הרטמן היינץ - Hartmann Heinz
בעשורים הראשונים של המאה העשרים זכתה התיאוריה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד להצלחה בלתי רגילה, אך בשנים מאוחרות יותר החלו לעלות התנגדויות לראייה של פרויד את האדם כייצור המשוקע כל כולו בדחפים פרימיטיביים בלתי מווסתים, שרק הויתור עליהם יכול להוביל לחיים מתפקדים. היינץ הרטמן, שהיה תלמיד ופציינט של פרויד, החל לשאול את עצמו: האם באמת יכול להיות שכל האנרגיות הנפשיות שלנו מבוססות על מבנה נפשי לא מודע, וששום דבר משמעותי בחיינו אינו נמצא בשליטתנו? הוא החליט להקדיש את עצמו לחקר השאלה הזו ולצד אנה פרויד, היה הראשון שהעביר את הדגש של הפסיכואנליזה אל החוויה המודעת ואל האופן שבו יכול האדם לשלוט בחייו, ולפתח מיומנויות שיסייעו לו להסתגלות טובה יותר לסביבתו. עד היום, נחשב הרטמן ל"אבי פסיכולוגיית האגו".
רקע
היינץ הרטמן (1894-1970) נולד בוינה למשפחה של אינטלקטואלים, המבוססת מאוד בעולם האקדמי והאמנותי. אביו היה שגריר והיסטוריון בכיר, אמו היתה פסלת, ואל בית המשפחה זרמו לכל אורך ילדותו של היינץ פוליטיקאים, מוזיקאים, אנשי אקדמיה ורופאים מהוללים מוינה ומהסביבה. הוא סיים לימודי רפואה באוניברסיטת וינה עם התמחות בפסיכולוגיה, פרסם מספר מאמרים ומחקרים, והשם הטוב שהוציא לעצמו הוביל להזמנה מזיגמונד פרויד עצמו לעבור אצלו אנליזה בשנת 1934. שלוש שנים מאוחר יותר פרסם הרטמן את ספרו פורץ הדרך Ego Psychology and the Problem of Adaptation, אשר שאב את הבסיס שלו מהתיאוריה הפסיכואנליטית הקלאסית, אך הרחיב אותה בהדגישו את ההתפתחות הנורמלית ואת אופן הניתוח של האישיות המסתגלת בכלים פסיכואנליטיים. לימים נודע ספר זה בתור חיבור היסוד של זרם פסיכולוגית האגו (האני), בה היו שותפים פסיכואנליטיקאים נוספים כמו אנה פרויד, מרגרט מאהלר ורוברט וייט.
ב-1938 ברח הרטמן עם משפחתו לארה"ב מאימת הנאצים, השתקע בניו-יורק, וייסד ביחד עם הוגים נוספים את האגודה הפסיכואנליטית של ניו-יורק.
גישה תיאורטית
בדומה לפרויד, שאב הרטמן את הבסיס לתיאוריה שלו מתורת המינים של צ'ארלס דארווין. פרויד ראה את התינוק האנושי כיצור שנולד עם אינסטינקטים, יצרים ודחפים ביולוגיים הטבועים בו עם היציאה מהרחם, כאשר האישיות המודעת (האגו) מתפתחת בשלב מאוחר יותר. הרטמן הרחיב את היריעה על התפיסה הזו וטען כי בני האדם, כמו בעלי החיים, התעצבו בתהליך הישרדותי כך שההסתגלות שלהם לסביבה תהיה מקסימלית. הוא טען שהמסקנה הזו חלה על העצמי הפיזי של בני האדם כמו גם על העצמי הפסיכולוגי ולפיכך, נולד התינוק האנושי כאשר ברשותו אגו בסיסי פרימיטיבי, אשר מאפשר לו כשרים של תפיסה, למידה, זכירה וחשיבה. כלומר, כבר מראשית החיים מחזיק ברשותו התינוק כישורי הסתגלות, המאפשרים לו להתפתח, להתאים את עצמו לסביבה ולהתאים את הסביבה לצרכיו.
התפתחות על פי הרטמן
התיאוריה הפסיכואנליטית הקלאסית טענה כי האגו מתפתח כתוצאה ממשא ומתן מתמשך עם הצרכים הבסיסיים של האיד. למשל, אם האיד מעלה למודעות דחף של רעב, תפקידו של האגו הוא לדאוג לתנאים שיאפשרו את הארוחה. בניגוד לכך, הציע הרטמן כי חלקים נרחבים מהתפקודים של האגו מתפתחים באופן עצמאי, ללא כל קשר לאיד. כך, התפתחותם של תפקודים כגון שפה, תפיסה, כישורים מוטוריים ותהליכי למידה מתבצעת באופן עצמאי כתגובה לסביבה ולנסיבות החיים, באיזור נפשי המכונההאיזור המשוחרר מקונפליקט. חלק נוסף וחשוב לא פחות של האגו מתפתח במטרה לנטרל את האנרגיות האגרסיביות, המאיימות להרוס את העצמי ואת האובייקטים שמסביב. לכן, על פי הרטמן משימותיו של האגו לאורך ההתפתחות מחולקות לשתיים: האחת, כמבנה נפשי עצמאי המאפשר הסתגלות לעולם החיצוני; השנייה, כאמצעי הגנה כנגד הדחפים התוקפניים הפרימיטיביים של האיד.
פסיכופתולוגיה על פי הרטמן
גם בנושא זה, חלק היינץ הרטמן על הגישה הבסיסית של פרויד, על פיה פסיכופתולוגיה נובעת מהסתגלות לקויה של האדם לדרישות הסביבה, ומחוסר יכולת מצידו לוותר על הדחפים הפרימיטיביים האסורים של האיד. בדומה לתיאורטיקנים נוספים מזרם האגו ומזרמים ניאו-פרוידיאניים נוספים כגון זרם יחסי האובייקט ופסיכולוגיית העצמי, טען הרטמן שהאדם אינו יכול לפתח יישות עצמאית ובריאה ללא התאמה מספקת של הסביבה לצרכים הייחודיים שלו. לפיכך, נוירוזות, פסיכוזות, פשיעה, אובדנות וכו', הן מחאה נואשת של האדם כנגד סביבה שאינה מקבלת אותו, ואינה מאפשרת לו התפתחות של עצמי אמיתי. כמו כן, בדומה לאנה פרויד, ביקש הרטמן לבחון את הערך ההסתגלותי של מנגנוני ההגנה, בניגוד לפרויד אשר ראה במנגנונים אלה מכשולים שיש להסירם בדרך לבריאות הנפשית. הוא טען שהגנות רבות נולדות מתוך קונפליקטים, למשל, התרגשותו של התינוק מפעולות בית השימוש שלו עשויה להפוך לתחושה של גועל באמצעות מנגנון של היפוך תגובה. אותה תחושה של גועל יכולה להירתם בבגרות ליכולת גבוהה לסדר ולנקיון, יכולת מוערכת חברתית התורמת לניהול אורח חיים נעים ובריא.
ביבליוגרפיה
ביטמן, א. ואחרים (1992). אישיות: תיאוריה ומחקר. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים.
Guntrip, H. (1973). Psychoanalytic Theory, Therapy, and the Self. New-York: Basic Books.
Hartmann, H. (1958). Ego Psychology and the Problem of Adaptation. New-York: International Universities Press.
Summers, F. (1994). Object Relations Theories and Psychopathology: A Comprehensive Text. Hillsdale, New Jersey: Analytic Press.
