Harry Stack Sullivan - הארי סטאק סאליבן

סאליבן הארי סטאק - Sullivan Harry Stack

רבות נטען כי תיאורטיקנים מבססים את גישתם התיאורטית על נסיון החיים שלהם עצמם. הפסיכיאטר האמריקאי הנודע הארי סטאק סאליבן מהווה הדגמה מצויינת לטענה זו: הילד המבודד והדחוי חברתית, שאושפז בנעוריו בבית חולים פסיכיאטרי עקב התקף פסיכוטי, גדל לפתח תיאוריה אשר הדגישה את חשיבותם של יחסי אנוש לאורך החיים לפיתוחה של אישיות בריאה. כמו כן, הציע סאליבן טיפול פסיכואנליטי ראשון מסוגו לחולים פסיכוטיים.

רקע

הארי סטאק סאליבן (1892-1949) נולד בכפר קטן ליד ניו-יורק להורים שהיגרו לארה"ב מאירלנד. לפניו, נולדו להוריו שני ילדים נוספים, שניהם מתו מדיפטריה במהלך שנת חייהם הראשונה ולאור כך אמו היתה חרדה לשלומו וגוננה עליו מאוד. כשהיה בן שנתיים וחצי נשלח סאליבן לגור עם סבתו, ככל הנראה בשל התמוטטות עצבים שעברה אמו. האיזור שאליו עבר הורכב בעיקר מפרוטסטנטים אדוקים, והוא חווה הצקות רבות לאורך ילדותו עקב מוצאו האירי-קתולי. הוא היה ילד מבודד, שמצא נחמה בחיי המשק בחווה של משפחתו ובהצלחותיו הבולטות בבית הספר.

כבר בגיל 16 החל סאליבן ללמוד פיזיקה באוניברסיטת קורנל. המעבר לאוניברסיטה היה כנראה פתאומי ומהיר מדי עבורו, הוא חווה משבר שבגינו לימודיו הופסקו והוא כנראה אף אושפז בבית חולים פסיכיאטרי. כעבור שנתיים הוא חזר לאקדמיה, הפעם ללימודי רפואה בשיקגו, אותם סיים בהצלחה בגיל 25. בשנים הראשונות הוא הצטרף לצבא ארה"ב בתור רופא של כוחות המילואים ובגיל 30 עבר לתחום הפסיכיאטריה, כאשר קיבל אחריות על מחלקה נסיונית מיוחדת בבי"ח פסיכיאטרי במדינת מרילנד. המטרה היתה לנסות לטפל בחולים סכיזופרניים באמצעות פסיכואנליזה, תוך קריאת תיגר על אמירתו הנחרצת של פרויד כי חולים פסיכוטיים אינם ניתנים לטיפול פסיכואנליטי. הצלחתו של סאליבן היתה מסחררת: הוא הראה את האופן שבו ניתן ליצור קשר עם חולים אלו ולסייע להם באמצעות עוצמת ההעברה הטיפולית שהם יוצרים כלפי המטפל.

ב-1930 פתח סאליבן קליניקה פרטית בניו-יורק ובמקביל הפנה את הדגש התיאורטי שלו לקשרים בין הפסיכיאטריה לסוציולוגיה ובאופן ספציפי, לחשיבותו של השדה הבינאישי בהתפתחות האישיות הבריאה והפתולוגית. הוא היה עורכו של Psychiatry, כתב עת רב-תחומי שנתן ביטוי למאמרים חדשניים, שביקשו לערער על הנחות היסוד של הפסיכיאטריה המסורתית ושל הפסיכואנליזה הפרוידיאנית. במקביל, הוא פתח בית-ספר לפסיכיאטריה בוושינגטון, שנתן הכשרה פסיכיאטרית לבעלי מקצועות טיפוליים שאינם רופאים, כגון פסיכולוגים, עובדים סוציאליים וכמרים. בשנותיו האחרונות הוא היה פעיל בזירה הבינלאומית, בנסיון לקדם את השלום העולמי באמצעות העקרונות של הפסיכיאטריה הבינאישית. סאליבן מת ב-1949 בחדר בית מלון בפריז, בו שהה במסגרת כינוס של אונסקו. שלושה מספריו החשובים ביותר פורסמו אחרי מותו כאסופה ערוכה של רשימותיו וההרצאות שנשא לאורך השנים.

הגישה הבינאישית של סאליבן

סאליבן הגדיר את הפסיכיאטריה בתור "מדע החיים הבינאישיים". הוא טען כי האדם הוא יצור חברתי לפני הכל, ועל כן לא ניתן לתאר התנהגות אנושית או לטפל באדם ללא הבנה מספקת לגבי אופיים וטיבם של היחסים הבינאישיים שלו. האישיות נוצרת מתוך ההתנסויות האמיתיות והמדומיינות עם דמויות משמעותיות מהעבר ובהווה, ולפיכך גם מתגלה מתוך הבנה של קשרי הגומלין של האדם עם סביבתו. ההתמקדות של סאליבן בזירה הבינאישית על פני האיזורים התוך-נפשיים היתה קריאת תיגר משמעותית על התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד, אשר התבססה על ההנחה שמקורות ההפרעה הנפשית מצויים בנבכי נפשו של האדם. גישה זו של סאליבן להבנת אישיות האדם הניעה את הזרם הבינאישי ואת הזרם ההתייחסותי של הפסיכולוגיה, וכן היוותה השראה לגישתו האנטי-פסיכיאטרית של הפסיכיאטר האנגלי רונלד ליינג.

התיאוריה ההתפתחותית של סאליבן

סאליבן האמין שכדי להבין היווצרות של פתולוגיה, יש להבין לפני כן את הדרך שבה מתפתחת האישיות הבריאה. האוריינטציה הבסיסית המולדת של האדם הינה לחיים המאופיינים בתחושות של אמפטיה, ביטחון והרמוניה עם הסביבה, והיא מתאפשרת בהינתן סביבה התפתחותית שפויה ומעניקה. בדומה לפרויד ולאריקסון, חילק סאליבן את התפתחות האדם למספר תקופות מובחנות, אך בשונה מהם, הדגש העיקרי והכמעט בלעדי בתיאוריה שלו הינו על הנושאים הבינאישיים, המאפיינים כל שלב.

שלב הינקות: נמשך מהלידה ועד לגיל שנה וחצי, מקביל לשלב האוראלי של פרויד. כמו פרויד, גם סאליבן טען שהפה מהווה מוקד עיקרי בשלב זה, אך בניגוד אליו, הוא הדגיש את ההיבטים התקשורתיים של איזור זה, כמוקד לקשרי הגומלין עם הסביבה. בשלב זה, האם הינה דמות ההתייחסות העיקרית ודרך אופן התגובה שלה אליו, מפתח התינוק את האוריינטציה הכללית שלו כלפי העולם, מה שסאליבן כינה פרסוניפיקציה. אופן ההתנסות המאפיין את השלב הזה הוא האופן הפרוטוטקסי (היעדר מודעות לנפרדות מן הסביבה, זרם חוויתי בלתי מאורגן).

שלב הילדות: מגיל שנה וחצי עד לגיל 5 בערך, מקביל לשלב האנאלי ולשלב האדיפאלי של פרויד. שלב זה מסמל את ההרחבה של העולם הבינאישי לעבר ילדים ומבוגרים אחרים. בעוד שבשלב הינקות מוקד היחסים הבינאישיים הינו אופן ההתכווננות של האם לצרכיו של הילד, הרי שבשלב זה, צריך הילד בעצמו להתכוונן לדרישות ההורים ממנו, והם מצידם צריכים להציג בפניו דרישות הגיוניות, המתחשבות ביכולותיו ובמגבלותיו. אופן ההתנסות בשלב זה הוא האופן הפרטקסי (חיבור בין חוויות שונות, אך ללא יכולת להבין רצף של סיבתיות).

שלב הנעורים: מגיל 6 עד 8 בערך, מקביל לחלקו הראשון של שלב החביון של פרויד. בשלב זה נכנס הילד לבית-הספר היסודי, מה שמסמן את היפתחותו המלאה כלפי קבוצת השווים, המהווה בשלב זה את המוקד של קשרי הגומלין. ההתמודדות העיקרית היא ביצירת קשרים עם ילדים ועם אנשים אחרים בבית-הספר, במשפחה ובשכונה. ככל שדפוסי היחסים שנוצרו בתוך המשפחה היו חיוביים ומציאותיים יותר, כך גוברת היכולת של הילד להיענות לדרישות הבינאישיות המורכבות שמציב עבורו שלב זה בחייו.

שלב קדם ההתבגרות: מגיל 9 עד 12 בערך, מקביל לחלקו השני של שלב החביון של פרויד. בשלב זה עובר הילד מקשרים בינאישיים כלליים יותר ליצירת חברויות אינטימיות עם בני מינו. לדעתו של סאליבן, ההתנסות ביחסים אינטימיים עם בן אותו המין היא זו המאפשרת את החוויה של אהבה הטרוסקסואלית בשלבים מאוחרים יותר של ההתפתחות. כמו כן, הילד מצליח בשלב הזה לראות את צרכיו של חבריו הקרובים כחשובים לא פחות מהצרכים שלו עצמו, מה שמאפשר לו לחוות הנאה וסיפוק מההצלחות שלהם, כמו מהצלחותיו שלו.

שלב ההתבגרות המוקדמת: מגיל 13 עד גיל 18 בערך, מקביל לשלב הגניטלי של פרויד. בשלב זה מוגבר העניין המיני בבני המין השני והתשוקה המינית אליהם, אך ללא כיווניות מסויימת וללא דפוס האינטימיות המאפיין יחסים זוגיים בוגרים.

שלב ההתבגרות המאוחרת והבגרות: מגיל 19 ועד לסוף החיים. בשלב זה אמורים הנער או הנערה לסיים את גיבוש זהותם המינית ולהתפנות ליצירת קשרים בינאישיים מלאים ומספקים. הצלחה ובריאות נפשית מסומנות על-ידי היכולת לאהבה, לעבודה ולקשרים הדדיים (להשוואה: מטלות מרכזיות על פי אלפרד אדלר).

להשוואה: תיאוריית ההתפתחות בשלבים של אריקסון, תיאוריית ההתפתחות הפסיכו-סקסואלית של פרויד.

בריאות ופתולוגיה על פי סאליבן

התיאוריה של סאליבן באה בניגוד מוחלט לגישה הביולוגית והדסקריפטיבית (התיאורית), אשר שלטה בכיפת הפסיכיאטריה עד לזמנו. לפי גישה זו, מקורותיה של ההפרעה הנפשית הינם ביולוגיים, ועל מנת להבין פסיכופתולוגיה יש לתאר בדקדקנות את הסימפטומים הפתולוגיים המופיעים אצל החולה (לדוגמא, על פי שיטת ה-DSM-IV). בניגוד לגישה זו, האמין סאליבן שלעיתים קרובות מה שנראה בעיני הפסיכיאטריה כמחלת נפש שמקורותיה ביולוגיים, הינם בעצם דפוסי התמודדות בינאישיים לא יעילים שנוצרו עקב התנסויות בינאישיות שליליות ומתסכלות. הוא ביקש מהפסיכיאטריה להסתכל מעבר לסימפטומים ולהקדיש מאמץ על מנת לראות את הפציינט כולו, על שלל ההקשרים הפסיכולוגיים והחברתיים המניעים אותו.

פסיכותרפיה על פי סאליבן

התיאוריה של הארי סטאק סאליבן התעצבה מתוך נסיונו בטיפול בסכיזופרנים, עליהם טען פרויד שאינם מתאימים לטיפול פסיכואנליטי היות ואינם מסוגלים ליצור קשר (יחסי העברה) עם המטפל. סאליבן, לעומתו, טען שחולים אלו בהחלט יוצרים קשר עם המטפל, אך הקשר הזה הוא עוצמתי, מורכב ומערבב מציאות עם פנטזיה. עקב כך, מי שמטפל בחולים פסיכוטיים אינו יכול להיות נייטראלי ומרוחק, לחכות לאסוציאציות שעולות מפי המטופל ולפרש אותן, כפי שעושים הפסיכואנליטיקאים המסורתיים. במקום זאת, על המטפל להיות "צופה-משתתף", דהיינו, להשתתף בסיטואציות הבינאישיות המורכבות שנוצרות בטיפול ובמקביל להתבונן עליהן מבחוץ ולנתח אותן בכלים המקצועיים שברשותו. סאליבן טען ששיטת ה"צופה המשתתף" נכונה לא רק לפסיכוטיים, אלא לכלל הפציינטים המגיעים לטיפול.

ביבליוגרפיה