'היכולת להיות לבד' היא מושג שטבע הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט, המתייחס ליכולתו של האדם להנות משהותו לבד. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא על החשיבות ההתפתחותית של היכולת להיות לבד, החידוש התיאורטי במושג זה, וכיצד הוא מתבטא בטיפול.
'היכולת להיות לבד' היא מושג פרי הגותו של הפסיכואנליטיקאי והתיאורטיקן דונלד ויניקוט, אשר מתייחס ליכולתו של אדם להנות מהשהות עם עצמו מבלי לחוות אותה כמעיקה או מעוררת חרדה. ויניקוט טען כי יכולת זו מתפתחת בינקות, מתוך החוויה של להיות לבד בנוכחותה של אם (או דמות הורית אחרת) מהימנה, מיטיבה ושאינה חודרנית.
לאורך זמן, התינוק מפנים את נוכחותה של האם כסביבה מיטיבה ולא כאובייקט נפרד מה'אני', שכן ויניקוט טען כי מדובר בשלב הקודם את ההפרדה בין פנים לחוץ, בין 'אני' ל'לא-אני'. הודות לכך, יכול התינוק להנות מהיותו לבד, ללא גירויים חיצוניים או התערבותה של האם, ומבלי לחוות את ה'לבד' כמצב מאיים. כך למשל, תינוק אשר גדל עם אם טובה דיה המספקת לו סביבה מחזיקה, יהיה מסוגל להנות משהייה לבדו בעריסה בעודו ממלמל או בוהה באוויר, או ממשחק עצמאי, היות והפנים את התחושה כי הוא נמצא בסביבה בטוחה.
בנוסף, נוכחותה של האם כוללת איכות של החזקה ואי הפרעה אשר מאפשרת לתינוק לחוות את חוויותיו הפנימיות, על סך הרגשות, התחושות והדחפים העולים בו, כתופעות אמיתיות ומספקות – השייכות לו. במובן זה, היכולת להיות לבד על פי ויניקוט הינה הישג התפתחותי, אשר מאפשר לאדם לחוות עצמו כממשי ולגבש עצמי אמיתי.
חשיבות התפתחותית
כאמור, ויניקוט ראה בהתגבשות היכולת להיות לבד הישג התפתחותי חשוב, אשר מעיד בין השאר על התגבשותו של עצמי אמיתי, ועל יכולתו של האדם לשהות במחציתו של אדם אחר. כלומר, מדובר ביכולת משלימה, ולא מנוגדת, ליכולת להיות יחד. לשיטתו של ויניקוט, האפשרות של האדם להנות מהיותו לבד לצד אדם אחר אשר גם הוא עצמו לבד, מעידה על בריאות נפשית.
ויניקוט סבר כי היכולת להיות לבד מתגבשת כאשר נוכחותה של אם טובה דיה הרגישה לצרכי התינוק ומספקת לו סביבה מחזיקה, מייצרת מרחב בטוח בו הוא יכול להתקיים במצב של "המשכיות החוויה" (Going on Being) – מצב בו חוויית הווייתו הספונטנית והמתמשכת אינה נקטעת על ידי הפרעות חיצוניות. כך, יכול התינוק לחוות את התחושות, הרגשות והדחפים אשר עולים בו כחלק מהתפתחות העצמי האמיתי שלו. התנסות חשובה זו לא תתאפשר במידה והאם מגיבה באופן חודרני ומפריעה או קוטעת את אותה חוויה של הווייתו המתמשכת של התינוק. מנגד, גם כאשר האם אינה תגובתית דיה, ואינה זמינה לתינוק כאשר הוא זקוק לה, עלול התינוק לחוות את רגשותיו או דחפיו כמציפים מדיי. ויניקוט טען כי במצבים אלה, עלול התינוק לחוות את החוויות הפנימיות אשר עולות בו, ואת דחפיו בפרט, כזרים וכמאיימים.
כלומר, ויניקוט הציע הצעה פרדוקסלית לכאורה, וטען כי רק בנוכחות מישהו אחר, יכול התינוק לגלות את עולמו האישי האותנטי. התנסויות ראשוניות אלו, של היות לבד בנוכחות אם מיטיבה, מופנמות בנפשו של התינוק ומאפשרות לו בהמשך חייו לווסת חרדה ורגשות מציפים, ולהתמודד עם מצבים מעוררי לחץ. החלופה הפתולוגית, היא התגבשותו של עצמי כוזב, אשר נוצר בעיקר על בסיס תגובות לגירויים חיצוניים. תיאוריות התקשרות מציעות כי פגיעה ביכולת להיות לבד, תתבטא בחרדת התקשרות גבוהה, ובצורך להיות קרוב לאדם אחר, אשר לעולם אינו מסופק. אנשים אלו נוטים לחוות חרדה גבוהה כאשר קרבה כזו בתוך קשר עם האחר נתפסת כלא אפשרית, או אל מול איום בפרידה או נטישה.
חידוש תיאורטי
אף על פי שהתיאוריה של ויניקוט הייתה מהפכנית ביחס לזו של זיגמונד פרויד, בין השאר בשל ההשפעה האדירה שהוא ייחס לסביבה על נפשו של התינוק, ויניקוט דווקא ניסה לחבר בין השתיים. הוא טען כי הדחפים וחוויות האיד תורמות להתפתחות נפשית בריאה רק כאשר הן מקבלות משמעות ופשר, קרי, מוכלות בתוך "חיי האגו'" של התינוק ואינן נחוות כגירוי זר או מציף. למעשה, ויניקוט שמר על חשיבותם של הדחפים, אך הוסיף כי הם אינם רק גירויים אלא התרחשויות בתוך קשר עם אחר מיטיב אשר מובילות לחוויה של עצמי.
לשיטתו, האפשרות להיות לבד בנוכחותה של אם מהימנה, מספקת לתינוק את ההזדמנות להתקיים במצב של "המשכיות החוויה", בו הוא אינו מונע על ידי צורך הישרדותי להיאחז באם. כך, יכול התינוק להרפות ולהרגע, ובמידה ויופיע לפתע דחף, הוא יהיה מסוגל לחוות אותו באופן עמוק אך לא מציף או מאיים, אשר יחזק את העצמי ויעודד אותו לחזור על חוויות אלו. רק באופן הזה, מציע ויניקוט, יחוו הדחפים כאמיתיים ואישיים, ולא כמערערים או הרסניים.
היכולת להיות לבד בטיפול
ויניקוט טען כי היכולת להיות לבד מתבטאת בטיפול במצבים של שתיקה, אשר אינם מהווים ביטוי להתנגדות אלא ליכולת של המטופל להנות מהסביבה המחזיקה אשר נוצרה בטיפול ולהיות עם עצמו גם ללא התערבותו הישירה של המטפל. הוא גרס כי חשוב לאפשר מצבים אלו של שתיקה בטיפול, על מנת לתמוך במטופלים בפיתוח היכולת להיות לבד.
בדומה לאם הממשית, כך גם המטפל צריך בעצמו להיות בעל יכולת איתנה להיות לבד. שכן, הוא נדרש להשעות את השתוקקותו לקשר או לתקשורת, וכן להרגיע את חרדת הנטישה וחרדת האיון שלו עצמו, בכדי לאפשר למטופל לחוות את ה'לבדיות' שלו.
מקורות
ויניקוט, ד. ו. (1958) היכולת להיות לבד. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב, הוצאת עם עובד בע"מ ת"א, 2009.
מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים.
Tuber, S. (2008). Attachment, play, and authenticity: A Winnicott primer. Jason Aronson, Incorporated
