מושקעות אימהית ראשונית היא מונח שנטבע על ידי ויניקוט, המתאר את מצבה של האם לאחר הלידה, אשר מאפשר לה להיות רגישה במיוחד לצרכי התינוק ולספק את הסביבה הדרושה להתפתחות נפשית. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא על חשיבות התפתחותית ותיאורטית של מונח זה.
"אין דבר כזה תינוק ללא אם" – זוהי אחת מאמירותיו המצוטטות ביותר של הפסיכואנליטיקאי והתיאורטיקן דונלד ויניקוט, אשר משקפת רעיון מרכזי בהגותו; לפיו, התפתחותו הנפשית של התינוק תלויה באופן מלא בטיפולה המסור של האם. המונח 'מושקעות אימהית ראשונית' נטבע על ידי ויניקוט על מנת לתאר את המצב הנפשי המיוחד בו נמצאת האם החל מהשלבים הסופיים של ההיריון ועד מספר שבועות לאחר הלידה – מצב הנועד לספק את הסביבה ההתפתחותית לה זקוק התינוק עם הגעתו לעולם. מושקעות אימהית ראשונית מאופיינת ברגישות גבוהה של האם לתינוקה, המאפשרת לה לחוש באופן אינטואיטיבי את צרכיו, רצונותיו ומשאלותיו, ולהיענות להם.
עם השינויים הגופניים שעוברת האם במהלך ההיריון, הלידה וההנקה, היא נסוגה בהדרגה מהסובייקטיביות שלה עצמה, משהה את רצונותיה וענייניה האישיים בעולם, ומשקיעה את מירב משאביה וכמעט את כל קיומה למשאלותיו ולצרכיו של תינוקה. ויניקוט ראה בשינויים הפיזיים הללו כמייצגים באופן סמלי ומעשי את מוכנותה של האם לספק סביבה אשר תזין את צמיחת העצמי של התינוק, הן פיזית והן רגשית, בחודשים הראשונים לחייו. ויניקוט סבר כי המושקעות האימהית הראשונית היא כה עוצמתית, מסירותה של האם לתינוקה כה מוחלטת והקרבתה כה גדולה, עד כי ניתן לראות בה כ"מחלה נורמלית" זמנית והכרחית לתפקוד האימהי בשלב ראשוני זה.
חשיבות התפתחותית
ויניקוט סבר כי המונח מושקעות אימהית ראשונית מאפשר להבין את תפקידה המרכזי של האם בהתפתחות הנפשית. בהיותה ממלאת כל צרכיו של התינוק, ביניהם הצורך בהחזקה פיזית ונפשית, ובהמשכיות של החוויה הרחמית והמעבר ההדרגתי אל קיומו מחוץ לגוף האם, היא מעניקה את המסגרת בתוכה מתאפשרת צמיחתן של פונקציות נפשיות בסיסיות.
חוויית ההמשכיות
רגישותה של האם לתינוקה בשלב ראשוני זה יכולה להיות כה גבוהה ומסונכרנת לחווייתו, עד שהיא מאפשרת לה למלא את צרכיו ומשאלותיו עוד בטרם הוא עצמו מבטא אותם. במידה והאם מספקת התאמה טובה דיה, מתאפשרת לתינוק חוויה של המשכיות ורציפות של הוויית עצמיותו - חוויה לה קרא ויניקוט 'going on being' או 'להמשיך להיות' (מתורגם גם כ'הוויה מתמשכת'). למעשה, יכולתה של האם להיענות למחוותיו הספונטניות של התינוק בעדינות וברגישות, מספקת מרחב בו יכולות להתגלות תכונותיו הייחודיות, נטיותיו ההתפתחותיות והסובייקטיביות שלו באופן אותנטי וטבעי, ולא כתגובות מתגוננות להפרעות או חדירות חיצוניות, כמו ריצוי של צרכי האם.
חווית האומניפוטנציה
בנוסף, כיוון שבשלב זה היענותה של האם לתינוק היא כה מיידית ומדויקת, נוכחותה אינה מורגשת והתינוק יכול לחוות עצמו כבורא אומניפוטנטי של סביבתו. למשל, כאשר האם חשה כי תינוקה רעב ומציעה לו לינוק, התינוק עשוי לחוות עצמו כבורא של השד. ויניקוט קרא לחוויה ינקותית זו "אומניפוטנציה סובייקטיבית", והיא בעלת חשיבות להתפתחותו הנפשית של התינוק. ראשית, מכיוון שהיא מאפשרת לו להתמודד עם התלות וחוסר האונים המאפיינים שלב זה בחיים; ושנית, מפני שעל בסיס חוויה זו מתגבשת אצל התינוק תחושת הקומפטנטיות החיונית לתפקודו כאדם נפרד ועצמאי – תחושה כי הוא בעל עצמי אמיתי וחיוני, אשר מסוגל להשפיע באופן ממשי על סביבתו.
בשל אשליית האומניפוטנטית של התינוק, החווה עצמו כזה המביא לסיפוק צרכיו, ויניקוט סבר כי כישלונות אימהיים רבים מדי המפריעים ליכולתו של התינוק 'להמשיך להיות', אינם רק מעוררים תסכול, אלא עלולים להחוות על ידי התינוק כאיום ממשי בהכחדת העצמי הצעיר והשברירי (עת שחש כי אינו מצליח "לברוא" את אשר לו הוא זקוק). בהמשך, במידה ולא מתאפשרת היענות לביטויה הספונטני של תנועתיות גופנית ונפשית, עלול להופיע עצמי כוזב אשר בעיקרו מגיב לגירויים ומרצה את סביבתו על מנת לשרוד. במצב זה, התינוק עלול לחוות את יצריו או צרכיו כאיום קיומי, ולא כחלקי עצמי בעלי זכות קיום.
חווית הנפרדות
לאחר מספר חודשים, מידת המושקעות האימהית הולכת ופוחתת באופן טבעי, ובהדרגה מתפנה האם לצרכיה ולעולמה האישי. היענותה לצרכי התינוק הופכת פחות מיידית ופחות מדויקת, באופן המאפשר לתינוק אט אט להתפכח הן מהאשליה האומניפוטנטית והן מאשליית האחדותיות, ולגלות את האם כאדם נפרד. לראשונה, מכיר התינוק בתלות באחר, בפער בין צורך לבין סיפוק ובצורך לבטא את רצונותיו ולנהל משא ומתן עם האחר על מנת לקבל את מבוקשו.
כאשר גילוי זה נעשה בצורה הדרגתית והרמונית יחסית, המותאמת לצרכי התינוק, תהליך הנפרדות נחווה כמתרחש מבפנים ולא כנכפה מבחוץ בטרם עת, באופן המשאיר חותם טראומטי. לחילופין, תהליך זה עלול להחוות על ידי התינוק גם כמאחר לבוא, באופן המשאיר את התינוק במצב של תלות מוחלטת ועלול להותיר חוויה של חודרנות (למשל, כאשר האם מתקשה לשחרר ולאפשר לתהליך הנפרדות להתרחש על אף שתינוקה בשל לכך). לפיכך, ויניקוט למעשה הציע כי תהליך זה יכול להתרחש בצורה מיטיבה, כך שאין הכרח כי במהלכו תהפוך האם לייצוג מתסכל, כפי שנטען בעבר. הוא טען כי ההכרה של התינוק באם כמתסכלת מתרחשת רק בשלב מאוחר יותר בהתפתחות, לאחר שהתבססה חוויה של נפרדות.
חשיבות תיאורטית
המונח 'מושקעות אימהית ראשונית' הפך למושג מרכזי לא רק בחשיבה הויניקוטיאנית, כי אם בחשיבה הפסיכואנליטית כולה. בכתיבת המאמר אשר הציג מונח זה, ביקש ויניקוט להעמיק בנושא היחסים המוקדמים ביותר בין האם לבין התינוק, ובכך למעשה הציע מספר חידושים תיאורטיים. ראשית, הוא הציע כי מקורן של הפרעות בסיסיות בעצמי אינו בשלב האדיפלי כפי שהציע זיגמונד פרויד, ואף אינו בינקות המאוחרת כפי שהציעה מלאני קליין, כי אם באינטראקציות בין האם לתינוקה החל מראשית החיים. שנית, הגותו מצביעה על הסביבה שמספקת האם בתקופה זו, ולא על קונפליקטים יצריים פנימיים של התינוק, כמעצבים את הדינמיקה הנפשית.
בכך, לראשונה ניתנה התייחסות וחשיבות למצבה הרגשי של האם בראשית חיי התינוק, ולא רק לעולמו הפנימי של התינוק עצמו. מחד, תפיסה זו של ויניקוט מבטאת חמלה כלפי ייסוריו הנפשיים של האדם, בהטלת חלק מהאחריות להתפתחותן של פתולוגיות נפשיות על הסביבה לתוכה נולד. מאידך, לצד הקרדיט העצום אותו מקבלת האם (או הדמות המטפלת) בתהליך ההתפתחות הנפשית, מוטלת עליה גם אחריות כבדה אשר עוררה לא פעם ביקורת כלפי ויניקוט. יש שטענו כי הגותו של ויניקוט מציבה ציפיות גבוהות בפני אימהות צעירות אשר אינן בטוחות ביכולותיהן, ועל כן עלולה לעורר בקרבן חרדה רבה בתקופה שהינה בלאו הכי מורכבת ומאתגרת (למשל, בטענתו כי המושקעות האימהית הראשונית צריכה להתרחש בתקופה קריטית, אחריה אין וודאות כי ניתן יהיה "לתקן את העיוות המוקדם").
בנוסף, למושג המושקעות האימהית הראשונית תפקיד חשוב במעבר מפסיכולוגיית הדחף של פרויד אל עבר פסיכולוגיה מבוססת קשר, מפסיכולוגיה של אדם אחד לפסיכולוגיה של שניים, אשר על בסיסה התפתחה החשיבה האינטר-סובייקטיבית. במידה רבה, מושג זה סלל את הדרך להתערבויות טיפוליות המתמקדות במענה רגשי לצרכים התפתחותיים כמו הכלה והחזקה (ולא רק פירושים וחתירה לתובנה או לגילוי האמת), ולביסוסה של פרדיגמת הרגרסיה לתלות בטיפול.
מקורות
ויניקוט, ד. ו. (2004). משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד.
ויניקוט, ד.ו. (2009). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד.
מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל אביב: תולעת ספרים.
