המרחב הפוטנציאלי (המרחב המעברי) הוא תחום הביניים של החוויה המאפשר למציאות לדמיון להתקיים יחד. בעמוד הנוכחי תוכלו לקרוא על המרחב הפוטנציאלי בהתפתחות הנפשית המוקדמת, בבגרות ובטיפול.
המושג מרחב פוטנציאלי, או מרחב מעברי, הוטבע על ידי הפסיכואנליטיקאי ורופא הילדים הבריטי דונלד ויניקוט. המרחב הפוטנציאלי מתאר תחום ביניים של החוויה, שבאופן פרדוקסלי מאפשר למציאות ולדמיון להתקיים גם יחד.
בתחילה, התייחס המושג למצב נפשי שמתגבש בילדות המוקדמת, אשר מאפשר לתינוק לנוע בין החוויה הסובייקטיבית שלו, לבין המציאות האובייקטיבית. בהמשך, ויניקוט הרחיב את ההתייחסות למרחב הפוטנציאלי גם לחיים הבוגרים. מרחב זה מאפשר לאדם לשחק, לחלום, ליצור, לחקור ולקיים טקסים דתיים, ומהווה רכיב חשוב בטיפול פסיכותרפי. לפי ויניקוט, השהות במרחב הפוטנציאלי קשורה לבריאות ולחיוניות האדם, בכך שהיא מאפשרת לאדם להיות יצירתי ואותנטי.
מרחב פוטנציאלי בהתפתחות הנפשית
ויניקוט ראה במרחב הפוטנציאלי מצב נפשי מסוים, אשר מתפתח בין התינוק לאם, או לדמות המטפלת העיקרית. מרחב זה נמצא בין שני סוגי חוויות המאפיינים את הילדות המוקדמת: תחושת הכול יכולות הסובייקטיבית (אומניפוטנטיות), ומפגש ראשוני עם המציאות האובייקטיבית.
לפי ויניקוט, כחלק מחוויית האומניפוטנטיות, התינוק מקבל את התחושה שהוא כל יכול, ושמשאלותיו הן שגורמות להתרחשויות בעולם. למשל, כאשר התינוק רעב ורוצה לינוק, השד מופיע, והתינוק חווה זאת כאילו הוא עצמו ברא את השד וגרם להגעתו. ויניקוט טען כי אשליה זו מתאפשרת הודות לאם או הדמות המטפלת, המייצרת החזקה עבור התינוק, ומתאימה עצמה לצרכיו בראשית החיים. כחלק ממצב ראשוני זה, התינוק תופס את סביבתו כחלק ממנו. בתוך כך, בעולמו הפנימי, הוא ואמו נחווים כיחידה הרמונית אחת.
עם זאת, לצד החוויה הסובייקטיבית של התינוק, קיימת המציאות האובייקטיבית שלתוכה הוא מתפתח. באופן טבעי, הדמויות המטפלות לא תמיד מספקות את צרכיו של התינוק, וכן עם ההתפתחות המענה לצרכיו נעשה לרוב מיידי ומדויק פחות. לאורך זמן, כאשר צרכי התינוק והסביבה אינם תואמים באופן מלא, התינוק מתחיל לפגוש בדרישות ומגבלות המציאות, ונעשה מודע בהדרגה לכך ששליטתו בעולם החיצוני מוגבלת. במקביל, הוא מתחיל להתוודע לכך שהוא נפרד מסביבתו ומהדמויות המטפלות בו.
על רקע תהליכים אלה, מתפתח בין האם לתינוק תחום חווייתי נוסף, אותו כינה ויניקוט מרחב פוטנציאלי. מרחב זה הוא תחום הביניים של החוויה, המאפשר למציאות ולדמיון להתקיים יחד, וכן מפריד בין התינוק לסביבתו, אך גם מחבר ביניהם. השהות במרחב נפשי זה מסייעת לתינוק להסתגל לפער בין תחושת הכול יכולות בעולמו הפנימי למגבלות העולם החיצוני. בנוסף, מרחב זה מאפשר לו לנוח מהניסיון לשמור על האיזון בין הפנטזיה למציאות, וללמוד בהדרגה ששניהם יכולים להתקיים במקביל.
המרחב הפוטנציאלי, או המעברי, בא לידי ביטוי בתופעות שונות, אותן כינה ויניקוט תופעות מעבריות. אלה, בעלות תפקיד בהתפתחותו הנפשית של התינוק.
תופעות מעבריות
לפי ויניקוט, במסגרת המרחב הפוטנציאלי, מתקיימות בילדות תופעות מעבריות שונות אשר כוללות פעולות להרגעה עצמית כמו מציצת אצבע או זמזום שיר ערש. במסגרת תופעות אלה, הילד מחקה את פעולות ההרגעה של הוריו, והן משמשות אותו להפגת החרדה שנובעת מהמרחק מההורה. כך תופעות מעבריות אלה מסייעות לילד להתקדם בהדרגה ממצב של תלות מלאה בדמויות המטפלות, למצב של נפרדות.
תופעה מרכזית נוספת שמתרחשת במרחב הפוטנציאלי היא היכולת לשחק. ויניקוט ראה במשחק את הבסיס לחוויה האנושית ולגילוי העצמי. לדידו, גילוי העצמי מתאפשר בזכות התרחשותו של המשחק במרחב הפוטנציאלי, תחום הביניים שבין עולמו הפנימי של הילד למציאות. כשהילד משחק, הוא מטעין אלמנטים מתוך העולם החיצוני במשמעות אישית המשקפת את עולמו הפנימי ובכך מבטא את חלומותיו, משאלותיו ופחדיו.
חפץ מעבר
תופעה חשובה נוספת שמתקיימת במרחב הפוטנציאלי, היא השימוש בחפץ המעבר. זהו חפץ כמו דובי, בובה או שמיכה, אשר טומן בחובו ערך ייחודי עבור התינוק, ומקבל את משמעותו בגיל 4-12 חודשים. חפץ המעבר הוא אובייקט ממשי אשר נמצא בעולם החיצוני, אך התינוק משליך עליו חלקים מעולמו הפנימי, דבר שהופך אותו למשמעותי ובעל ערך עבורו.
כמו תופעות מעבר אחרות, חפץ המעבר מספק לתינוק נחמה ומסייע לו להתמודד עם החרדה העולה מהנפרדות, בכך שבמשחק עימו, התינוק שוהה בתחום בו הוא נפרד מסביבתו, אך גם שולט עליה. בדרך זאת, החפץ מייצר חוויה של המשכיות עבור התינוק ובתוך כך מסייע לו להסתגל למעבר בין עולמו הפנימי, בו הוא כל יכול, לבין העולם החיצוני וחסר השליטה.
לפי ויניקוט, כדי שחפץ המעבר ימלא את תפקידו, על הילד לקחת עליו בעלות, כך שרק הוא יוכל לשנותו. בהתאם לכך, מוטב שהורי הילד לא ינסו להשפיע על חפץ המעבר או לשנותו בכל דרך, שכן גם שינוי קל בחפץ, כמו כביסה, עלול לגרוע מהערך המיוחד שיש לו עבור הפעוט. חפץ המעבר סופג הפגנות אהבה של הילד ושורד התקפות כעס מצידו, ולמרות שלאורך הזמן הוא עשוי להתבלות או להדיף ריח רע, הוא שורד ונשמר. כך, הוא מסייע לילד לבסס אמון ביחסים עם אחר שאינו "אני" וביצירת קשרים ראשוניים עם הסביבה.
מרחב פוטנציאלי בבגרות
המרחב הפוטנציאלי ממשיך להוות חלק מחייו של האדם גם בבגרותו, אך ויניקוט טען כי האופן שבו הוא בא לידי ביטוי משתנה ומתפתח. חפץ המעבר נשכח לרוב בבגרות ומאבד את משמעותו המיוחדת, ואת מקומן של תופעות מעבר כמו מציצת אצבע או היצמדות לדובון או לבובה, תופסות תופעות אחרות שבבסיסן היכולת לשחק וליצור, כמו התרבות, האומנות, המדע והדת.
לפי ויניקוט, המרחב הפוטנציאלי הוא שמאפשר למבוגר להיות יצירתי, לדמיין ולהתמסר לחוויית התרבות. לדוגמה, כאשר אנו הולכים לסרט, המציאות מונחת בצד לכמה רגעים, ואנו מתמסרים לכל שעולה על המסך. תופעות כמו אלה מתקיימות הודות ליכולת של האדם להשהות את המציאות הממשית, אך לא לאבדה, ולנכוח במרחב הביניים שבינה לבין הפנטזיה.
ויניקוט ראה בחוויה של מרחב הביניים בילדות כחשובה להתפתחות יכולת זו בבגרות, ולבריאותו הנפשית של האדם. אדם שהתמודד בינקות עם תסכולים רבים ולא חווה את חווית הכול יכולות הסובייקטיבית, יהיה בעל עולם פנימי דל ונעדר מקוריות ויצירתיות. לעומת זאת, אדם אשר חי רק בחוויית הכול יכולות, יהיה חסר חיבור למציאות, שקוע בעצמו ומנותק מהעולם החיצוני.
מרחב פוטנציאלי בטיפול
היכולת לשחק מהווה רכיב חשוב בטיפול הפסיכואנליטי על פי תפיסתו של ויניקוט. הטיפול מהווה מעין צורה משוכללת של משחק, משום שכמו משחק, הוא מתבסס על תקשורת – בין האדם לעצמו, ובינו לבין האחר. לפי התפיסה, הטיפול מהווה מעין משחק משותף של המטפל והמטופל, ובמצב בו משחק אינו אפשרי, מטרת הטיפול היא להביא את המטופל למצב בו הוא מסוגל לעשות זאת. כיוון שהמשחק מתקיים במרחב הפוטנציאלי, חלק נכבד מהטיפול הפסיכותרפי מתקיים במרחב זה. השהות במרחב הביניים היא שמאפשרת למטופל ולמטפל להשתמש בסמלים משותפים, ולהיות בתקשורת זה עם זה.
ויניקוט התייחס למשחק כחלק כה חשוב ומהותי בטיפול, משום שראה בסיטואציה האנליטית מרחב שאחת ממטרותיו החשובות היא לאפשר חקירה ויצירה מחדש של תחושת הסובייקטיביות האישית של המטופל. כפי שעושה הורה עבור ילדו, המטפל שואף לייצר עבור המטופל סביבה מחזיקה ולהתאים את הטיפול לצרכיו. זאת, באופן שמספק מענה טוב דיו עבור המטופל, ובמסגרת יכולותיו של המטפל. הסביבה הבטוחה שנוצרת בקשר הטיפולי, מאפשרת למטופל לחקור ולגלות מחדש את העצמי האמיתי שלו – הזהות הסובייקטיבית והאותנטית, העומדת בבסיס היצירתיות, הספונטניות וההנאה מהחיים.
מקורות
אברם, ג'אן. (2019). שפתו של ויניקוט: מילון לשימוש של ויניקוט במילים. תל אביב: תולעת ספרים
אוגדן, תומאס. (2003). מצע הנפש: יחסי אובייקט והדיאלוג הפסיכואנליטי. תל אביב: תולעת ספרים
וויניקוט, ד. ו. (2004). משחק ומציאות. תל-אביב: עם עובד
מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים
Jemstedt, A. (2000, January). Potential space-the place of encounter between inner and outer reality. In International Forum of Psychoanalysis (Vol. 9, No. 1-2, pp. 124-131). Taylor & Francis Group
LaMothe, R. (2005). Creating Space: The Fourfold Dynamics of Potential Space. Psychoanalytic Psychology, 22(2), 207–223
