התנגדות היא מושג מרכזי בתיאוריה הפסיכואנליטית, המתאר כל התנהגות של המטופל אשר מונעת מתוכן מודחק לעלות למודעות ובכך מפריעה לעבודה הטיפולית. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא על התנגדות בטיפול וכיצד מתמודדים עמה.
מהי התנגדות בטיפול?
התנגדות היא מושג מרכזי בתיאוריה הפסיכואנליטית ובפסיכותרפיה בכלל. אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, הגדיר התנגדות כ"כל מה שמפריע להמשך העבודה" (פירוש החלום, 1900). כלומר, התנגדות היא כל התנהגות של המטופל, מודעת או לא מודעת, אשר מונעת מתוכן מודחק לעלות למודעות ובכך מפריעה לעבודה הטיפולית.
למעשה, להתנגדות יש פונקציה הגנתית, אשר מטרתה להשאיר תכנים מודחקים (זכרונות ואירועים טראומטיים מהעבר) בלא מודע. זאת, כיוון שהאני, טען פרויד, מתייחס להעלאת התוכן המודחק כאל סכנה חדשה שיש להתנגד לה בכל הכוח. מנגנוני הגנה פועלים בטיפול כסוג של התנגדות נגד ההחלמה, הריפוי שמציע הטיפול.
כיצד יש להתמודד עם התנגדות בטיפול?
התנגדות עלולה להקשות על תהליך טיפולי ועבודה טיפולית, שכן על המטופל לפחות להגיע, ולהפגין מינימום של שיתוף פעולה, בכדי לאפשר לטיפול להתרחש. על פי פרויד, יש "לעקוף" ו"לפרק" התנגדויות בטיפול. תחילה, על ידי התעקשות ושכנוע מצד המטפל, התנהגויות הופכיות להתנגדות. בהמשך, באמצעות שימוש באסוציאציות חופשיות, טכניקה פסיכואנליטית לפיה שוכב המטופל על הספה ומונחה להעלות באופן חופשי כל דבר העולה במוחו, עם התערבות מינימלית מצד המטפל. פרויד טען כי דיבור ללא בקרה וללא צנזורה, עשוי לאפשר למטופל להעלות קונפליקטים לא מודעים, שאחרת היו מיטשטשים באמצעות ההתנגדות והגנות.
לפיכך, התבוננות קלאסית על התנגדויות תציע להתמודד עם התנגדויות באמצעות פרשנות ושיקוף למטופל אודות האופן בו ההתנהגויות שלו מהוות התנגדות, מדוע הדבר קורה ועל מה ההתנגדות "מגנה". זאת, על מנת להביא למודעות המטופל את האופן בו ההתנגדויות חוסמות ומקשות עליו בתהליך הטיפולי.
לעומת זאת, פסיכולוגיית האגו מתייחסת להתנגדות ומנגנוני הגנה כחלק אינטגרלי מהחוויה המודעת, המהווה פונקציה תפקודית ומיטיבה אשר מסייעת למטופל להתנהל בעולם. על כן, הסרת התנגדויות בטיפול עלולה לאיים על יכולת התפקוד של המטופל, ויש להיזהר באופן בו מנסים לפרק או לעקוף אותה. מטפלים בגישה זו ייטו לעבוד עם התנגדות בטיפול באופן אשר יאפשר דיאלוג משותף ומודעות כלפי האופן בו ההתנגדויות מסייעות למטופל ושומרות עליו.
מקורות
ברמן, ע. וכספי-יבין, י. (1991). מבוא לפסיכולוגיה (יחידה 10: תיאוריות על האישיות). תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים.
לפלאנש, ז' ופונטאליס, ז'. (2011). אוצר המילים של הפסיכואנליזה. תולעת ספרים.
פרויד, ז. (2005). הטיפול הפסיכואנליטי. תל-אביב: עם עובד.
