ויניקוט, פסיכואנליטיקאי ידוע ומכובד, נהג להמתין לאחת ממטופלותיו ליד החלון ולפתוח את הדלת מייד ברגע שהרימה את ידה בכדי לנקוש עליה. מקרה זה מהווה דוגמא לגישתו הטיפולית של ויניקוט, אשר האמין אמונה שלמה בכוחות הריפוי הטמונים בעצם החוויה הטיפולית.
רקע
דונלד ויניקוט (1896-1971) נולד באנגליה למשפחה אמידה, חמה ואוהבת. החל מגיל 14 למד בפנימיות והצטיין חברתית ולימודית. בגיל 16, לאחר ששבר את עצם צווארו, החליט להיות רופא והחל את לימודיו. כסטודנט לרפואה היה פטור מגיוס למלה"ע הראשונה, אך מותם של כמה מחבריו במלחמה הביא לתחושות אשמה ומחויבות והוא התנדב לצבא ושירת כקצין רפואה. לאחר שקרא ויניקוט את "פשר החלומות" של זיגמונד פרויד, החל להתעניין בילדים ובחר להתמחות ברפואת ילדים. עם סיום התמחותו נישא לאשתו הראשונה והתחיל לעבור טיפול פסיכואנליטי. במהלך עבודתו עם ילדים גברה התעניינותו בפסיכולוגיה והוא החל להתעניין בהבדלים בין מציאות פנימית ופנטזיונית למציאות החיצונית. ב-1940 התמנה ליועץ פסיכיאטרי לתוכנית לפינוי ילדים מלונדון המופצצת (מלה"ע השנייה) ועבודתו עם ילדים אלו השפיעה רבות על האופן בו תפס את השפעותיו של חסך סביבתי. ב-1949 התגרש מאישתו, אשר סבלה ממשברים נפשיים קשים לאורך חייהם המשותפים, וכעבור שנתיים נישא בשנית, אך גם אז לא הביא ילדים. בין 1951-1971 זכה ויניקוט להכרה מקצועית רבה: הוא כיהן פעמיים כנשיא החברה הפסיכואנליטית הבריטית, זכה לאותות כבוד שונים ופרסם ספרים ומאמרים רבים. ויניקוט נפטר בגיל 74.
קווים מנחים לעבודתו של ויניקוט
ויניקוט השתייך לזרם הפסיכולוגי של גישת יחסי האובייקט. עבודתו הושפעה מתפיסתה של מלאני קליין, על פיה התינוק מגיע לעולם כאשר הוא מוכן ומותאם לאינטראקציה בין אישית. בניגוד לקליין, האמין ויניקוט כי התינוק בנוי ליצירת אינטראקציה חיובית ולהתפתחות בריאה, אשר עשויה להיפגם עקב הורות לקויה. תפיסה זו עמדה בבסיס תפיסתו של ויניקוט את התפתחות האישיות הבריאה והפתולוגית ואת מהותו של טיפול פסיכולוגי. תרומותיו המרכזיות של ויניקוט הן בזיהוי חשיבות החוויה הסובייקטיבית, הבנת חשיבות יחסי הורה-ילד מוקדמים ובפיתוח טכניקה ודגשים טיפוליים משמעותיים.
"אפשר להאכיל תינוק בלי אהבה" - בריאות ופתולוגיה על פי ויניקוט
בהבחנה בין אישיות בריאה לאישיות פתולוגית, ויניקוט לא התייחס לסימפטומים (כאובססיה, בידוד חברתי וכד'), אלא לחוויה הסובייקטיבית של האדם: עבורו, האדם הנהנה מבריאות נפשית הוא אדם אשר פיתח "עצמי אמיתי": זהות סובייקטיבית ואותנטית, העומדת בבסיס היצירתיות וההנאה מהחיים. את הפתולוגיה הפסיכולוגית הגדיר ויניקוט כהפרעת עצמי כוזב: אדם פעיל ומתפקד אשר אינו חש עצמו כאדם בעל ישות סובייקטיבית וייחודית. הפרעת העצמי הכוזב נוצרת מתוך אינטראקציות מוקדמות בין האם לתינוק, אשר מאופיינות בחסך או חוסר התאמה לצורכי הילד.
התפתחות האישיות הבריאה
בחודשי חייו הראשונים, עובר התינוק בהדרגתיות דרך שלושה שלבים, אשר נבדלים זה מזה בסוג האינטראקציה המתקיימת בינו לבין האם.
כל יכולות סובייקטיבית: התינוק נהנה ממצב המושקעות האימהית הבסיסית של אמו וחווה תחושת שליטה בעולם: כאשר הוא רעב, מופיע שד; כאשר קר לו, מופיעה שמיכה המחממת אותו.
חווית מעבר: בהדרגה, פוחתת זמינותה המיידית של האם לתינוק, באופן שמאפשר לתינוק להכיר בפער הקיים בין תשוקה לסיפוקה ובכך שמילוי משאלותיו התאפשר עקב היענות האם לצרכיו. הכרה זו מתסכלת אך חיונית להתפתחות התינוק, אשר מתמודד עם התסכול ע"י היקשרות לחפץ אותו כינה ויניקוט אובייקט מעבר.
חווית מציאות אובייקטיבית: בשלב זה מתחילה להתבסס הבנתו של התינוק כי אנשים אחרים נבדלים ממנו ובעלי צרכים משלהם, וכי בעתיד יצטרך למצוא אובייקט אשר יספק את צרכיו.
כאשר המעבר בין השלבים נעשה באופן ובעיתוי התואמים את התפתחותו של התינוק, מונח הבסיס להתפתחות האישיות הבריאה: אישיות בה משאלות וצרכים נתפסים כמשמעותיים ולגיטימיים ואינטראקציות בין אישיות נתפסות כחיוביות וכמקור לאמון וסיפוק אישי.
היווצרות פתולוגיה
ויניקוט הכיר בכך שאף אם אינה יכולה להיענות לצורכי ילדה באופן מושלם. לכן, טבע את המושג אם טובה דיה המתייחס לאם היוצרת סביבה מחזיקה אשר מותאמת לצורכי התינוק באופן מספק, גם אם לא מושלם. ה"אם שאינה טובה דיה" אינה מותאמת דיה לצורכי התינוק: היא אינה נענית לצרכיו או שאינה מסוגלת להפסיק להיענות לצרכיו בהדרגה. כך, התינוק חווה הפרה של הסביבה המחזיקה והתפתחות אישיותו האינדיבידואלית של התינוק נחסמת ומומרת בצייתנות שתאפשר הסתגלות לסביבה הלקויה.
טיפול על פי ויניקוט
אחת מתרומותיו הטיפוליות המרכזיות של דונלד ויניקוט היא האמונה בכוחה המרפא של החוויה הטיפולית. ויניקוט האמין שהתינוק מגיע לעולם עם פוטנציאל לחיים עשירים ויצירתיים וכי טיפול מאפשר התגברות על חסכי ילדות אשר מהווים חסם לחווית חיים עשירה ואותנטית. גם היום ניכרת השפעת חשיבתו של ויניקוט על הפרקטיקה הטיפולית: גישות טיפוליות הומניסטיות, התייחסותיות, נרטיביות, דינמיות ועוד, יוצאות מהנחה כי בכדי להביא לשינוי יש ליצור מרחב טיפולי מוגן ומאפשר המותאם ליכולות ולצרכי המטופל.
מטרת הטיפול: ויניקוט ראה את מטרת הטיפול כיצירת מרחב בו יוכל המטופל לחקור ולגלות מחדש את אישיותו הסובייקטיבית ולהמיר את העצמי הכוזב שפיתח ב"אני אמיתי".
טכניקה טיפולית: בכדי לאפשר את החקירה העצמית, על המטפל והמטופל לעצב מרחב טיפולי בו יוכל המטופל להיות הוא עצמו מבלי להיענות לדרישות של מציאות חיצונית, ולחוות שוב את חסרי ילדותו. המטפל אמור לתפקד כ"אם טובה דיה", לקבל את המטופל ולהיענות לצרכיו. כך, הרכיב ה"מרפא" המשמעותי בטיפול אינו פירושים או הגעה לתובנה, אלא החוויה של קשר בין אישי המותאם לצורכי המטופל.
ביבליוגרפיה
ויניקוט, ד. ו. (2004). משחק ומציאות. תל-אביב: עם עובד.
מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים.
