נוירוזה טראומטית היא מושג פסיכואנליטי המתייחס למצב המתעורר אצל אדם בתגובה לסכנה, ומאובחן כיום כהפרעה פוסט טראומטית. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא על התפתחות ומשמעות המושג נוירוזה טראומטית.
נוירוזה טראומטית הוא מונח אשר נטבע קודם לפסיכואנליזה, אך אומץ ופותח על-ידי פרויד. הוא מתייחס למכלול תסמינים נפשיים ופיזיים המתעוררים אצל אדם בעקבות חשיפה למצב של סכנה. לאורך השנים הן האירוע הטראומטי והן התגובות אשר הוא מעורר זכו להמשגות והסברים שונים. המקבילה בת זמננו למונח נוירוזה טראומטית היא הפרעת דחק פוסט טראומטית.
המושג נטבע בסוף המאה ה-19 על-ידי הנוירולוג הגרמני הרמן אופנהיים, לתיאור מכלול תסמינים נוירולוגים ופסיכיאטריים שונים אשר הופיעו אצל אנשים אשר חוו תאונות רכבת קשות (כשיתוק חלקי, עוררות, רעד, נדודי שינה, הפרעות בראייה ועוד). המושג לא התקבל פה אחד בקרב הקהילה המדעית, והוצעו הסברים ומונחים שונים לטיבו של מצב זה ולמקורותיו. היו שהציעו כי מדובר בתגובה לפגיעה בעמוד השדרה או פציעת ראש, אך אופנהיים הדגיש את השפעתה של הטראומה הנפשית.
פרויד אימץ מושג זה אל הפסיכואנליזה, ושב ופיתח אותו לאורך שנות עבודתו. ככלל, על פי פרויד נוירוזה טראומטית נגרמת כתוצאה מהלם רגשי או גופני או בהלה קיצונית של אדם אל מול אירוע חיצוני, ומלווים בתחושה כי חייו נתונים בסכנה. בזמן האירוע, האדם יחווה לרוב חרדה עזה, חוסר שקט, בלבול או קיפאון. זמן מה לאחר מכן, יתעוררו בקרבו תסמינים שונים, ביניהם כאלה הכוללים חוויה מחודשת של האירוע (זיכרונות חוזרים, חלומות ועוד), לצד תסמינים נוספים כחרדה, דיכאון, הימנעות מזיכרון האירוע, ופוביות.
בראשיתה, הבחינה הפסיכואנליזה בין 2 סוגים של נוירוזה טראומטית, כזו החושפת מבנה נוירוטי אשר היה קיים קודם לאירוע המאיים, ואשר בהתאמה עלולה להתפרץ גם במקרים של חשיפה לאירוע קל יחסית, וסוג שני, הנוגע למצבים בהם מדובר בחשיפה לאירוע טראומטי קיצוני, והוא זה הקובע את תגובת האדם. במקרה זה, האדם יגיב בשחזור הטראומה דרך חלומות, פלשבקים ומחשבות חודרניות כניסיון לעבד ולפרוק את הזיכרון הטראומטי, דהיינו לייצר אבריאקציה. לסוג אחרון זה התייחסו בעיקר פרויד וממשיכיו, אך הם הכירו גם בקיומם של יחסים מורכבים יותר המתקיימים בין נטיית קדם של האדם ובין עוצמת האירוע אליו הוא נחשף.
בתחילה ההתעניינות במושג הייתה שמורה בעיקר לחוגים קטנים של רופאים, אך במהלך מלחמת העולם ה-1 התעוררה התעניינות נרחבת בתגובות לטראומות, אם תחת המושג "נוירוזה טראומטית" ואם תחת מושגים נרדפים, כ"נוירוזת מלחמה" וכן "הלם פגזים" או "הלם תותחים". זאת בשל כמות עצומה של חיילים אשר הראו תסמינים דומים ונוספים, ללא ממצאים גופניים המסבירים זאת. בשל היקפה של התופעה, גבר הצורך לתת עליה את הדעת וכן להציע דרכי טיפול. אחת משיטות הטיפול בהן נעשה שימוש במהלך המלחמה היא השיטה הקתרטית הפסיכואנליטית.
שנים לאחר מכן, עם מלחמת וייטנאם, עלה שוב העיסוק בתגובות לטראומה על סדר היום, ובעקבות כך נכנסה האבחנה של הפרעת דחק פוסט טראומטית למדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות (DSM) של איגוד הפסיכיאטרים האמריקני.
מקורות
ויצטום, א'. (2020). ההיסטוריה של הטראומה הנפשית. איתי בחור הוצאה לאור
לפלאנש, ז'., פונטאליס, ז'-ב. (2011). אוצר המילים של הפסיכואנליזה תרגם: נ. בחור, תולעת ספרים
Casoni, D. (2002). 'Never twice without thrice' An outline for the understanding of traumatic neurosis. The International Journal of Psychoanalysis, 83(1), 137–159
Holdorff, B. (2011). The fight for ‘traumatic neurosis’, 1889–1916: Hermann Oppenheim and his opponents in Berlin. History of Psychiatry, 22(4), 465–476
Zepf, S., Zepf, F. D., & Turnbull, D. (Ed.). (2008). Trauma and traumatic neurosis: Freud's concepts revisited (S. Thomas & J. Zepf, Trans.). The International Journal of Psychoanalysis, 89(2), 331–35
