עקרון מרכזי בתיאוריה הפרוידיאנית הוא עקרון העונג, על פיו מונעת האישיות ע"י חיפוש אחר סיפוק ועונג והימנעות מכאב. על פי גישתו של פרויד, התינוק נקשר ל"אובייקטים"- הדמויות הראשוניות המטפלות בו- מאחר והם מספקים את צרכיו הפיסיים (כגון חום והזנה). מאחר ונטייתו הטבעית של הילד היא השגת סיפוק עצמי, תפקיד מרכזי באינטראקציית ההורה- ילד בתיאוריה הפרוידיאנית הוא תהליך החברות של הילד, הפיכתו לתרבותי ובעל יכול לשלוט בדחפיו החייתיים (דחפי מין ותוקפנות).
החל משנות ה-20 החלו תיאורטיקנים להדגיש את חשיבותם של קשרים בין אישיים ואינטראקציות ראשוניות להתפתחות האישיות. בארה"ב התפתחה הפסיכולוגיה הבין אישית, אשר הדגישה את ההתבוננות בפתולוגיה בהקשרה הבין אישי, ואילו באנגליה הביאה עבודתה של מלאני קליין לפיתוח תיאוריית יחסי האובייקט: קליין ראתה עצמה כממשיכת דרכו של פרויד, אך בניגוד אליו הדגישה את תרומתם של קשרים ראשוניים עם דמויות מטפלות להתפתחות הנפשית. לדבריה, התנסויותיו הראשוניות של התינוק באינטראקציות בין אישיות מעצבות את תפיסתו העצמית, ומאפשרות מעבר בין שלבים התפתחותיים נפשיים. שלב הינקות הוא שלב קונפליקטואלי הכולל אימה וחרדות פסיכוטיות, והשגת בריאות נפשית היא משימה מורכבת, המושגת כאשר ההורות טובה דיה ומצליחה לשכך ולעבד את הכאוס הנפשי.
רעיונותיה והפרקטיקה הטיפולית של קליין היו שרויים במחלוקת תמידית עם רעיונותיה של אנה פרויד אשר פעלה גם היא בתקופה זו. בשנות ה-40' התפצלה הפסיכואנליזה הבריטית לשלוש קבוצות מרכזיות: פסיכולוגיית האני בראשה עמדה אנה פרויד, הפסיכואנליזה הקלייניאנית ו"קבוצת האמצע" אשר השתמשה ברעיונותיה של קליין, פיתחה אותם ויצרה את אסכולת יחסי האובייקט.
מהי גישת יחסי האובייקט?
קליין הניחה כי התינוק מגיע לעולם עם מוכנות בסיסית ליצירת אינטראקציה עם הדמויות המטפלות בו, והנחה זו היוותה את נקודת המוצא של תיאורטיקנים מגישת יחסי האובייקט. אלא שבניגוד לעמדתה של קליין, האמינו תיאורטיקנים אלו כי התינוק בנוי ליצירת אינטראקציה חיובית והרמונית אשר עשויה להיפגע עקב כשלים הוריים.
על אף השוני בדגשים ובמוקדי העיסוק הקליני, ניתן להצביע על מספר הנחות יסוד המשותפות לתיאורטיקנים של יחסי אובייקט:
מוכנות לאינטראקציה והיקשרות: התינוק מגיע לעולם כאשר הוא מוכן ליצירת אינטראקציה חיובית עם מטפליו. אינטראקציה זאת אינה מבוססת על סיפוק צרכים גופניים בלבד, אלא על היקשרות לדמות המטפלת המסוימת. כך, למשל, זיהו בולבי ופיירברן כי ילדים נקשרים להוריהם גם כאשר אלו מזניחים, דוחים ואף מתעללים. החיפוש אחר קשר אינו מוגבל לשלב הילדות: גם בבגרות מונעת אישיות ע"י חיפוש אחר אובייקטים משמעותיים (ולא ע"י חיפוש אחר עונג, כבתיאוריה הפרוידיאנית).
דגש על יחסים ממשיים: קליין הדגישה את קיומם של אובייקטים ויחסי אובייקט מופנמים. לטענתה, אובייקטים פנימיים מיטיבים ומרעים מתקיימים בנפשו של כל אדם, ללא קשר לטיב היחסים המוקדמים בהם התנסה. לעומתה, הדגישו תיאורטיקנים מגישת יחסי האובייקט בעיקר את היחסים הראשוניים הממשיים. פיירברן, למשל, טען כי אובייקטים פנימיים נוצרים רק כאשר ההורות אינה מספקת, ואילו בולבי הצהיר כי "יש דבר כזה אימא רעה" ובכך הדגיש את משמעות החוויה הממשית, ולא רק המופנמת.
השפעת יחסי אובייקט ראשוניים על יחסים בבגרות: ע"פ גישת יחסי האובייקט, דפוס יחסי האובייקט הראשוניים משתמר ומשוחזר במערכות היחסים הבוגרות. לדוגמא, ילד אשר זכה ליחס חיובי רק כאשר הפגין חוסר אונים ותלותיות, יפנה למערכות יחסים בהן בת זוגו תתפוס מקום דומיננטי ומגונן.
טיפול ע"פ גישת יחסי האובייקט
פרויד וקליין הכירו בחשיבותם של יחסי מטפל-מטופל להבנת עברו של המטופל, וזיהו כי דרך התבוננות בהעברה ובהשלכות שמבצע המטופל ניתן ללמוד על יחסיו המוקדמים. הטכניקה הטיפולית המרכזית בעבודתם של פרויד וקליין הייתה מתן פרשנות לדברי והתנהגות המטופל. בהתאם, כאשר זוהו העברה או השלכה נהגו פרויד וקליין לפרש אותה למטופל ("אתה חווה אותי כביקורתי מאחר וכל חייך היו הוריך ביקורתיים כלפיך"), בתקווה שתביא לתובנה ולשינוי.
ע"פ גישת יחסי האובייקט, העברה והשלכה הם חלק מזערי בלבד מהייצוג שניתן בטיפול ליחסים המוקדמים. ע"פ גישה זו, האינטראקציה בין המטפל למטופל משחזרת את יחסי האובייקט המוקדמים של המטופל, באופן שמאפשר התבוננות ובחינה שלה. יחד עם זאת, גישת יחסי האובייקט התמקדה לא רק בזיהוי הדפוסים המשוחזרים, אלא הדגישה באופן משמעותי את הפן החוויתי של הטיפול- שחזור היחסים המוקדמים בסביבה הטיפולית מאפשר תיקון של החוויות המוקדמות, וביסוס מחדש של סובייקטיביות המטופל, דפוסי התקשרותו וכן הלאה. בהתאם לאמונה זו, השתנתה גם תפיסת תפקידו של המטפל: המטפל הפרוידיאני והקלייניאני האובייקטיבי והמרוחק "הוחלף", ובגישת יחסי האובייקט המטפל הוא נוכח, אמפאתי ואקטיבי. המטפל מתפקד, למעשה, כדמות הורית מיטיבה ומזינה.
ביבליוגרפיה
מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים.
ביטמן, א. ואחרים (1992). אישיות: תיאוריה ומחקר. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
