הפרעת אגירה, המכונה גם אגרנות, מתבטאת בקושי מתמשך להיפרד מחפצים או להשליך אותם, גם כאשר אחרים עשויים לתפוס אותם כחסרי ערך. הקושי נובע מצורך לשמור את החפצים וממצוקה המתעוררת סביב האפשרות להיפרד מהם. כתוצאה מכך, לרוב נוצרת הצטברות משמעותית של חפצים, הפוגעת במרחב המחייה של האדם ובני ביתו, וגורמת למצוקה רגשית ולפגיעה בתפקוד.
מה הם התסמינים הקליניים של הפרעת אגירה?
הפרעת אגירה מתבטאת בצורך לשמור חפצים ובמצוקה סביב האפשרות להיפרד מהם. החפצים מקבלים משמעות רגשית רבה ונתפסים כחשובים או כמקור לנחמה ולביטחון. הקושי להשליך אותם מלווה לעיתים גם בקושי למיין ולארגן את החפצים, וכתוצאה מכך הם נוטים להצטבר ויוצרים עומס במרחב המחייה. הצטברות החפצים עלולה לפגוע בתפקוד ולהשפיע גם על בני הבית, ולגרום למחלוקות ולמצוקה סביב ניסיונות לפנות, לסדר או להשליך חפצים.
רכישה מוגברת של חפצים שכיחה בקרב אנשים עם הפרעת אגירה, אך אינה הכרחית לשם אבחנתה. אצל חלק מהאנשים האגרנות מתבטאת בעיקר בקושי להיפרד מחפצים שכבר נמצאים ברשותם, בעוד שאחרים עשויים לרכוש או לאסוף חפצים בכמות מוגברת. החפצים יכולים להיות בעלי ערך או חסרי ערך בעיני אחרים, והקושי להיפרד מהם אינו תלוי בערכם בפועל.
רבים מהמתמודדים עם הפרעת אגירה חווים גם קשיים נפשיים נוספים. כשני שלישים מהאנשים המתמודדים עם הפרעת אגירה מתמודדים גם עם אבחנה נפשית נוספת, כאשר האבחנות הנלוות השכיחות כוללות דיכאון, הפרעת קשב וריכוז והיפראקטיביות (ADHD) והפרעות חרדה.
השכיחות של הפרעת אגירה באוכלוסייה מוערכת בכ־2%, כאשר בקרב מבוגרים מעל גיל 70 היא מוערכת בכ־6%. האגרנות מתחילה לרוב בבגרות המוקדמת, ועשויה להחמיר לאורך השנים ולהשפיע על התפקוד ואיכות החיים. בגיל מבוגר, הצטברות החפצים עלולה להיות מלווה גם בקשיים נוספים, כמו תזונה לקויה, קושי בניהול תרופות וסיכון לנפילות.
אבחנה לפי ה-DSM-5-TR
לפי המהדורה העדכנית של המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות של איגוד הפסיכיאטרים האמריקני, ה-DSM-5-TR, ניתן לאבחן הפרעת אגירה כאשר מתקיימים הקריטריונים הבאים:
א. קושי מתמשך להשליך או להיפרד מחפצים, ללא תלות בערכם בפועל.
ב. הקושי נובע מהצורך לשמור את החפצים וממצוקה המתעוררת סביב האפשרות להשליך אותם.
ג. הקושי להיפרד מחפצים מוביל להצטברות שלהם, באופן שמעמיס על אזור המגורים ופוגע במידה משמעותית בשימוש המיועד לו. כאשר אזור המגורים אינו עמוס, הדבר מתאפשר רק בזכות מעורבותם של גורמים אחרים כמו בני משפחה, אנשי ניקיון ורשויות.
ד. האגירה גורמת למצוקה נפשית משמעותית או לפגיעה בתפקוד החברתי, התעסוקתי או בתחומי תפקוד חשובים אחרים, לרבות ביכולת לשמור על סביבה בטוחה עבור האדם ועבור אחרים.
ה. האגירה אינה מיוחסת למצב רפואי אחר.
ו. האגירה אינה מוסברת טוב יותר על ידי תסמינים של אבחנה פסיכיאטרית אחרת, כמו הפרעה טורדנית-כפייתית, ירידה באנרגיה, דיכאון, מחשבות שווא בסכיזופרניה או בהפרעה פסיכוטית אחרת, ליקויים קוגניטיביים בהפרעה נוירו-קוגניטיבית, או תחומי עניין מצומצמים בהפרעה על הספקטרום האוטיסטי.
הפרעת אגירה ו-OCD
הפרעת אגירה שייכת לקבוצת ההפרעות הטורדניות-כפייתיות, בה נכללת גם הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD). ואכן, במשך עשורים רבים, אגרנות נחשבה לסוג של הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) או לחלק מהתמונה הקלינית של הפרעת אישיות טורדנית-כפייתית (OCPD). מאחר ומחקרים הצביעו על הבדלים משמעותיים בין האבחנות, הפרעת אגירה סווגה כאבחנה בפני עצמה במהדורה החמישית של ה-DSM.
על אף שהפרעת אגירה היא אבחנה נפרדת, תסמיני אגרנות יכולים להופיע גם בקרב אנשים המאובחנים עם OCD. עם זאת, התסמינים נובעים ממנגנונים שונים. כך למשל, בהפרעת אגירה, הקושי להיפרד מחפצים קשור לערך ולמשמעות המיוחסת אליהם. לעומת זאת, ב-OCD, תסמיני אגרנות קשורים למחשבות טורדניות ולניסיון להפחית מצוקה. בנוסף, האבחנות נבדלות זו מזו במאפיינים נוספים כגיל הופעת התסמינים, במהלך ההפרעה, במידת התובנה ובתגובה לטיפול.
מהם הגורמים להתפתחות של הפרעת אגירה?
הגורמים להתפתחותה של הפרעת אגירה אינם ידועים במלואם, אך מחקרים מצביעים על שילוב של גורמים גנטיים, קוגניטיביים, רגשיים וסביבתיים, אשר עשויים להשפיע זה על זה ולתרום להתפתחותה של הפרעת אגירה:
• גורמים קוגניטיביים: הפרעת אגירה נקשרה לליקויים בתפקודים ניהוליים, כתהליכי קבלת החלטות. ליקויים אלה עשויים להקשות על ההחלטה אילו חפצים לשמור ואילו להשליך, ובכך לתרום להצטברותם.
• גורמים רגשיים: הפרעת אגירה נקשרה לקשיים בוויסות רגשי וביכולת לשאת רגשות לא נעימים, וכן לחוסר סבילות לאי־ודאות ולמצוקה. שמירה או רכישה של חפצים עשויות לשמש דרך להתמודדות עם רגשות אלה, כאשר החפצים מספקים תחושת נחמה או הקלה זמנית. במצבים של אי־ודאות, הצורך להחליט אם להשליך חפץ עלול לעורר מצוקה משמעותית ולהוביל להימנעות מכך. ֿ
• גורמים סביבתיים: אירועי חיים טראומטיים ומלחיצים עשויים להיות קשורים להופעת תסמיני אגרנות. מחקרים מצאו שכיחות גבוהה יותר של אירועים טראומטיים בקרב אנשים עם הפרעת אגירה, וכן קשר בין אירועי חיים מלחיצים לבין הופעת תסמיני האגירה. עם זאת, הקשר אינו בהכרח סיבתי.
כיצד ניתן לטפל בהפרעת אגירה?
פנייה לטיפול בהפרעת אגירה עשויה להיות מורכבת. ההכרה בקושי, מידת התובנה לתסמינים והנכונות לפנות לעזרה משתנות מאדם לאדם. טיפול באגרנות יכול לסייע בהתמודדות עם הצורך לשמור או לרכוש חפצים ועם ההשלכות של הצטברותם על התפקוד ועל איכות החיים, כמו גם לסייע באופן הדרגתי אל מול הקושי להיפרד מחפצים. במקרים שבהם האגירה משפיעה גם על בני המשפחה, הטיפול עשוי להתייחס גם למערכות היחסים, למחלוקות סביב החפצים ולדרכים שבהן בני המשפחה יכולים לסייע בתהליך.
בחירת דרך הטיפול באגרנות תלויה במאפייני הקושי ובצרכיו של האדם. ככלל, הטיפול בהפרעת אגירה כולל מספר גישות, ובהן:
• טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT): הטיפול המרכזי והנחקר ביותר בהפרעת אגירה, ונחשב לגישה מרכזית בטיפול פסיכולוגי באגרנות. הטיפול מבוסס על עקרונות ה-CBT המקובלים, ומתמקד בזיהוי ובשינוי של מחשבות, אמונות ודפוסי התנהגות. לצד זאת, הטיפול בהפרעת אגירה כולל התאמות ורכיבים ייעודיים, המתמקדים בתהליכים הקשורים לשמירת חפצים ולהצטברותם, בקושי לקבל החלטות בנוגע לחפצים, במשמעות המיוחסת להם ובמצוקה המתעוררת סביב הפרידה מהם.
• טיפול רב-מערכתי: כאשר הפרעת אגירה מובילה לפגיעה משמעותית בתנאי המגורים או משפיעה על בני בית נוספים, הטיפול יכלול שיתוף פעולה בין גורמי בריאות הנפש, שירותי רווחה וגורמים נוספים בקהילה. שיתוף הפעולה מאפשר לתת מענה הן לקושי הרגשי והן לצרכים המעשיים הנלווים לאגרנות, כמו ארגון ופינוי הבית.
• טיפול פסיכיאטרי: תרופות מסוימות עשויות לסייע בהפחתת תסמיני האגרנות ובטיפול בתסמינים נלווים. לכן, במקרים המתאימים, ניתן לשקול תרופתי לאחר התייעצות עם פסיכיאטר.
מקורות
American Psychiatric Association. (2022). Diagnostic and statistical manual of mental disorders (5th ed., text rev.). American Psychiatric Association Publishing
Davidson, E. J., Dozier, M. E., Pittman, J. O. E., Mayes, T. L., Blanco, B. H., Gault, J., Schwarz, L. J., & Ayers, C. R. (2019). Recent advances in research on hoarding. Current Psychiatry Reports, 21(9), 91
Lin, N., Bacala, L., Martin, S., Bratiotis, C., & Muroff, J. (2023). Hoarding disorder: The current evidence in conceptualization, intervention, and evaluation. Psychiatric Clinics, 46(1), 181-196
Nakao, T., & Kanba, S. (2019). Pathophysiology and treatment of hoarding disorder. Psychiatry and Clinical Neurosciences, 73(7), 370–375
