פילוסופים רבים כגון דקארט ושפינוזה דנו בקשר בין גוף לנפש, ולחוסר ההסכמה על אופי היחסים ביניהם ניתן השם "הבעיה הפסיכופיזית". עבור הסובלים מהפרעה סומאטית, בעיית הגוף-נפש איננה רק סוגיה פילוסופית אלא קושי יומיומי המביא למצוקה רבה.
תסמינים קליניים
הפרעה סומאטית (הידועה גם בשם "תסמונת בריקט"), מוגדרת כהפרעת ביטוי גוף. הסובלים מהפרעה זו מתלוננים על בעיות גופניות כגון: כאבי ראש, כאבי שרירים, רמת אנרגיה נמוכה, בחילות וכאבי בטן. לתלונות אלו אין קשר למחלה גופנית ידועה או הסבר פיזי כלשהו, ולכן ההנחה היא שהבסיס הוא נפשי. ההפרעה מלווה בדרך-כלל בחרדה ובדיכאון.
שכיחות ההפרעה
שכיחות ההפרעה באוכלוסיה נעה בין 0.2% ל-2% והיא שכיחה יותר בקרב נשים. ההפרעה נפוצה בבני אותה המשפחה ומגיעה לשכיחות של עד 30% בתאומים זהים.
אבחנה עפ"י ה-DSM
האבחנה ניתנת כאשר מתקיימים הקריטריונים הבאים:
- תלונות גופניות מרובות שהחלו לפני גיל 30 ונמשכות מספר שנים.
- התלונות גורמות להגבלה בתפקוד החברתי או המקצועי ומצריכות קבלת טיפול רפואי.
- לא ניתן להסביר את התסמינים גם לאחר ביצוע בדיקות רפואיות רבות.
- התסמינים אינם מבוימים (כמו בהפרעת מחלה מדומה, למשל).
גורמים להפרעה
קיימות מספר תיאוריות פסיכולוגיות המנסות להסביר את ההפרעה מנקודות ראות שונות:
גישה פסיכודינמית: על פי גישה זו הלוקים בהפרעה מבטאים לחץ נפשי באמצעות תסמינים גופניים. כל עוד הקונפליקט אינו נמצא בהכרה (במודע) הסובל מההפרעה אינו מסוגל להתמודד איתו ולהביע אותו במילים, כך שהתסמינים הגופניים מהווים שפה רגשית אלטרנטיבית.
גישה התנהגותית: על פי גישה זו האדם מפתח את ההפרעה בהתאם לתגובות הסביבה לתלונותיו הרפואיות: כאשר דיווח על תסמינים גופניים מביא להשגת תשומת לב או טובות הנאה מהסביבה, ילמד האדם "לפתח" תסמינים אלו באופן ספונטני. עפ"י גישה זו, כאשר יקטן "הרווח המשני" של התסמינים הגופניים יפחתו גם הסימפטומים.
יחד עם זאת, יש חוקרים הטוענים כי קיים בכל זאת הסבר פיזיולוגי להפרעה. על פי הסבר זה אנשים הסובלים מהפרעה סומאטית הם בעלי סף גירוי גופני נמוך, דבר הגורם להתעסקות יתר בתחושות חולי וחולשה.
טיפול
הפרעה סומאטית הינה כרונית ואינה נעלמת באופן מוחלט, אך ניתן להביא להקלה סימפטומטית משמעותית. כמו כן, חשוב לזכור שאצל חלק מהחולים הנחשדים כלוקים בה מתגלה בסופו של דבר מחלת גוף נסתרת. לפיכך, מן הראוי להשלים בירור יסודי בחולים אלו על מנת להימנע מאבחנה שגויה.
טיפול תרופתי: תרופות נוגדות דיכאון המסייעות גם להורדת חרדה נמצאו כיעילות לטיפול בהפרעה.
טיפול פסיכולוגי: גישות התנהגותיות בהן ניתן חיזוק על "התנהגות בריאה" והקטנת "הרווח המשני" נמצאו יעילות. כמו כן, נפוץ השימוש בטכניקות של סוגסטיה, הרפיה, הרגעה עצמית, היפנוזה וביופידבק. שיטות אלו נמצאו מועילות במיוחד עבור ילדים הסובלים מההפרעה.
טיפול בתנועה ובספורט: שיטות טיפול אלו מאפשרות למטופל להשתחרר ממתחים ולהירגע. דימוי הגוף משתפר והערכה העצמית גדלה כיוון שהמטופל מבין שאינו מגובל כפי שחשב.
ביבליוגרפיה
Barsky AJ, Goodson JD, Lane RS & al, The amplification of somatic symptoms. Psychosom Med, 1988; 50: 510-519.
DSM-IV (1994) American Psychiatric Association: Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, Fourth Edition. Washington DC: American Psychiatric Press.
Klonoff EA & Moor DJ, "Conversation reaction" in adolescents: a biofeedback-based operant approach. J Behav Ther Exp Psychiatry, 1986; 17: 179-184.
Namenek T, Review of Treating somatization: A cognitive-behavioral approach. Families,-Systems,-and-Health. Vol 25(4) Dec 2007, 451-453.
Seigel E, The unity of body and mind. In: Dance movement theraphy: mirror of ourselves. Seigel EV (ed). New York: Human Science Press, 1994, pp 41-51.
Simon GE, Vonkorff M, Piccinelli M & al, An international study of the relation between somatic symptoms and depression. N Engl J Med, 1999; 18:1329-1335.
