Interpersonal Therapy (IPT) - תרפיה בין אישית

הגישה המקובלת להבנת הפרעות נפשיות ממוקדת בפרט ובלקויות התפקודיות והמצוקה הסובייקטיבית הנגרמים לו. בהתאם, גישות פסיכולוגיות רבות מציעות הסברים תוך-אישיים להיווצרותן של הפרעות נפשיות שונות, כמו למשל תפיסה של דיכאון כתוצר דיספונקציונלי של קונפליקטים פנימיים ותהליכי חשיבה המאפיינים את האדם המדוכא. בשונה מכך, הגישה הבין-אישית (Interpersonal Therapy) שמה את מירב הדגש על ההקשר החברתי והבין-אישי בו מתפתחות ומשתמרות הפרעות נפשיות. 

עקרונות הגישה הבין-אישית 

טיפול בגישה הבין-אישית פותח על ידי קלרמן ועמיתים בשנת 1970, ונועד במקור לטיפול במצבי דיכאון אצל מבוגרים. כיום מדובר בצורת טיפול רווחת, בעלת ביסוס מחקרי נרחב, המשמשת לטיפול במגוון הפרעות רחב וביניהן גם הפרעות חרדה, פוסט-טראומה והפרעות אכילה. בהתבסס על תיאוריית ההתקשרות של בולבי ועל התיאוריה הבינאישית של סאליבן, פסיכותרפיה בין-אישית רואה בצורך של האדם ביחסים חברתיים את הצורך האנושי הבסיסי ביותר. מכאן, הרי שאופי וטיב הקשרים הבינאישיים שלנו משפיעים על המצב הרגשי שלנו, ולהפך. 

ארבעת ההסברים האפשריים לקשיים נפשיים 

פסיכותרפיה בין-אישית מבקשת להסביר קשיים וסימפטומים נפשיים דרך ארבעה תחומים חברתיים אפשריים. התחום הראשון נוגע למצבים של אבל, בהם הסימפטומים הנפשיים הנם תוצר של אובדן משמעותי של אדם קרוב. התחום השני נוגע למצבים של מחלוקות בין-אישיות, דוגמת ויכוחים תדירים, מריבות ונתק עם אנשים בסביבה הקרובה של האדם. התחום השלישי נוגע למה שמכונה "מעברי-תפקיד", ומציע כי קשיים נפשיים יכולים להתעורר בעקבות שינויים באורח החיים או בתפקידים שהאדם ממלא - החל ממשברים דוגמת פיטורין וגירושין, ועד שינויים גדולים (שיכולים כמובן להיחוות גם באופן חיובי) כמו מעבר דירה או נישואין. התחום האחרון נוגע למצבים של ליקויים במיומנויות בין-אישיות, ומתייחס למצבים של קושי ביצירה או שימור של קשרים חברתיים, מה שפעמים רבות מוביל לתחושות של בדידות או ערך עצמי ירוד. 

• 
  התמודדות עם אי ודאות ואי
  ידיעה בעזרת IPT
• IPT: התערבות טיפולית לילדים עם ADHD חרדה ודיכאון
• סדנא מרוכזת: טיפול בין-אישי בהפרעה פוסט-טראומתית

דיכאון לפי הגישה הבין-אישית 

הגישה הבין-אישית מניחה כי הקשיים במישור הבין-אישי אינם רק "תופעת לוואי" לסימפטומים הדכאוניים, אלא ממלאים תפקיד מרכזי ביצירה ובהגברה של סימפטומים אלו. הגישה מציעה לראות את הדיכאון בתור פגיעה במרחב החברתי הנורמטיבי של האדם: האדם הדכאוני מתקשר עם סביבתו באופן שגורם לו לאבד את התמיכה החברתית, וכן להפיק מידע אשר מבסס ומאשר את ההנחות הדיכאוניות שלו. כך למשל, פנייתו האינטנסיבית של האדם המדוכא לקבלת תמיכה מסביבתו עשויה לעורר בקרב הקרובים לו תחושות של אשמה ותסכול מהיעדר השיפור במצבו. גם אם באופן גלוי הסביבה ממשיכה לספק תוכן מילולי תמיכתי ("אנחנו כאן בשבילך"), האדם המדוכא עלול לחוש בפער הקיים בין התוכן הגלוי לבין הרגשות האמיתיים של קרוביו. פער זה מביא לתחושת דחייה מוגברת ולחשש מפני ניתוק הקשר הבין-אישי, אשר בתורם מגבירים את הסימפטומים הדיכאוניים וחוזר חלילה. 

למרות הדגש המשמעותי המושם על ההיבט הבין-אישי ביצירת הדיכאון, הגישה הבין-אישית מכירה גם בהשפעתם של גורמים תוך נפשיים כגון חוסר אונים וחוסר ערך בסיסיים באישיות של הפרט. כלומר, קיים "גרעין דכאוני" בסיסי אך האינטראקציות החברתיות הנוצרות מרגע שהאדם מציג התנהגות דכאונית הן שמעצבות, מעצימות ומשמרות את הסימפטומים הדכאוניים.

המודל הטיפולי הבין-אישי לדיכאון

קלרמן ועמיתים פיתחו בשנות ה-70' את המודל הבין-אישי לטיפול בדיכאון, אשר נועד להפחית את הסימפטומים הדכאוניים באמצעות שיפור יחסיו הבין-אישיים ומיומנויותיו החברתיות של האדם. המודל מציע טיפול קצר מועד (12-20 פגישות) בעל פרוטוקול מוסדר, הניתן במסגרת פרטנית או קבוצתית ומחולק לשלושה שלבים מרכזיים. 

שלב ראשוני: זיהוי התחום המיועד לטיפול 

בשלב זה ניתנת למטופל אבחנתו כסובל מדיכאון לפי ה-DSM (המדריך הפסיכיאטרי האמריקאי). המטפל דן עם המטופל בסימפטומים הדכאוניים והשפעתם על חייו, מסביר למטופל על הרציונל הטיפולי ומקשר את הסימפטומים הדכאוניים לקשיים במישור הבין-אישי. המטפל מציע למטופל "נוסחה בין-אישית" הממקדת את קשיי המטופל סביב אחד מארבעת התחומים שתוארו קודם לכן: התמודדות עם אבל בלתי מעובד; קשיים בין אישיים; מחלוקות בין אישיות או "מעברי-תפקיד". במידה והמטופל מזדהה עם הנוסחה שהוצעה לו, מוסכם כי העבודה הטיפולית תתמקד בקושי שנבחר, וניתן לעבור לשלב הבא.

שלב ביניים: עבודה ממוקדת על "תחום הבעיה" 

בשלב זה בטיפול מתאמנים באסטרטגיות להתמודדות עם הקושי בו בחרו המטפל והמטופל להתמקד. המטפל מדגיש ומחזק את הבנתו של המטופל כי שינויים החלים בהתנהגותו הבין-אישית משפיעים על הסימפטומים הדכאוניים אשר הוא חווה. כך, למשל, כאשר קשייו של מטופל ממוקדים באבל בלתי מעובד, הטיפול מתמקד בלמידת טכניקות לפיתוח עניין בתחומי תעסוקה ומערכות יחסים חדשות; כאשר דכאונו של המטופל מקושר למחלוקות אינטנסיביות עם בת זוגתו - נלמדות טכניקות לפתרון בעיות יעיל, ניהול משא ומתן וכן הלאה.

שלב הסיום: ייצוב והכנה לפרידה 

בשלב זה מעובדים הקשיים והרגשות שמעורר סיום הטיפול המתקרב ונערך תהלך של סיכום הטיפול. המטפל והמטופל דנים בבעיות שנפתרו, באסטרטגיות שנלמדו ובהיבטים שנותרו בעיתיים, ואף בונים ביחד נבנית תוכנית עבודה אותה ימשיך המטופל בכוחות עצמו. כחלק מתוכנית זו נלמדת גם היכולת לזהות סימנים מקדימים לדיכאון.

טיפול קבוצתי בגישה הבין-אישית 

הטיפול הבין אישי בפורמט של טיפול קבוצתי מבוסס אף הוא על שלושה שלבים אלו ואורך 20 פגישות. לפני המפגש הקבוצתי הראשון נפגש כל משתתף עם מנחה הקבוצה באופן פרטני ומנסח עמו את קשייו ויעדיו בטיפול במונחים בין אישיים (באופן שדומה לשלב הראשוני בטיפול הפרטני). במהלך הטיפול הקבוצתי מתנסים המטופלים הן בעבודה על היעדים שהוגדרו (באמצעות שלושת השלבים) והן בתרגול מיומנויות בין אישיות באינטראקציות הנוצרות בין חברי הקבוצה. עם תום הטיפול הקבוצתי מתקיימת פגישה אישית בין מנחה הקבוצה לכל אחד מן המטופלים, בה מוגדרת תוכנית עבודה אישית בה ימשיך המטופל באופן עצמאי.

מקורות