התייחסות לאובייקט הוא מונח שנטבע על-ידי ויניקוט, המתאר את יחסיו הראשוניים של התינוק עם כל מה שאינו נחווה כ'אני', ולמעשה עודנו צבוע בהשלכות עולמו הפנימי. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא על מאפייניו של המונח, ועל התייחסות לאובייקט בטיפול פסיכואנליטי.
דונלד ויניקוט, פסיכואנליטיקאי ותיאורטיקן אשר השתייך לזרם הפסיכולוגי של גישת יחסי האובייקט, טבע את המונח 'התייחסות לאובייקט' בכדי לתאר את יחסיו הראשוניים של התינוק עם כל מה שאינו נחווה כ'אני'. התייחסות לאובייקט מהווה הישג התפתחותי-נפשי ראשון, במעבר מהחוויה האומניפוטנטית הינקותית (תחושת כל-יכולות), בה התינוק אינו מודע לנפרדות בינו לבין הדמות המטפלת, אל עבר חוויה של נפרדות מהאם ואינדיבידואציה. למעשה, בהתייחסות לאובייקט, התינוק אומנם כבר מכיר באם כנפרדת ממנו, כ'לא-אני', אך הוא מסוגל לתפוס אותה אך ורק מתוך נקודת מבטו הסובייקטיבית, ועל כן היא עודנה מושא להשלכה של רגשותיו, משאלותיו ודחפיו.
לפיכך, התייחסות לאובייקט עדיין אינה מאפשרת לעשות שימוש ממשי ומפרה בדמות המטפלת (או בזולת) ובאיכויותיה, המהוות חומר נפשי חיצוני לעצמי. לשם כך, טוען ויניקוט, יש צורך בסביבה טובה דיה. בראשית החיים, התינוק עושה שימוש באימו, אותו ויניקוט כינה 'שימוש חסר רחמים', היות וזו נענית באופן מוחלט לכל צרכיו. במידה והאם מצליחה לשרוד את 'חוסר הרחמים' של התינוק, וממשיכה לטפל בו מבלי לנקום, לסגת או לקרוס, אט-אט מגלה התינוק את האם כבעלת קיום עצמאי ותכונות משלה. גילוי זה, מאפשר התקרבות לחוויית מציאות אובייקטיבית יותר, ושכלול יכולת ההתייחסות לאובייקט לכדי היכולת לעשות שימוש באובייקט – המתייחסת ליכולתו של התינוק להיתרם מתכונותיו של האחר.
בכתביו המוקדמים של ויניקוט, הוא מציע את המושג 'התייחסות-אני', אשר בהמשך נעלם והוחלף לעיתים במונח 'התייחסות לאובייקט'. במאמרו על היכולת להיות לבד, מסביר ויניקוט כיצד חווית התייחסות-אני/אובייקט, בה כאמור התינוק עדיין רואה את האובייקט (והסביבה) דרך נקודת מבטו הסובייקטיבית, תומכת בהתפתחות עולמו הפנימי. התפתחות העולם הפנימי-סובייקטיבי מהווה שלב הכרחי הקודם למפגש עם מציאות אובייקטיבית יותר, המתרחש במעבר לשימוש באובייקט. על פי ויניקוט, היכולת להיות לבד מבוססת על חוויית התייחסות-אני/אובייקט, בה התינוק נמצא לבדו אך בנוכחות אימו, אשר מספקת לו סביבה מאפשרת ותומכת המופנמת בהדרגה לתוך נפשו. השהייה לבדו, לצד נוכחות שקטה וזמינה אשר מביאה לסיפוק צרכיו, ללא דרישות ומבלי ליצור חסך, מגנה על התינוק מפני הפרעות חיצוניות מהסביבה, ובכך מאפשרת לו להתפנות לשהייה בתוך עולמו הפנימי, להתרווחות בתוכו ולהיכרות עימו.
התייחסות לאובייקט בטיפול הפסיכואנליטי
ויניקוט מציע כי לעיתים, בתוך הטיפול הפסיכואנליטי, יהיה המטופל זקוק לתקופה של התייחסות-אני/אובייקט, בה יהיה יכול לשחק לבדו ולשקוע בעולמו הפנימי, בנוכחות המטפל. לרוב, צורך רגרסיבי מעין זה, יעלה בשל חסך מסוים בחוויית התייחסות-אני/אובייקט בינקות. כך למשל, ילדה אשר לא חוותה חווית התייחסות-אני/אובייקט מספקת בינקותה, עשויה לבחור לשחק בבובות בנוכחות המטפל מבלי לשתף אותו במשחק באופן פעיל, בניגוד למטופלים אחרים אשר יחפשו דווקא משחק בו מתאפשרים שיתוף פעולה ועבודת צוות. כלומר, זהו שלב בו המטופל זקוק אך ורק לנוכחות טיפולית שקטה ומיטיבה ולהתבוננות מתפעלת, על מנת שיוכל לפתח ולהכיר את עולמו הפנימי. לעיתים, צורך זה בתקופה של התייחסות-אני/אובייקט יכול להתבטא גם בשתיקות בטיפול, כאלו המאפשרות למטופל לנוח במרחב הטיפולי ומלוות בתחושה רגשית של אינטימיות ונינוחות.
בנוסף, ויניקוט גרס כי במידה והמטופל אינו עובר שלב של התייחסות לאובייקט בטיפול, בו מתאפשרת השלכה של עולמו הפנימי על המטפל, תפגע יכולתו לעשות שימוש מפרה במטפל בהמשך. זאת, כיוון שהמטופל לא עבר את התהליך הדרוש לשם גיבוש יכולת השימוש באובייקט, הכרוך גם בהריסתו (בדמיון) של האובייקט, המתבטאת לרוב במתקפות על המטפל. לדברי ויניקוט, רק באמצעות תהליך זה, יוכל המטופל להיווכח ביכולת הישרדותו של המטפל, לגלות אותו כבעל קיום עצמאי ולהיזון מתכונותיו.
מקורות
מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תולעת ספרים, תל-אביב.
ויניקוט, ד.ו. (1969). השימוש באובייקט והתייחסות באמצעות הזדהויות. בתוך: ר. קולקה (עורך), משחק ומציאות (עמ' 106-113). עם עובד, תל-אביב.
ויניקוט, ד.ו. (1958). היכולת להיות לבד. בתוך: ע. ברמן (עורך), עצמי אמיתי, עצמי כוזב (עמ' 167-177), עם עובד בע"מ, תל-אביב.
ויניקוט, ד.ו. (1963). לתקשר ולא לתקשר. בתוך: ע. ברמן (עורך), עצמי אמיתי, עצמי כוזב (עמ' 233-249), עם עובד בע"מ, תל-אביב.
ויניקוט, ד.ו. (1945). התפתחות רגשית פרימיטיבית. בתוך: ע. ברמן (עורך), עצמי אמיתי, עצמי כוזב (עמ' 46-61), עם עובד בע"מ, תל-אביב.
זקס, א. (2016). מחשבות על שתיקה בטיפול. בטיפולנט: פורטל לשירותים פסיכולוגיים בישראל. https://bit.ly/3VxcCPL
