יכולת שלילית היא המונח אותו טבע התיאורטיקן והקליניאי וילפרד ביון בהתייחסו לאחת היכולות החשובות ביותר של המטפל: היכולת לשאת חוסר ידיעה.
אחת מאבני בסיס של חשיבתו של ביון היתה ההנחה כי המפגש הטיפולי צריך להיות מכוון לאמת הרגשית המתהווה במפגש בין המטפל למטופל באמצעות שקיעה במצב של reverie- מעין קשב צף נטול זיכרון ותשוקה. מצב זה, הניח ביון, מאפשר למטפל לקבל אל תוכו את השלכות המטופל, לחוות את החוויה הרגשית הנוצרת בחר, ולעבד אותם באופן שיאפשר לו לקלוט את מה שכינה העובדה הנבחרת- אמת רגשית הצצה מתוך השהות עם המטופל. כדי לאפשר לעצמו לקלוט ולשהות עם החוויה הרגשית, המטפל צריך להתמודד עם הנטייה האנושית הטבעית למלא ולהשתיק את חוסר הידיעה וחוסר ההבנה בפסאדו-תובנות. יכולת זו, על פי ביון היא יכולת שלילית המתבטאת ביכולת לשאת את אי הידיעה, אי ההבנה והחרדה הנלווית להן עד להתגבשות חוויה של ידיעה הנובעת מהאמת הרגשית.
דוגמה קלאסית הממחישה את ההבדל בין קיומה להיעדרה של יכולת שלילית של המטפל יכולה להיות האופן בו המטפל מתמודד עם שתיקה. כאשר המטפל אינו יכול לשאת את השתיקה הוא עשוי למלא אותה בפירושים הנוגעים לקושי של המטופל, התנגדותו, מבוכתו וכן הלאה. לעומת זאת, כאשר המטפל הוא בעל יכולת שלילית מפותחת הוא עשוי לשתוק עם המטופל עד שתתגבש בתוכו ידיעה מסוימת על החוויה הרגשית שבשתיקה. בהתאם לאמת הרגשית שתתגבש בתוכו, הטפל יוכל לבחור האם לסייע למטופל להפר את השתיקה, להמשיך לשתוק איתו או לפרש את השתיקה באופנים שונים.
