המילה "גשטאלט" היא בעלת מספר משמעויות בשפה הגרמני וביניהן דמות, תבנית או שלם בעל משמעות. את שורשיה של פסיכולוגיות הגשטאלט ניתן לאתר במחקרים מתחום הפסיכולוגיה של הלמידה והתפישה, אשר התמקדו בניסיון לפצח את מנגנון הלמידה האנושי במטרה לפתח שיטות הוראה יעילות. מכאן ואילך התפתחה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה תיאוריה וגישה טיפולית הנקראת תרפיית הגשטאלט,שהפכה לאחד מזרמי הפסיכולוגיה המודרנית. שיטה זו, הנמנית על הזרם ההומניסטי-אקזיסטנציאליסטי, מבוססת על הרבה ניסויים והתנסויות חווייתית, על טיפול הממוקד בהווה, בפנומנולוגיה, וסיוע למטופל ב"המצאת" שיטת ההתמודדות הנכונה ביותר עבורו. הטיפול בגשטאלט מתייחס לחוויה הכוללנית של היחיד (או הזוג או הקבוצה), לפיתוח המודעות ולבחירה חופשית ולטיפוח היכולת לעשות שינוי.
תרפיית הגשטאלט- רקע והתפתחות
פרדריק פרלס, אבי תיאוריית הגשטאלט ומי שפיתח את שיטת הטיפול הנקראת תרפיית הגשטאלט, למד רפואה והתמחה בפסיכואנליזה בברלין. בתקופות שונות של פעילותו הזדמן לו להיחשף להשפעתם של חוקרים ומטפלים שייצגו אסכולות מגוונות ופרלס שהיה אדם יצירתי, סקרן , אינטליגנטי וכריזמטי ביותר - נמנה על קבוצת המורדים בפרויד, שהבולטים מביניהם שקדמו לו היו יונג, אדלר, רייך, רנק ולוין. "המורדים" אימצו חלקים מרעיונותיו של פרויד, אך פיתחו אותם מתוך עמדות ביקורתיות ונקודות מבט שונות, הוסיפו ושינו , ויצרו בסופו של דבר זרמים חדשים הנחשבים היום למרכזיים בפסיכולוגיה הקלאסית.
פרלס בחר במילה "גשטאלט" לאחר חיפושים והתלבטויות, וטבע אותה כמושג המציין את הדפוס על פיו הפרט תופש ומזהה את צרכיו ומארגן את פעילויותיו כדי לספק אותם. התיאוריה שפיתח פרלס מושפעת באופן ישיר ועמוק מתיאוריות הוליסטיות שהתפתחו באמצע המאה כתיאוריית האורגניזם ההוליסטי, תיאוריית השדה הפיזיקלי של סמאטס שמתוכה פיתח לוין בשנות ה-40 של המאה הקודמת את תיאוריית השדה, רעיון "פירמידת הצרכים" של מאסלו, הלוגותרפיה של פרנקל, והפסיכודרמה של מורנו. פילוסופים כמו בובר ומאי השפיעו רבות על חשיבתו האקזיסטנציאליסטית, ואליהם הצטרפה גם החשיפה לתורת הזן-בודהיזם שממנה שאב השראה במהלך שהותו בדרום אפריקה בתקופת מלחמת העולם השנייה. ניתן לומר על תיאוריית הגשטאלט שהיא יצירה אקלקטית במלוא משובן המילה ותרומתו של פרלס היא לא רק בארגונם של רעיונות מתחומים שונים לכלל תיאוריה מגובשת וקוהרנטית, אלא גם בדרך שבה הצליח לגזור ממנה שיטת טיפול אופרטיבית המיישמת בפועל את עקרונות התיאוריה.
עקרונות הגשטאלט
על פי תיאוריית הגשטאלט הכוח המרכזי המניע את האדם הוא החיפוש אחר סיפוק צרכיו הסובייקטיביים, תהליך שהוא מעגלי, זורם ומתמשך. בהתאם לטענה זו לכל אדם סולם צרכים אינדיבידואלי, ושלא כמו היררכית הצרכים של מאסלו (1968 MASLOW) שסדרה קבוע, סדרי החשיבות בהיררכית הצרכים האישית משתנה בהתאם לנסיבות ולשלב ההתפתחותי. עובדה זו מחייבת מודעות - יכולת לזהות את השוני, וגם מידה רבה של גמישות - היכולת לעשות את השינוי.
ההנחה הבסיסית של הגשטאלט רואה את האדם כאורגניזם הוליסטי בעל פוטנציאל צמיחה והתפתחות בלתי מוגבל, ומאמינה כי בכוחו להגיע לידי מיצוי והגשמה עצמית על אף פגיעה או מוגבלות אפשרית. הדגש בטיפול הוא על פיתוח המודעות ועל יכולת הפרט לקלוט, להבין ולהכיר את המתרחש בתוכו ובסביבתו מבחינה גופנית, קוגניטיבית, התנהגותית ורגשית. המקורות מהם ניזונה המודעות הם העולם הפנימי של היחיד: המחשבות, הרגשות התחושות שהוא קולט באמצעות החושים, והקשר לסביבה החיצונית ולמה שמתרחש בה.
האדם מקיים תהליך מתמיד של יחסי גומלין עם סביבתו האנושית והפיזית, שמהם הוא מושפע ועליהם הוא משפיע, תוך שהוא משתנה בהתאם לנסיבות, למוטיבציה ולצרכים שלו.
מכאן שגרעין הזהות האישית של האדם היא ארגון ייחודי וסובייקטיבי כי כל אדם קולט ומעבד בדרך שונה את פרטי המידע שהוא קולט ומפרש בדרך אישית את המכלול, התבנית בעלת המשמעות לגביו. מודעות אישיתהיא ההכרה בארגון ייחודי זה.
מבנה תרפיית הגשטאלט
המטפל הגשטאלטיאני הוא משתתף אקטיבי באינטראקציה. הוא תומך, יוצר סביבה מוגנת, מכבדת ומאפשרת, מציע, מנסה, ומאפשר למטופל לבדוק ולמדוד מענים שונים לצרכיו, אפשרויות חדשות ומגוונות, הגמשה של גבולות החשיבה, העשייה והרגישות וכל זאת תוך עידוד הבחירה והאחריות האישית של המטופל. תהליך התרפיה הוא חוויה, התנסות, שבה מעודד התרפיסט את המטופל לנסות, לבדוק אפשרויות, לחוות, להחיות חלקים מודחקים ומוכחשים, להקשיב לקולות פנימיים, וליצור קשר עם מירב המרכיבים של אישיותו - להיות מודע לעצמו.
כדי לגלות את משמעות האירוע או העניין שבו מתלבט המטופל או שממנו הוא סובל יש לתארו ולא לפרשו, כי כל פירוש מכיל גם הערכה שיפוטית הפוגעת ומעוותת את תפישת ההתרחשות של המטופל. תרפיית הגשטאלט עושה שימוש במגוון טכניקות כדרמה, דמיון ותנועה, אשר מטרתן לאפשר דיאלוג או עימות, לשים לב ולהיות בקשר עם תחושות, התנהגויות, מחשבות, פנטזיות וצרכים המתקשרים לסיטואציה הנוכחית, להכיר בהם ולהיות אחראי עליהם. עבודת הגשטאלט מתאפיינת בעבודה גופנית, רגשית ואינטלקטואלית ועושה שימוש בזמן, במרחב ובעצמים המצויים בו כדי לתת ביטוי מלא ככל האפשר לחוויה הכוללנית.
דגש אחר מושם על דפוסי הקשר (הקונטאקט) שמפתח האדם עם זולתו ועם סביבתו ועל שימת לב למרכיבי הקשר, לא רק
ברמת התוכן אלא גם ברמת הסגנון, שפת הגוף, הבהירות, ורמות הקרבה.
מוקד העבודה הוא תמיד העלאת רמת המודעות העצמית כדי לזהות כוחות וחולשות, לאתר דפוסים חוזרים שהתקבעו והיו אולי יעילים בזמן ובמקום אחר, אך הם לא רלוונטיים כל עוד האדם שבוי בהם, חוזר ומפעיל אותם למרות שהם גורמים לו תסכול ואינו מצליח להשתחרר מהם. העבודה על פי עקרונות הגשטאלט עוזרת "לסגור מעגלים", כלומר להתבונן מחדש על מערכות יחסים מהעבר או ההווה של האדם עם עצמו או עם זולת כלשהו אשר הופכות לגורם כואב, תוקע, גוזל אנרגיה ומגביל את היכולת להתייחס להווה.
הטיפול בגשטאלט מתאים לכל גיל והוא יעיל הן כטיפול אישי והן במסגרת קבוצתית. כמו כן הוא מתאים לעבודה עם זוגות ומשפחות, בייעוץ ארגוני, במסגרות חינוכיות, ובהתערבויות קהילתיות. אחד מההישגים המובהקים של הגשטאלט בא לידי ביטוי במצבי לחץ ומשבר אישיים והמוניים ובהתערבות בקבוצות גדולות ובקהילה.
באירופה ובארה"ב זוהי אחת הגישות הטיפוליות המקובלות והמוכרות גם על ידי חברות הביטוח. בארץ יש כמה עשרות מטפלים שמשלבים עבודת גשטאלט בטיפול פרטני, זוגי, משפחתי, קבוצתי. רובם חברים באגוד הישראלי לגשטאלט ומוסמכים על ידו. כמו בכל מקרה גם בפניה לטיפול בגשטאלט חשוב מאד לבדוק את הכשרתו של המטפל, את ניסיונו הקליני ולקבל המלצות.
