מייקל באלינט (1896-1970), פסיכואנליטיקאי הונגרי, היה אחד התיאורטיקנים והקלינאים הפעילים והבולטים ב"קבוצת האמצע" הבריטית. באלינט תרם רבות לבנת תופעות קליניות אך מוכר כיום בעיקר בזכות פועלו בתחום הטכניקה הפסיכואנליטית במצבי רגרסיה.
מייקל באלינט- תולדות חייו
באלינט נולד בבודפשט כ"מיכאל ברגמן", והיה בן למשפחה יהודית. אביו של באלינט היה רופא אשר חשף את באלינט לחשיבה הקלינית כבר בצעירותו, והיחסים ביניהם לא היו חמים מעולם ואף הגיעו לכדי נתק מוחלט כאשר באלינט, שלא היה אדם דתי, שינה את שמו והמיר את דתו לנצרות מטעמים פרקטיים. יחסיו עם אמו, לעומת זאת, היו יחסים חמים ואוהבים לאורך כל השנים.
באלינט שירת כלוחם ונפצע במלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה החל בלימודי רפואה אך כבר ב-1923 החל את הכשרתו האנליטית. אל השדה הפסיכואנליטי באלינט הגיע דרך אליס, חברתו מימי התיכון ולימים אשתו הראשונה. אליס הכירה לבאלינט את כתביו של פרויד וב-1923 הם נישאו ועברו לברלין כדי לעבור הכשרה פסיכואנליטית. לאחר שנה בה עברו אנליזה מאכזבת אצל זאקס חזרו השניים לבודפשט, והמשיכו את הכשרתם תחת הנחייתו של שנדור פרנצי. בשנים אלו, מלבד לגידולו של בנם ג'ון, מיכאל ואליס פיתחו יחד את הרעיון הראשוני של השבר הבסיסי- רעיון אשר משויך היום לבאלינט אך למעשה הוא פרי עבודתם המשותפת.
בשנות ה-20 וה-30 אותן בילה בבודפשט, באלינט התקדם בהכשרתו האנליטית, הפך למדריך ופיתח את רעיונותיו בתחום הקליני ובתחום הרפואה הפסיכוסומטית. הוא הפך לסגנו של פרנצי בניהול המכון האנליטי בבודפשט ובשנים 1936-1939 ניהל אותו. עם זאת, בשנים אלו מעמדה של הפסיכואנליזה התערער עקב התנגדות השלטון הנאצי וחלק מפעילויותיו של באלינט הוגבלו- כך, למשל, קבוצות ההדרכה לרואים שייסד הופסקו עקב דרישת השלטונות לנוכחות משטרתית במהלכן.
בשנת 1939 באלינט ואליס היגרו למנצ'סטר, אנגליה, עקב האיום הנאצי, ובאלינט שימש כמנהל של מספר מרפאות לטיפול בילדים. בשנה זו באלינט איבד, למעשה, הן את הוריו והן את אשתו: הוריו נותרו בהונגריה והתאבדו ב-1944 כדי להימנע ממעצר על ידי הנאצים, ואליס נפטרה בפתאומיות ממפרצת עורקים. לאחר כשלוש שנים באלינט נישא שנית לעדנה אוקשוט אך נישואים אלו התפרקו במהרה.
ב-1945 באלינט עבר ללונדון וב-1946 הצטרף לקליניקת טוויסטוק, שם פגש את אניד פלורה אלבו-אייכולץ, עובדת סוציאלית ואנליטיקאית, לה נישא ב-1953. נישואים אלו היו מוצלחים הן ברמה האישית והן ברמה המקצועית- באלינט ואניד הרבו לעבוד, לכתוב ולפתח יחד חומרים קליניים. באלינט זיהה עצמו עם קבוצות האמצע (ולא עם הזרם הקלייניאני או עם הקבוצה בהנהגתה של אנה פרויד) וזכה לתפקידי מפתח בחברה הפסיכואנליטית הבריטית: בין 1951-1953 שימש כמזכיר המכון, ובין 1968 ועד למותו ב-1970 כיהן כיו"ר החברה.
בשנות חייו ופעילותו המקצועית, באלינט זכה להכרה והערכה רבה ותרם רבות לא רק לשדה הטיפול הפסיכואנליטי, אלא גם לטיפול המשפחתי והרפואי. רעיונותיו זכו לתשומת לב רבה לא רק באנגליה אלא גם ברחבי אירופה, ובעשור האחרון לחייו הוא הרבה לנסוע ולהרצות בכנסים פסיכואנליטיים במדינות שונות.
מתוך תרומותיו הרבות של באלינט, ניתן להצביע על שלושה מוקדי תרומה מרכזיים: ייסוד קבוצות באלינט להדרכת רופאים, פיתוח טיפול אנליטי ממוקד וכמובן- תרומתו לתיאוריה והטכניקה הפסיכואנליטית.
קבוצות באלינט
באלינט, שהיה רופא בהכשרתו המקורית, גילה עניין רב במפגש הגוף-נפש ובפרקטיקה הרפואית. בהתאם, אחד ממפעלי חייו הגדולים היה קבוצות ההדרכה המכונות היום קבוצות באלינט - קבוצות הדרכה המכוונות ליצירת מרחב לחשיבה פסיכודינמית על מקרים רפואיים. זאת, מתוך מטרה להרחיב את הבנת המטופלים והסימפטומים שלהם ולחזק את הקשר ואת איכות אינטראקציות הרופא-חולה. מודל הדרכה זה התקבל ברחבי העולם ויושם גם לתחומים אחרים.
טיפול אנליטי ממוקד
על אף שהתיאוריה והרעיונות הקליניים המרכזיים של באלינט עסקו בפסיכואנליזה מעמיקה ובטיפול במצבי רגרסיה, באלינט תרם רבות גם לפיתוח הטיפול הדינמי קצר המועד. באלינט זיהה כי מטופלים מסוימים יכולים להיתרם גם מטיפולים קצרי מועד יחסית, כאשר מוקד הטיפול והמטרות הטיפוליות מוגדרים באופן ברור. בהתאם, הוא פיתח שיטת טיפול אשר אפשרה מתן טיפול קצר מועד, ממוקד ואפקטיבי בעל אוריינטציה פסיכואנליטית.
באלינט ושותפיו הציעו כי מיקוד הטיפול באמצעות דיווחים שוטפים ומפורטים לאחר כל פגישה טיפולית, מקצר את משך הזמן שלו והופך אותו לאפקטיבי יותר. הגישה הטיפולית שהציעו מבוססת על תיאור מקרה בודד של מטופל בשם קית' בייקר, גבר נשוי בן 43, אשר פנה לטיפול בעקבות התמוטטות עצבים שנבעה מהתעסקות אובססיבית בקשר זוגי שניהלה אשתו 20 שנה לפני כן, בטרם הכיר אותה. הטיפול של מר בייקר אצל באלינט ערך 27 פגישות אשר נפרסו על פני כשנה, ולאחריו בוצע מעקב על מצבו באמצעות מכתבים ששלח מר בייקר לבאלינט ודרך שתי פגישות מעקב, האחת כחצי שנה לאחר סיום הטיפול והשנייה 4 שנים לאחר מכן. דיווחי המטפל נרשמו באמצעות שני טפסים: האחד הוגש לאחר הראיון הראשוני, והשני בסיומה של כל פגישה.
בסיומן של 27 הפגישות, דיווח מר בייקר על הפחתה ניכרת במחשבות הפרנואידיות. כמו כן, נראה היה כי הוא קיבל כלים שיסייעו לו למנוע אפשרות של התמוטטות עצבים נוספת. המכתבים ששלח ופגישות המעקב שהתבצעו במהלך השנה שלאחר הטיפול וכן 6 שנים אחרי הפגישה האחרונה, העידו על כך שהשיפור שהושג נשמר לאורך זמן. באלינט טען כי הדגשים העיקריים אשר סייעו להצלחתו של הטיפול היו התמקדות ביחסי ההעברה בטיפול וביחסי הגומלין בין האסוציאציות של המטופל לפרשנויות בהן בחר המטפל להשתמש.
באלינט טען שהמודל מתאים בעיקר למטופלים בעלי כוחות, מוטיבציה גבוהה לשינוי, יכולת ליצירת ברית טיפולית חזקה וכאשר ניתן לאתר מוקד טיפולי בהיר וספציפי תוך 3-4 פגישות.
התיאוריה והטכניקה הפסיכואנליטית
בשנים בהן באלינט פעל האסכולות המובילות היו פסיכולוגיית האגו של אנה פרויד והזרם הקלייניאני. באלינט, כאמור, לא זיהה את עצמו עם אף אחת מקבוצות אלו. למרות זאת, החשיבה הקלייניאנית השפיעה עליו באופן משמעותי ביותר והוא פיתח תיאוריית יחסי אובייקט המתמקדת בשלבי החיים המוקדמים. במוקד תפיסתו של באלינט עמדה ההנחה כי התינוק אינו מונע בעיקר על ידי דחפים, אלא על ידי צורך בקשר (בכך, עמדותיו חברו לעמדותיהם של אנליטיקאים כבולבי, ויניקוט, פיירברן ועוד). באלינט הציע כי הנפש מחולקת לשלושה אזורים מרכזיים:
האזור האדיפלי - אזור נפשי המאופיין בפסיכולוגיה של שלושה אנשים ובחוויה של קונפליקט.
אזור השבר הבסיסי - אזור המאופיין בפסיכולוגיה של שני אנשים, וקשור בקשר האם-תינוק הראשוני. שלב זה הוא שלב של אהבה ראשונית בו התינוק מצוי בהרמוניה מוחלטת עם האובייקט הנתפס כמובן מאליו, "כאוויר לנשימה". כאשר הצורך של התינוק בהרמוניה מופר, וצרכיו הפסיכו-פיסיולוגיים אינם נענים באופן מותאם, נוצר השבר הבסיסי - עיוות של האישיות אשר כרוך בדרך כלל בפתולוגיה משמעותית. שני דפוסי התקשרות אופייניים למצבי השבר הבסיסי הם אוקנופיליה המתבטאת באחיזת יתר באובייקטים ומנגד לה- פילובטיות המתטאת בהישענות יתר על פונקציות העצמי.
אזור היצירה - אזור היצירה הוא אזור המאופיין בפסיכולוגיה של אדם אחד, בה האינדיבידואל פונה פנימה כדי לייצר מעצמו דבר מה חדש בעל ערך לעצמי.
הטכניקה האנליטית של באלינט התבססה על חלוקה נפשית זו. באלינט התנגד לתפיסה הרווחת לפיה מטופלים גבוליים ונוירוטיים אינם מתאימים לפסיכואנליזה, ואף התנגד לעמדה הרואה את הטכניקה הפרשנית כטכניקה האנליטית המועדפת. הוא הציע כי סוג ההתערבות הטיפולית צריך להיות מותאם באופן רגיש לאזור הנפשי בו המטופל נמצא. לפי תפיסה זו, מטופל המצוי באזור האדיפלי יכול להיתרם באופן מספק מעבודה פרשנית, בעוד שמטופל המצוי באזור השבר הבסיסי אינו יכול להיעזר בפירושים וזקוק בעיקר לכך שהמטפל יאפשר לו ליצור התקשרות פרימיטיבית בה המטפל לא יחווה כאובייקט נפרד, אלא כ"חומר ראשוני" המותאם באופן מושלם לצרכי המטופל. לעומת זאת, מטופל המצוי באזור היצירה זקוק בעיקר לכך שהמטפל יניח לו לנפשו ויאפשר לו לפנות פנימה.
רעיונות אלו היוו בסיס להרחבת הבנתם של מצבי רגרסיה טיפול, ובאלינט פיתח טכניקה המבחינה בין רגרסיה ממאירה לרגרסיה מיטיבה, ומאפשרת שהות במצבי רגרסיה המאפשרים את התפתחותה של התחלה חדשה- יכולת ליצירת יחסי אובייקט חדשים המושתתים על אמון וביטחון.
מקורות
Balint, M., Ornstein, P. H., & Balint, E. (1972). Focal Psychotherapy: An Example of Applied Psychoanalysis. London: Tavistock
Haynal, A. E. (1988). The Technique at Issue: Controversies in Psychoanalysis: From Freud and Ferenczi to Michael Balint. London: Karnac Books
