הזדהות משלימה היא אחד מסוגי ההזדהות אותן תיאר האנליטיקאי ראקר. ראקר הבחין בין הזדהות משלימה לבין הזדהות תואמת והציע כי שני סוגי זדהויות אלו מסייעים לנו להבין תהליכים ומצבים רגשיים הרלוונטיים הן לחיי היום יום והן למפגש הפסיכותרפויטי.
הזדהות משלימה מתייחסת למצב בו אדם מזדהה באופן עמוק עם רגשותיו של אדם אחר אך באופן לא מודע, "בוחר" לקחת על עצמו את התפקיד המשלים לרגשותיו של האדם איתו הוא מזדהה. לדוגמה, הזדהות משלימה יכולה לבוא לידי ביטוי במצב בו הזדהות עמוקה עם תחושת הפגיעה של אדם אחר מביאה את האדם המזדהה לתחושה של אשמה עמוקה- גם אם אינו מעורב באופן מציאותי בפגיעה שחווה האדם איתו הוא מזדהה. הזדהות משלימה במפגש הטיפולי מסייעת למטפל, פעמים רבות, להבין באופן מעמיק יותר את חווית המטופל מאחר והיא מספקת לו "הצצה" אל היבטיה הנרחבים ואל יחסי האובייקט הקשורים בה. לדוגמה, מתוך תחושות אשמה וצורך להתגונן המתעוררות בו לנוכח הפגיעה של המטופל, המטפל יכול ללמוד על עוצמות הזעם שנלוות לפגיעה או על חוויתו של המטופל עצמו כאשר הוא חש שפגע באדם אחר. בעוד שבמפגש הטיפולי הזדהות משלימה יכולה להוות מקור ידע חשוב ביותר, כאשר היא מרחשת בחיי היום יום עשויים להיות לה מחירים ביחסים הבין אישיים. כאשר אדם חווה הזדהות משלימה מבלי להבין כי הוא מושפע ממנגנון פסיכולוגי עוצמתי, הוא חווה את הרגשות כשלו ומתנהג בהתאם. כך, למשל, מנגנון של הזדהות משלימה הגורם לאישה להרגיש אשמה בכל פעם שבן זוגה חוזר עצבני או פגוע מהעבודה, עשוי לגרום לה לאמץ דפוס התנהגות מרצה וכנוע.
בניגוד לתהליכי הזדהות משלימה בהם האדם לובש את התפקיד הנגדי לרגשותיו של האדם עמו הוא מזדהה, במסגרת הזדהות תואמת האדם מאמץ את אותם רגשות שחווה האדם איתו הוא מזדהה. כך, למשל, במסגרת הזדהות תואמת אדם עשוי להזדהות עם כעסו של אדם אחר ולחוות גם הוא כעס.
