פנייה נגד העצמי היא מנגנון הגנה, אשר פועל באופן לא מודע, במסגרתו האדם מפנה כלפי עצמו דחפים תוקפניים, אשר במקור נועדו אל אחרים. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא על פעולת הפנייה נגד העצמי.
פנייה נגד העצמי היא סוג של מנגנון הגנה, אשר גורם לאדם להפנות כלפי עצמו דחפים תוקפניים, אשר במקור, באופן לא מודע, נועדו אל אחרים. הסיבה שהמנגנון "מעביר" את הדחף מן האחר אל העצמי, היא העובדה שחוויית דחף זה כלפי האובייקט המקורי עשויה לעורר באדם חרדה רבה או קונפליקט שהוא בלתי נסבל מבחינה נפשית.
כמו מנגנוני ההגנה האחרים, גם פנייה נגד העצמי פועלת באופן לא מודע, והאדם אשר נשען על המנגנון לא מודע לכך שהרגשות או הדחפים שהוא מפנה כלפי עצמו, למעשה ייעדם המקורי היה למישהו אחר. מאחר ומטרת מנגנוני ההגנה היא להוציא מן המודעות תכנים בלתי נסבלים, גם פעילותם אינה נעשית באופן מודע.
מי שהתייחסה בכתיבתה למנגנון זה הייתה הפסיכואנליטיקאית אנה פרויד, בתו של אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד. בכתיבתה, הרחיבה פרויד את הכתיבה על מנגנוני הגנה, כחלק מגישת פסיכולוגיית האגו, אותה פיתחה.
פעילות הפנייה נגד העצמי
מנגנון הפנייה נגד העצמי דומה במהותו למנגנון ההתקה, שכן הוא מסית דחף או רגש מסוים, מאובייקט אחד לאחר. בעוד בהתקה ההסתה נעשית מאובייקט אחד לאחר, בפנייה נגד העצמי המקום אליו מוסת הרגש שלא ניתן לחוש כלפי האובייקט המקורי, הוא העצמי.
למשל, ניתן לחשוב על מי שנמצאת בתוך זוגיות, ולפתע מתחילה לתהות האם היא נמשכת לגברים אחרים. ייתכן כי היא תהיה עסוקה ברגשות אלו, אשר יעוררו בה תחושות של אשמה וכעס כלפי עצמה. בעוד רגשות אלו אל מול עצמה עשויים להיות קשים, ייתכן כי על פי ההיגיון הנפשי הפועל מאחורי המנגנון, תחושות אלו הן קלות יותר מאשר החוויה של חשדנות בבן זוגה, חוויה אשר מעוררת רגשות קשים של כעס, תוקפנות כלפיו ואף פגיעה מאוד גדולה באמון. במקרה שכזה, הסתת הרגשות הקשים או התוקפניים כלפי האובייקט המקורי – בן הזוג – עשויים, באופן לא מודע, להחוות כמאיימים מדי עבור אותה אישה, שכן הם יהיו כרוכים בקונפליקט שיתעורר ביניהם, ועשוי לטלטל את המערכת הזוגית. אל מול תכנים מאיימים אלו, ייתכן והפניית אותם דחפים כלפי עצמה, הכרוכים באשמה – הם קלים יותר ומונעים את אותו קונפליקט מאיים ומעורר חרדה שבינה לבינו.
דוגמא נוספת לפעולת המנגנון, יכולה לבוא לידי ביטוי אצל ילד אשר נולד לו אח קטן. בעוד הילד יחבק את אחיו החדש וירעיף עליו אהבה, הוא עצמו יפסיק לאכול או אפילו יהרוס לעצמו צעצוע אהוב. כך, הילד משמר לעצמו חוויה מודעת של אהבה וקבלה של האח החדש, בעוד בחוויה הלא מודעת הדחפים התוקפניים והרגשות המתסכלים שבואו של האח מעוררים, באים לידי ביטוי בדחפים שמפנה הילד כלפי עצמו. בצורה זו נמנע הקונפליקט שעשויה לעורר מודעות לרגשות הקשים כלפי האח, קונפליקט בדמות הפחד שההורים יכעסו עליו, שהם יעדיפו את האח החדש ועוד השלכות מאיימות שעשויות להיות לחוויה הפנימית המקורית, כך שמוטב לה להישמר לא מודעת.
מקורות
ביטמן, א. ואחרים (1992). אישיות: תיאוריה ומחקר. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
סירס, ג'. (2000). אימהות הפסיכואנליזה: הלן דויטש, קארן הורני, אנה פרויד ומלאני קליין. תל-אביב: דביר.
