קחו לדוגמה את המצב ההיפותטי הבא: אתם יושבים בחדר עם ילד בן שלוש וצופים בתיאטרון בובות. אחת הבובות מניחה חרוז בקופסה שלה ויוצאת החוצה, ובזמן שהיא מחוץ לחדר, הבובה השניה לוקחת את החרוז ומעבירה אותה לסל שלה. אם ישאלו אתכן באיזה מהקופסאות הבובה שחזרה תחפש את החרוז של, סביר להניח שתדעו לומר שהיא תחפש אותה בקופסה שלה, בה הניחה את החרוז לפני שיצאה מהחדר. הילד הצעיר, לעומת זאת, יניח בדרך כלל שהבובה תחפש את החרוז בסל השני. זאת, מאחר והוא יצא מהנחה שהבובה יודעת בדיוק מה שהוא יודע, ויתקשה לתפוס שלו ולבובה יש תודעה נפרדת ושונה.
דוגמה זאת לקוחה ממבחן קלאסי אשר בוחן את התפתחות התיאוריה של התודעה (TOM, Theory of mind)- יכולת העומדת בבסיס התפקוד הרגשי והחברתי הנורמלי.
התיאוריה של התודעה
התיאוריה של התודעה מוגדרת כיכולת לזהות, לפרש ולחזות התנהגויות אנושיות במונחים של מצבי מנטליים שונים כרגשות, מחשבות, רצונות וכוונות הן של עצמו והן של האחר. במילים פשוטות, תיאוריה של התודעה משמעה שהאדם מחזיק בהנחה כי גם לעצמו וגם לאחר יש עולם פנימי המאופיין ברגשות, מחשבות וכוונות סובייקטיביים, וכי אלו משפיעים על התנהגותו. יכולת זו עומדת בבסיס מגוון פעולות ואינטראקציות בסיסיות שאנו מקיימים: כאשר אנו יושבים במסעדה, אנחנו יודעים שעלינו ליצור קשר עם המלצר כדי שידע מה אנחנו רוצים לאכול. כאשר אנו בוחרים מתנה לחבר אנחנו מנסים לדמיין מה הוא אוהב ומה ישמח אותו. כאשר בת הזוג אומרת לנו משפט מעליב בעת מריבה, אנחנו מנסים להזכיר לעצמנו שהדברים נאמרו מתוך כעס. בדומה, אנחנו מתבוננים על התנהגותנו בסיטואציות שונות ומעלים שאלות לגבי ההיבטים המנטליים אשר הביאו אותנו להתנהגויות שונות: אנחנו שואלים את עצמנו האם האיחורים הקבועים שלנו לארוחות שישי אצל החותנת מעידים על חוסר הנוחות שלנו מולה, מתנצלים כאשר אנחנו מרגישים שהרמנו קול מתוך לחץ ולא מתוך סיבה מוצדקת ויכולים לסלוח לעצמנו על מנה מוגזמת של שוקולד אחרי שאנו מסבירים לעצמנו שככה זה, לפעמים, כשמרגישים עצובים ובודדים.
התיאוריה של התודעה והיכולת להשתמש בה באופן יעיל נשמעת לרובינו כמו יכולת מובנת מאליה מאחר ואנו עסוקים במתן פירוש להתנהגויות של עצמנו ושל אחרים באופן תמידי, מבלי שנקדיש לכך תשומת לב מיוחדת. אלא שיכולת זו אינה יכולת מולדת אלא יכולת שמתפתחת רק במהלך שנות הילדות.
התפתחות התיאוריה של התודעה
חשבו על התינוק הצעיר, או אפילו על פעוט בגיל הרך: בגילאים אלו, המודעות לקיומו של עולם פנימי ולכך שגם לאחר יש מחשבות, רגשות ורצונות משל עצמו מוגבלת ביותר מאחר והיכולות הקוגניטיביות והרגשיות עדיין מוגבלות ביותר. תינוקות וילדים צעירים חיים בעולם אגוצנטרי ונעדר יכולת הכרה בכך שלאחר יש תודעה נפרדת ובהתאם, יתקשו לתפוס כי לאחר יש מחשבות, רגשות וצרכים שונים משלהם. בהתאם, ילדים צעירים אשר יראו ילד אחר בוכה עשויים להביא לו את הבובה האהובה עליהם עצמם ולא את הבובה האהובה עליו מתוך היעדר יכולת להבין כי יש לו צרכים שונים מאלו שלהם.
ההכרה בקיומו של עולם פנימי ובכך שלאחר יש עולם פנימי נפרד הולכת ומתפתחת ככל שיכולותיו הקוגניטיביות והרגשיות של הילד מבשילות ומתפתחות. הילד הצעיר נחשף להתנסויות רבות המתווכות על ידי הוריו, וכך מתחיל להכיר טוב יותר הן את עולמו הפנימי והן את עולמם הפנימי של אחרים. התנסויות יומיומיות בהן ההורה מפרש לילד את מצבו הפנימי ("אתה עייף...", "נעלבת שהוא לא רוצה לשחק איתך") ומקשר אותו להתנהגויות שונות ("אני מבינה שאתה כועס אבל אסור להרביץ", "מה קרה מתוקי, אתה בוכה כי הסיפור עצוב?")- מאפשרות לילד להפנים את הרעיון לפיו יש לו עולם פנימי. רעיון זה מוכל גם להבנה כי לאחרים יש עולם פנימי, ובפרט כאשר ההורה מסייע לילד לפתח אמפתיה ויכולת התבוננות בעולמם הפנימי של אחרים ("מה אתה חושב שהקוף מרגיש עכשיו, כשהוא לא מוצא את אמא שלו?", "תראה איך יעלי שמחה מהמתנה שנתת לה!").
בסביבות גיל חמש התיאוריה של התודעה מפותחת באופן משמעותי למדי, ומרבית הילדים יתמודדו טוב למדי עם מטלות ומצבים פשוטים המבוססים על הבנת התנהגותו של האחר במונחים של מצבים מנטליים. עם זאת, באופן טבעי התיאוריה של התודעה הולכת ומשתכללת ככל שהילד מתבגר ומתפתח מבחינה רגשית וקוגניטיבית, וכך גם יכולתו לפרש מצבים מנטליים מורכבים.
לעומת מסלול זה של התפתחות תקינה, חלק מהילדים יתקשו לבסס את התיאוריה של התודעה. חוקרים רבים טוענים כי ילדים המתמודדים עם הפרעות מהספקטרום האוטיסטי מתקשים לבסס שליטה בתיאוריה של התודעה ובהתאם לכך סובלים מקשיים משמעותיים בתחום החברתי. ילדים אלו מתקשים לרכוש נורמות חברתיות, להשתמש ולהבין הומור, לקרוא סיטואציות חברתיות ולהתנהג באופן מותאם חברתית. לצד זאת, חשוב לציין כי בעיות מינוריות יותר בהתפתחות התיאוריה של התודעה מתרחשות לא רק במקרים של הפרעות אוטיסטיות אלא גם במקרים של חסך סביבתי. כאשר הילד אינו זוכה לליווי ותיווך של ההורה, הוא עלול להתקשות לחשוב על עצמו ועל אחרים במונחים של מצבים מנטליים ובהתאם לכך להתקשות להכיר ולווסת את רגשותיו, ולהשתלב מבחינה חברתית.
התיאוריה של התודעה ומשמעויותיה בחיי היום יום
התפתחות תקינה של התיאוריה של התודעה נחשבת לאחד האלמנטים המרכזיים בהתפתחות הנורמלית וביכולת ליצור קשרים בין אישיים תקינים. התפתחות תקינה של התיאוריה של התודעה מאפשרת לילדים לקרוא מצבים חברתיים באופן תקין, לקשר בין התנהגות לתוצאותיה (למשל, להבין שהתנהגות אלימה תרתיע ילדים אחרים), ללמוד וקבל קודים חברתיים ולחזות את תגובות האחר. בהתאם, התיאוריה של התודעה מאפשרת לילדים לווסת את רגשותיהם ואת התנהגותם ולקבל החלטות טובות לגבי ההתנהגות הרצויה. כך, למשל, רק כאשר ילד מבחין באופן מלא בין התנהגות מכוונת להתנהגות בלתי מכוונת הוא יכול לבחור מתי להבליג על פגיעה (למשל, כאשר ילד אחר דורך על רגלו בעת משחק או עמידה בתור) ומתי להגיב בהתקפה או הגנה על עצמו (למשל, כאשר ילד דורך על רגלו באופן מכוון ומתגרה).
לעומת זאת, כאשר התיאוריה של התודעה של הילד לוקה בחסר, הוא עלול להתקשות הן בוויסות הרגשי העצמי והן בבחירת התנהגות בין אישית מתאימה ומסתגלת. כך, למשל, ילד שאינו קורא נכון סיטואציות חברתיות עלול לנסות לכפות על בני כיתתו להשתתף במשחק בו הוא עצמו מעוניין מבלי להיות רגיש לכך שהם שקועים במשחק אחר בו הוא יכול להשתלב, או לפנות לפתרונות אלימים גם בסיטואציות בהן אין צורך במאבק.
חשוב לציין כי על אף שהתיאוריה של התודעה מתפתחת בגילאי הילדות, התפתחות לקויה שלה עשויה לתת את אותותיה גם בבגרות. כך, למשל, בוגרים אשר אינם מחזיקים בראייה מורכבת של סיטואציות חברתיות ושל עולמם הפנימי של אחרים עלולים להתנהל באופן חסר טאקט, פוגעני ובלתי רגיש אשר יקשה עליהם בביסוס מערכות יחסים חברתיות ובין אישיות משמעותיות ומספקות.
