במאמרו המפורסם ״עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב״ מתאר דונלד ויניקוט את העצמי האמיתי ככזה שמייצג אישיות בריאה ואותנטית, המאפשרת לחוש חיוניות.
הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט טבע את המונח ״עצמי אמיתי״ בהתייחסו לאדם המפתח זהות סובייקטיבית ואותנטית, העומדת בבסיס היכולת להתקיים באופן ספונטני, יצירתי וחיוני. לדבריו, העצמי האמיתי מייצג את האישיות הבריאה, אשר מתעצבת בשנות החיים הראשונות של התינוק. זאת, כאשר הוא זוכה לסביבה מחזיקה מספקת, בה האם הטובה-דיה מותאמת לצורכי התינוק במרבית המקרים (למשל, מניקה אותו כאשר הוא רעב ומפסיקה להניקו כאשר הוא שבע).
במקרים בהם מתרחשת שוב ושוב הפרה של הסביבה המחזיקה (למשל, אם חודרנית מדי שמתעקשת להאכיל את תינוקה כשהוא שבע, או לחילופין אם שלא מאכילה את תינוקה הרעב), התינוק לומד שעליו להתאים את צרכיו אל הסביבה, במקום שהסביבה תתאים עצמה לצרכיו. במקרים אלו, העצמי האמיתי נדחק הצידה, ואת מקומו תופס עצמי כוזב, שמטרתו להסתיר את העצמי האמיתי ולהגן עליו מפני פגיעה וניצול, על ידי ריצוי הסביבה.
המושג ״עצמי אמיתי״ מופיע בהקשרים דומים אך גם שונים בתאוריות של תאורטיקנים נוספים, כמו היינץ קוהוט, אבי פסיכולוגיית העצמי וקרל רוג׳רס, אחד ממייסדי הפסיכולוגיה ההומניסטית. בתוך כך, קוהוט התייחס למושג העצמי (self) הבריא כמאופיין בחוויה של לכידות עצמית – חווית היותנו מרכז עצמאי של יוזמה וחישה, חוויה של חיבור לשאיפות ולאידיאלים שחשובים לנו וחוויה של המשכיות בזמן ובמרחב. קרל רוג׳רס לעומתו, התייחס למושג העצמי כתבנית מאורגנת וקבועה פחות או יותר, הכוללת את תפיסותיו של האדם על אופיו, כישוריו ושאיפותיו. בנוסף, לפי רוגר׳ס, העצמי כולל את הערכים החיוביים או השליליים שהאדם מקשר לתפיסות אלו, ואלו קובעים בסופו של דבר את הערך העצמי שלו.
מקורות
ויניקוט, ד. (1960). עיוות האני במונחים על עצמי אמיתי ועצמי כוזב. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב (2009). הוצאת עם עובד בע"מ.
מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים.
