"כאשר נולדתי הייתי כה נדהם, שלא דיברתי במשך שנה וחצי" (גראפי אלן)
כשהילד הקטן ממלמל לראשונה "אימא" או אבא..." זה תמיד אירוע מרגש מאוד. הדבר מסמן את פתיחתם של ערוצי תקשורת חדשים, וההבנה בין הילד לסביבתו יכולה עכשיו לגדול ולהעמיק. הורים רבים חשים שילדיהם יכולים לתפוס הרבה ממה שנאמר להם עוד לפני שלמדו לדבר ולרוב הצדק עימם. מיומנויות הקליטה של פעוטות לרוב יהיו מתקדמות יותר ממיומנויות ההפקה שלהם, אך בהדרגה ילמדו להביע את עצמם וידביקו את הפער. עם התפתחות השפה ניתן להביע מחשבות, לקלוט רעיונות וליצור קשר.
ניצני התפתחות השפה
בשנה הראשונה לחייו עובר הילד שינויים דרמטיים ביכולת ההגייה, ששיאם הוא היכולת לומר מילים. היכולת של תינוק להפיק צלילים מתחילה בשלב הרפלקסיבי- התינוק מפיק קולות של בכי כאשר, מסיבות שונות, הוא מרוגש יתר על המידה. מהר מאוד, בגיל חודשיים-שלושה, מצטרף גם צחוק מתגלגל והשמעת קולות המזכירים המיית יונים. התינוק מתחיל להפיק צלילי תנועות (הצליל u נפוץ במיוחד), ותגובה המקובלת על הורים רבים היא לחזור אחריו. תגובה כזו מעודדת את התינוק להמשיך ולחקור את הפקת השפה, וכך הוא גם מתחיל ללמוד את החשיבות של תקשורת בין-אישית- כיצד ליצור קשר עין, להאזין לאחר ולהגיב כשמגיע תורו. מכאן ממשיך המשחק הקולי של התינוק, ומתרחב טווח הקולות שהוא מפיק גם לצירופי עיצור ותנועה ("בה", "גה", "מה" וכדומה).
מלמול דמוי דיבור
בערך בגיל חצי שנה מתחילה ההגייה התינוקית להישמע יותר ויותר כמו דיבור. בשלב זה, שלב המלמול הקנוני, התינוק משמיע רצפים של הברות, שמתחילים בחזרתיות על אותה ההברה ("מה-מה-מה-מה") ומתפתחים לרצפים מגוונים יותר ("מה- בה- גי- דו"). עד שלב זה עוקבים גם ילדים חרשים אחר אותה ההתפתחות הראשונית של הפקת צלילים. בסביבות גיל 10 חודשים המלמול התינוקי משתנה ובהדרגה הופך דומה לשפת האם של התינוק, בשלב זה מלמוליו של תינוק הודי למשל, ישמעו שונה מאלה של תינוק ישראלי. נהוג לכנות זאת מלמול-שיחה או עגת-תינוקות, בהם אין עדיין מילים בעלות משמעות, אך טווח הצלילים, הניגון וההטעמה מזכירים את אלו של מבוגרים הדוברים את שפת האם של התינוק (בשלב זה תינוקות חירשים מפסיקים בהדרגה למלמל ומנסים להביע את עצמם באמצעות שפת סימנים). בהדרגה מתחילות להופיע גם מילים טרומיות- מילים שהילד מנסה לתקשר בעזרתן, חוזר עליהן ונראה שהוא מייחס להן משמעות קבועה, אך בד"כ עדיין לא יהיו אלה מילים ממש (למשל "אם-אם" לציון אוכל). ילדים לעיתים דבקים באותן מילים מומצאות, ומשתמשים בהן גם בהמשך, כשנוצר אוצר מילים אמיתי. גם השפה הנקלטת ויכולת ההבנה של הילד מתרחבות באופן משמעותי בשלב זה, הוא מבין הוראות מילוליות ויודע להצביע על חפצים ואנשים. הלקסיקון המייצג אלמנטים בעולם שסביבו מתרחב והוא לומד לקשר בין עצמים לצלילים המייצגים אותם. הפער הנוצר בין יכולת ההבנה המשתכללת לבין יכולת ההבעה המצומצמת יהווה בתקופה הקרובה מקור לתסכול עבור הפעוט, אך גם מנוף להתפתחות נוספת.
המילים הראשונות
בסביבות גיל שנה צפוי הילד לבטא בקול את המילה האמיתית הראשונה שלו, הניתנת לזיהוי בברור, אם כי יש הבדלים בין-אישיים ניכרים בגיל בו מבוטאות המילים הראשונות, עם שונות של מספר חודשים מוקדם או מאוחר יותר. בד"כ יתייחסו מילים אלה לבני-אדם, חפצים או בע"ח שהילד מקיים עימם קשר קבוע, או לחלקי גוף שונים. הילד לומד לזהות שצירופי הברות מסוימים מרגשים את האנשים סביבו יותר. הצרוף "אי-מא" למשל זוכה לתגובות נלהבות יותר מאשר "אי-דה", לכן הוא יחזור עליו. למרות שההיגוי משובש וחלקי יש לעודד את הילד בשלב זה, לאפשר לו להתבטא ולא לתקנו. אם יאמר "לום" במקום "שלום" זו בהחלט נחשבת מילה. אפשר לחזור בפניו על המילה השלמה, וחשוב לדבר אליו בשפה ברורה ובמשפטים קצרים ומובנים- באופן טבעי ההגייה הנכונה תתפתח עם הזמן. אצל רוב התינוקות המילים אבא ואימא יתפתחו ראשונות, ואוצר המילים ימשיך ויתפתח בהדרגה. ישנה שונות בין ילדים במטרות לשמן הם משתמשים במילותיהם הראשונות- חלקם מתייחסים בעיקר לאובייקטים ואירועים, והמילים הראשונות שלהם יהיו שמות עצם, בתוספת כמה פעלים ושמות תואר. ילדים אחרים ישתמש במילים על מנת לבטא סדרים חברתיים, ואופייני שמילותיהם הראשונות יהיו שמות גוף ("אני", "שלי", "אותי") ונוסחאות כמו "די-כבר". הסגנון הראשון נקרא סגנון רפרנציאלי (התייחסותי), והשני סגנון אקספרסיבי (הבעתי). הבדלי סגנון אלו בשימוש במילים ראשונות קשורים להיבטים נוספים בהתפתחות הקוגניטיבית והחברתית של ילדים.
התרחבות אוצר המילים
קצב ההתרחבות של אוצר המילים עולה בצורה ניכרת בסביבות גיל שנה וחצי. עלייה חדה זו בקצב רכישת במילים נקראת פרץ אוצר המילים. אצל ילדים בעלי סגנון רפרנציאלי, הלומדים בעיקר שמות עצם, ניכר פרץ אוצר המילים יותר. ישנן גם מילים מוקדמות שנעלמות מאוצר המילים בשלב זה, בו הלמידה של מילים חדשות נהיית רצינית. כנראה שמילים ראשונות אלה לא היו חלק ממערכת לשונית אמיתית. עכשיו הילד מגלה שלכול דבר יש שם, ושואל כול הזמן: "מה זה?". שגיאות סמנטיות (הקשורות למשמעות) נפוצות של ילדים בשלב זה הן צמצום-יתר והרחבת-יתר. בצמצום-יתר השימוש במילה צר מדי, למשל ילד שיודע לקרוא לכדור שלו "כדור", אבל לא משתמש במילה זו עבור כדורים אחרים. בהרחבת-יתר קורה הדבר ההפוך, והילד יכול לקרוא "כדור" לכול דבר עגול. שגיאות מסוג הרחבת-יתר נפוצות יותר.
גם היכולת הדקדוקית של הילד מתפתחת, ובין גיל שנה וחצי לשנתיים וחצי הילד מתחיל להפיק משפטים קצרצרים, כשהוא מצמיד שתי מילות תוכן זו לזו. אלו הם משפטים טלגרפיים, כמו למשל: "רוצה מים". הם מבטאים מערכת של משמעויות בסיסיות, ולרוב על המבוגר להסתמך על היכרותו עם הילד, על הבעת פניו ומחוות הגוף שלו, כדי להבין את כוונותיו. עם הזמן מתווספים לדיבור הטלגרפי גם כינויי גוף, מילות קישור, הטיות, ועוד. בשלב זה הילד בונה משפטים לא רק באמצעות חיקוי, אלה גם מסוגל ליצור אותם בצורה עצמאית. אם לדוגמה נכבה האור הילד יכול לומר "די אור!" צירוף שלא שמע ממבוגר, אלא הרכיב בעצמו.
בשלב זה ממשיך ומתרחב גם אוצר המילים הנקלט של הילד, וגם כאשר משתפרת יכולת הפקת המילים של הילד הפער ביניהם עדיין קיים, ומעורר תסכול. תסכול זה, יחד עם היכולות הגופניות המשתכללות ומתחזקות, יכול לעיתים להביא ילדים במהלך השנה השנייה לחייהם לגילויי תוקפנות. הילד יודע מה הוא רוצה, אך אינו מצליח לבטא זאת מילולית. יעזור לילד בשלב זה אם המבוגר שלידו יבטא עבורו את רגשותיו במילים ("אתה כועס כי אחיך לקח לך את הכדור").
ממשפטים קצרים למורכבים
מגיל שנתיים וחצי בערך משתכלל בהדרגה דיבורו של הפעוט. מיום ליום הוא נעשה דומה לדיבורו של אדם בוגר, המשפטים מתארכים ונעשים מורכבים יותר ונכונים יותר מבחינה תחבירית. לאחר שלב שתי המילים לומד הילד חוקים דקדוקיים בסיסיים, כמו למשל סופית הריבוי (סיומת Xים לזכר ו Xות לנקבה). לאחר מכן מופיעות וריאציות פשוטות של משפטים, משפטי שאלה ("אני יכול ללכת?") ומשפטי שלילה ("אתה לא יכול לבוא"). בשלב הבא מתחיל הילד לשבץ משפט בתוך משפט, בדרך ליצירת משפטים מורכבים ("אני רוצה שתעשה את זה") ובשלב הסופי, שמגיע בסביבות גיל שלוש וחצי, מסוגל הילד ליצור משפט מורכב משני משפטים פשוטים ("אני הולך לגן ואימא הולכת לעבודה"). בסביבות גיל ארבע רוב הילדים כבר שולטים היטב בשפה, ולקראת גיל שש מתחילה שפתם להיות דומה ברוב מאפייניה לשפת המבוגרים. התפיסה הרווחת כיום בקרב אנשי מקצוע היא שהשפה ממשיכה להתפתח ולהשתכלל לאורך כול החיים, לא רק בילדות.
פרגמאטיקה - השימוש החברתי בשפה
כשהילד רוכש את מערכת הצלילים, אוצר המילים וכללי התחביר של שפת אימו, הוא גם לומד כיצד להשתמש בשפה בחברה. כך הילד רוכש לא רק יכולות לשוניות אלא גם יכולות תקשורתיות, המאפשרות לו לקיים שיחה בדרך הנהוגה בתרבות אליה הוא גדל. כמה מהמיומנויות הללו מופיעות למעשה עוד לפני היכולת לדבר, ונעשות ע"י מחוות גוף, הבעות פנים וקשר עין. עם הזמן הילד מפתח את המיומנות לתגובות רלוונטיות, המתייחסות לשותפיו לשיחה, הוא גם לומד לזהות כשלים בתקשורת, ולתקן מצבים בהם הוא אינו מובן. ככול שמתקדמת התפתחות השפה ההורים מספקים לילד הדרכה במוסכמות חברתיות, המהוות חלק מהתקשורת, כמו למשל: לנפנף ביד כשאומרים שלום, להגיד תודה, בבקשה וסליחה ("מה מילת הקסם?") ולווסת את עוצמת הקול.
ביבליוגרפיה
ה.כוכבי, ע.רביב (2007) המדריך הישראלי להורים, כנרת זמורה-ביתן.
א. סרוף, ר.קופר, ג.דהארט (1998) התפתחות הילד טבעה ומהלכה, האוניברסיטה הפתוחה.
