במקרים רבים, הוספיטליזציה מתפתחת כאשר האדם חווה את החיים באשפוז כקלים וטובים יותר מהחיים שמחוץ לאשפוז מסיבות שונות: הוספיטליזציה יכולה להתפתח כאשר האדם חי בנסיבות חיים קשות (למשל, מתבגרת שמרגישה שצוות המחלקה הפסיכיאטרית אכפתי וקשוב יותר מבני משפחתה) או כאשר המסגרת האשפוזית מציעה למטופל שגרת חיים, חוויות וביטחון פיסי אותם הא מתקשה לייצר מחוץ לאשפוז (למשל, מטופל החי בתנאים של עוני או בדידות קיצונית). כמו כן, הוספיטליזציה יכולה להתפתח כאשר האדם מאבד את אמונו וביטחונו ביכולתו לתפקד באופן עצמאי עקב האשפוז הממושך, מצבו הרגשי (למשל, רמות דיכאון גבוהות) או חששות מתגובת הסביבה לאשפוז (למשל, אדם שנתפס לאורך כל חייו כחזק ועמיד וחושש מתגובות הסביבה למשבר הנפשי שהביא אותו להתאשפז).
הוספיטליזציה יכולה להתבטא באופן מודע וישיר או באופן עקיף ולא מודע: חלק מהמטופלים יכירו בקושי שלהם לשוב לחיים בקהילה, ואילו אחרים לא יהיו מודעים אליו ויבטאו אותו באופן עקיף, למשל דרך החרפת הסימפטומים וחווית חוסר האונים.
כדי להתמודד עם התופעה של הוספיטליזציה ננקטים בבתי החולים הפסיכיאטריים צעדים שונים שביניהם:
- הגבלת משך האשפוזים למינימום ההכרחי.
- הפעלת תכניות שיקומיות בבית החולים עצמו, במטרה להכין את המטופל לחזרה לחיים קהילה כבר במהלך האשפוז.
- יצירת קשר עם גורמים טיפוליים בקהילה כבר במהלך האשפוז, כך שהמטופל יוכל להמשיך וליהנות מליווי טיפולי מיד לאחר שחרורו.
- הדרכת בני משפחתו של המטופל והכנתם לקשיים הצפויים, במטרה להכין למטופל "רשת תמיכה" שתסייע לו עם החזרה לקהילה.
