הפרעת אישיות נמנעת מאופיינת ברגישות גבוהה במיוחד לדחייה חברתית, אשר גורמת ברוב המקרים לנסיגה חברתית, התנהגות מרצה וביישנות קיצונית. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא כיצד מאבחנים הפרעת אישיות נמנעת, גורמים ודרכי טיפול.
אנשים רבים מגדירים את עצמם כביישנים, וכולנו חוששים מדי פעם "להגיד את הדבר הלא נכון" בחברה ולחוות בושה, מבוכה או דחייה. עם זאת, רגישותם של בעלי הפרעת אישיות נמנעת גבוהה במיוחד לדחייה חברתית והתנהגותם מושפעת ביותר מחשש זה: הם משתוקקים ליחסים בין אישיים קרובים אך חששם מדחייה מביא אותם לנסיגה חברתית, ביישנות קיצונית והתנהגות מרצה. קשרים בין אישיים נוצרים בדרך כלל רק כאשר ישנו ביטחון מלא בקבלה ללא ביקורת, ועל כן קיימים קשרים מועטים בלבד או שאינם קיימים בכלל.
אבחנה לפי ה-DSM5
אבחנה של הפרעת אישיות נמנעת ניתנת כאשר מתקיים דפוס נרחב של עכבה חברתית, תחושת חוסר מותאמות ורגישות יתר להערכה שלילית, אשר מתחיל בבגרות המוקדמת, נוכח בהקשרי חיים רבים ומתבטא בארבעה ומעלה מהקריטריונים הבאים:
1. הימנעות מפעילויות חברתיות המערבות קשר בין אישי משמעותי מתוך חשש מביקורת, חוסר הערכה או דחייה.
2. היעדר רצון של האדם למעורבות חברתית כל עוד אין ביטחון מלא בכך שיקבלו אותו.
3. הפגנת איפוק ביחסים אינטימיים מתוך חשש להיות מובך או מגוחך.
4. עיסוק יתר בחשש מספיגת דחייה או ביקורת בסיטואציות חברתיות.
5. התנהגות מאופקת ועצורה בסיטואציות חברתיות חדשות עקב תחושת אי-מותאמות.
6. תפיסה עצמית של חוסר מותאמות חברתית, חוסר אטרקטיביות או נחיתות ביחס לאחרים.
7. חוסר רצון לקחת סיכונים אישיים או להתנסות בפעילויות חדשות מתוך חשש שיגרמו למבוכה.
שכיחות, התפתחות והפרעות נלוות
שכיחות ההפרעה באוכלוסייה עומדת על כ-2.4%. ההפרעה מופיעה בינקות או בילדות כביישנות, פחד מזרים וחשש מסיטואציות חדשות ולא מוכרות. עם זאת, ילדים רבים חווים ביישנות, וחשוב לציין שלרוב היא חולפת באופן טבעי. עבור אלו שיפתחו את ההפרעה, הדפוס ילך ויתגבר לאורך השנים, כאשר הימנעות וחשש משמעותי מסיטואציות חברתיות, המובילים למצוקה רבה, יתפסו מקום יותר ויותר משמעותי בחייו של האדם.
לעיתים קרובות, המתמודדים עם הפרעת אישיות נמנעת מאובחנים במקביל עם הפרעת אישיות נוספת, ובעיקר עם הפרעת אישיות תלותית או הפרעת אישיות גבולית. בנוסף, מתמודדים רבים מאובחנים במקביל גם עם דיכאון מז'ורי, מאניה דפרסיה (הפרעה דו-קוטבית) והפרעות חרדה שונות, בייחוד חרדה חברתית. יחד עם זאת, יש לציין כי קיימת חפיפה רבה בין הפרעת אישיות נמנעת לבין הפרעות אחרות, כמו חרדה חברתית, ולכן יש צורך באבחון מקצועי וזהיר.
גורמים להפרעה
מספר גישות ניסו להסביר את החשש העוצמתי מדחייה אותו חווים המתמודדים עם הפרעת אישיות נמנעת, ונראה כי שילוב הרעיונות של הגישות השונות מאפשר את ההבנה המקיפה ביותר.
גישה פסיכו-סוציאלית: על פי גישה זו, ילדים אשר חוו הורות מגוננת יתר על המידה אינם לומדים להסתמך על עצמם בהתמודדות עם דרישות הסביבה. בהמשך חייהם נוטים ילדים אלו להימנע מסיטואציות המערבות יחסים בין אישיים וחברתיים, מתוך חשש שאין הם מיומנים דיים בהתמודדות עמן.
גישה קוגניטיבית: על פי גישה זו במהלך הילדות, עקב התנסויות שליליות או קשר בעייתי עם דמויות מטפלות, נבנה סט הנחות שליליות הכולל תחושת חוסר ערך ותפיסת אנשים אחרים כעוינים ומאיימים. לדוגמא, אדם עשוי לתפוס את האחרים סביבו כביקורתיים ונוטים ללעג ולכן להימנע מסיטואציות העשויות להביא לתגובות אלו.
גישה ביולוגית: מדגישה את רגישותם החושית המוגברת של הסובלים מהפרעת אישיות נמנעת המובילה לפרשנויות שליליות.
טיפול בהפרעת אישיות נמנעת
הצורך הבלתי מסופק בקשרים חברתיים והתמודדות עם חשש תמידי מסיטואציות חברתיות מביאים למצוקה משמעותית. במקרים אלו מומלץ לפנות לטיפול אצל איש מקצוע. הטיפול עשוי להביא לשיפור במגוון היבטי חיים ולהפחתת רמות המצוקה. כמו כן, עצם יצירת הקשר הטיפולי עשויה להוות גורם מקל היוצר בסיס בטוח ממנו ניתן להעז ולצאת להתנסויות חדשות.
טיפול פסיכודינמי: טיפול בגישה דינמית יאפשר חקירה של הדפוסים הנמצאים בשורש ההפרעה במטרה להבין את מקור הקשיים. הקשר הנוצר בין המטפל למטופל יאפשר יצירת מרחב בו המטופל מרגיש בטוח ומובן, ויאפשר התנסות ישירה ביצירת קשר משמעותי כמודל למערכות יחסים אחרות בחייו. בין היתר, הטיפול עשוי לעודד שיפור מיומנויות חברתיות, ועידוד להרחבת טווח ההתנסויות החברתיות.
טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT): מתמקד בהבנת הקשר בין המחשבות, הרגשות וההתנהגות המובילים לחלק משמעותי מהסימפטומים מעוררי המצוקה. בטיפול CBT ניתן דגש על חינוך פסיכולוגי (Psychoeducation) לגבי מאפייני ההפרעה ודרכי הטיפול, חשיפה לסיטואציות מהן רגיל המטופל להימנע, וניתוח אמונות וסכמות לא אדפטיביות בהן מחזיק המטופל.
טיפול קבוצתי: יתרון מרכזי של טיפול קבוצתי טמון בחשיפה המובנית לחברי הקבוצה, וביכולת לעבוד באופן ישיר על דינמיקה בין-אישית ועל מיומנויות חברתיות. לאורך זמן, המטופל יוכל באמצעות האינטרקציות בקבוצה להבין טוב יותר את השפעת רגישותו לדחייה על התנהלותו החברתית ועל תגובות האחרים.
טיפול תרופתי: תרופות נגד חרדה ותרופות נגד דיכאון עשויות להקל על קשיים ספציפיים המתעוררים בסיטואציות שונות ולהפחית רמות מצוקה, כך שיפתח פתח להתנסויות חדשות. טיפול תרופתי יכול להינתן כטיפול בפני עצמו, אך נראה שהוא יעיל יותר בשילוב עם אחת מגישות הטיפול לעיל.
מקורות
DSM-V (2013) American Psychiatric Association: Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, Fourth Edition. Washington DC: American Psychiatric Press.
Kaplan H.I, Sadock B.J, Grebb J.A (1994) Synopsis of psychiatry, Behavioral sciences, Clinical Psychiatry, seventh edition
Meyer, Bjö rn; Ajchenbrenner, Muriel; Bowles, David P. (2005) Sensory Sensitivity, Attachment Experiences, and Rejection Responses Among Adults with Borderline and Avoidant Features, Journal Of Personality Disorders 0885-579X, vol: 19 (6) p:641-658
