתרחש בפגישה – כלומר בהעברה הנגדית.
עם זאת, היכולת לזהות ולהתייחס לדפוסי ההעברה של המטופל אינה תמיד משימה פשוטה, במיוחד כאשר מדובר בדפוסי העברה שליליים. סיבה אחת לכך היא כי לעיתים מטופלים לא ירגישו בנוח להודות בקיומן של תחושות אשר לרוב נתפסות כשליליות כמו שנאה, קנאה, טינה או חשדנות, למרות שהן טבעיות וקיימות אצל כולם. לעיתים נדרש זמן עד שנבנה האמון בקשר הטיפולי שיאפשר למטופל להרגיש בטוח מספיק כדי לבטא תחושות אלו כלפי המטפל. סיבה שנייה, היא העובדה שגם המטפל עלול להיות מאותגר כאשר הוא נדרש לספוג רגשות קשים מצד המטופל.
בפועל, בין אם מדובר בתחושות קשות ובין אם בתחושות חיוביות – תפקידו של המטפל הוא תמיד להיות קשוב ורגיש ליחסי ההעברה על מנת לעבוד עמם. כאשר ישנו מספיק אמון בין הצדדים, על המטפל להתייחס לביטויי ההעברה באופן ישיר – קרי, לפרש אותם. אם מצליח המטפל באמצעות פירוש ההעברה לתת מילים לדפוסי ההעברה שהתבטאו בקשר הטיפולי בצורה אמפטית, עשויים להתאפשר שינויים מיטיבים במערך ההגנות והדחפים של המטופל.
מקורות
מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים.
קלנר, נ. (2009). דבשת הגמל: על טכניקת הטיפול הפסיכודינמי. בן שמן: מודן.
ג'וזף, ב. (2001). העברה. בתוך: ברונסטיין ק. (עורכת) – התיאוריה הקלייניאנית: נקודת מבט בת זמננו. תולעת ספרים. (2008) עמ' 239 252.
Chessick, R. D. (2002). Psychoanalytic peregrinations I: Transference and transference neurosis revisited. Journal of the American Academy of Psychoanalysis and Dynamic Psychiatry, 30(1), 83-98
