אגורפוביה היא הפרעת חרדה המאופיינת בפחד עז ממקומות ציבוריים, פתוחים או סגורים, העשויים להביא להימנעות והסתגרות בבית. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא כיצד מאבחנים אגורפוביה, גורמים ודרכי טיפול.
כאשר אנו נאלצים להישאר בבית במשך מספר ימים ברציפות, אנו עשויים לחוש חנוקים ולהשתוקק "לחזור אל העולם". אנשים הסובלים מאגורפוביה, לעומת זאת, עלולים לבלות את מרבית חייהם בין ארבעה קירות. הפירוש המילוני לאגורפוביה הינו "בהלה מכיכר העיר" והוא מבטא פחד עמוק, לא מציאותי, שאדם חש כשהוא נמצא במקומות ציבוריים או במרחבים גדולים ופתוחים. עם זאת, המונח הפסיכולוגי התפתח והוא כולל גם היבטים הקשורים למרחבים פתוחים נוספים כמו נוכחות של קהל רב, פחד לעזוב את הבית, חשש מכניסה לחנויות ומקומות ציבוריים, קושי בנסיעה לבד בתחבורה ציבורית וכן הלאה.
מהי אגורפוביה?
אגורפוביה משתייכת לקבוצת הפרעות החרדה, ובבסיסה עומד פחד מפני שהייה במקומות מהם יתקשה האדם להימלט או לקבל עזרה במקרה הצורך. במקרים רבים מדובר באנשים הסובלים מהתקפי פאניקה וחוששים מהישנות ההתקפים במקום בו יתקשו להשיג עזרה, אך בחלק מהמקרים מתפתחת אגורפוביה המבוססת על חששות אחרים (למשל, פחד מהתקף לב במקום בו קשה להשיג טיפול רפואי). כך, נמנעים הסובלים מאגורפוביה משהייה במקומות סגורים והומים (קולנוע, קניון, רכבת או כיתת לימוד) או משהייה במרחבים פתוחים. אגורפוביה נחשבת להפרעה המגבילה ביותר מבין הפוביות הקיימות: רבים מהסובלים ממנה חשים בטוחים בביתם בלבד ומשתדלים להימנע מיציאה ממנו או לצאת רק לאזורים מוכרים ובליווי אנשים מוכרים עמם הם חשים בטוחים.
אבחנה על פי ה-DSM5:
אבחנה של אגורפוביה ניתנת כאשר מתקיימים הקריטריונים הבאים:
A. פחד בולט או חרדה אשר מתקיימים בשניים (או יותר) מחמשת המצבים הבאים:
1. שימוש בתחבורה ציבורית (לדוגמה: מכוניות, אוטובוסים, רכבות, אניות ומטוסים).
2. שהייה במקומות פתוחים (לדוגמה: מגרשי חניה, שווקים וגשרים).
3. שהייה במקומות סגורים (לדוגמה: חנויות, תיאטרון, קולנוע).
4. עמידה בתור או שהייה בתוך קהל.
5. שהייה לבד מחוץ לבית.
B. האדם פוחד או נמנע ממצבים אלה עקב המחשבה שבריחה ממצבים אלה תהיה קשה או שלא תהיה עזרה זמינה במקרה של התפתחות סימפטומים דמויי פאניקה (חרדה) או סימפטומים אחרים של שיתוק או מבוכה (לדוגמה: פחד ליפול, פחד מאובדן שליטה).
C. מצבי האגורפוביה מעוררים כמעט תמיד פחד או חרדה.
D. מצבי האגורפוביה יוצרים הימנעות פעילה, כך שהם דורשים נוכחות של בן לוויה או נמשכים עם פחד וחרדה אינטנסיביים.
E. הפחד או החרדה לא פרופורציונליים לסכנה האמיתית הנגרמת על ידי המצבים האגורפוביים ולהקשר הסוציו-תרבותי.
F. הפחד, החרדה או ההימנעות היא עקבית ונמשכת שישה חודשים או יותר.
G. הפחד, החרדה או ההימנעות יוצרים מצוקה קלינית משמעותית או פגיעה באזורי התפקוד החברתיים, התעסוקתיים או באזורי תפקוד משמעותיים אחרים.
H. במידה וקיים מצב רפואי אחר (כגון מחלות מעי דלקתיות או פרקינסון) הפחד, החרדה או ההימנעות יהיו מופרזים בבירור.
I. הפחד, החרדה או ההימנעות אינם יכולים להיות מוסברים על ידי סימפטומים של הפרעה נפשית אחרת. לדוגמה, הסימפטומים אינם מוגבלים לפוביה ספציפית, מסוג פוביה מצבית; הם אינם מערבים רק מצב חברתי (כמו בהפרעת חרדה חברתית); והם אינם קשורים באופן בלעדי לאובססיות (כמו ב-OCD), פגמים או סדקים בהופעה החיצונית (כמו בהפרעת גוף דיסמורפית), תזכורות לאירועים טראומטיים (כמו בהפרעה פוסט-טראומטית) או פחד מפני פרידה (כמו בהפרעת חרדה מהיפרדות).
שכיחות ההפרעה
השכיחות השנתית של ההפרעה עומדת על כ-1.7% למתבגרים ומבוגרים. שכיחות ההפרעה אצל נשים גבוהה פי 2 משכיחותה אצל גברים. ניתן לאבחן אגורופוביה בילדות, אך שכיחות האבחנה עולה בסוף גיל ההתבגרות ובבגרות המוקדמת. אגורפובים נמצאים בסכנה לפיתוח דיכאון והתמכרויות לחומרים שונים.
גורמים
כיום מקובל לחשוב כי שילוב של פגיעות ביולוגית או גנטית עם השפעה סביבתית מהווה את ההסבר המקיף ביותר להפרעה. למרות שאגורפוביה והפרעת פאניקה נחשבות להפרעות נפרדות, המחקר ומרבית הגישות רואים באגורפוביה הרחבה, או החמרה, של הפרעת הפאניקה ומניחים כי הפחד מהתקף החרדה מביא לפחד ממקומות שונים ולהסתגרות שבעקבותיו.
גורמים ביולוגיים וגנטיים: הטענה הביולוגית מתמקדת בקיומה של רגישות יתר של מערכת העצבים. רגישות זו מביאה לתגובתיות חזקה לגירויים וקושי לשוב למצב רגיעה, ומתוך כך להסתגרות ופחד מיציאה מהבית. כמו כן, המחקר מציע כי קיים בסיס תורשתי לאגורפוביה, ושאותו בסיס חזק יותר עבור אגורפוביה מאשר עבור פוביות אחרות.
גורמים סביבתיים: גורמי סיכון סביבתיים כוללים אירועים שליליים בילדות (כמו פרידה או מוות של הורה) וכן אירועים מעוררי דחק אחרים כמו חשיפה לשוד או התקפה. בנוסף, לעיתים הילדות של אנשים עם אגורפוביה מאופיינת בסגנון הורות מגונן מדי והיעדר חום.
גורמים פסיכולוגיים: גישות קוגניטיביות והתנהגותיות רואות אגורפוביה כנובעת מתהליך למידה לקוי בו מקושר התקף הפאניקה לגירויים ניטרליים (כגון קניון או אוטובוס), וכתוצאה מכך האדם מפתח פחד ממקומות אלו ודומים להם, ומעדיף להסתגר בביתו. כמו כן, עשויה האגורפוביה לנבוע מנטייה לפרשנות מוגזמת של סימפטומים גופניים היוצרת תחושת סכנה מתמדת (לדוגמה, אדם המפרש את הזעתו כסימן להתקף לב קרב עשוי להרגיש חרדה רבה במקומות בהם יתקשה להשיג עזרה רפואית ויעדיף לצאת מהבית רק בלווית אדם מוכר).
גישות פסיכודינמיות מניחות שאגורפוביה ורגישות להתקפי חרדה עשויים להיות מבוססים על חסך או חולשת אגו, וכן לאובדן הורה או חרדת פרידה בילדות. על כן, גישות אלו מתעניינות באירועים והטראומות הנמצאים בבסיס הפוביה, ובטריגרים המעוררים התקפי חרדה.
טיפול באגורפוביה
כאמור, אגורפוביה נחשבת לאחת ההפרעות המגבילות ביותר את תפקודו של הסובל ממנה. יחד עם זאת, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, טיפול דינמי, טיפול תרופתי או שילוב שלהם מביאים במקרים רבים לשיפור משמעותי. כיום, מטפלים רבים משלבים כלים מגישות שונות בטיפול בחרדה בשביל לאפשר הפחתה של עוצמת הסימפטומטים לצד הבנה מעמיקה יותר של הגורמים והקשר ביניהם להיבטים אחרים בחיים ובנפש.
טיפול התנהגותי-קוגניטיבי (CBT): אחת משיטות הטיפול הנפוצות והיעילות ביותר בחרדה היא טיפול קוגניטיבי התנהגותי. גישה זו יוצאת מנקודת הנחה כי חרדה נוצרת, משתמרת ומחמירה על רקע דפוסי חשיבה והתנהגות בלתי יעילים. במסגרת טיפול זה מזוהות תפיסותיו השגויות של המטופל על התקפי הפאניקה או הסימפטומים הגופניים מהם הוא חושש, והמטופל לומד לווסת ולנטרל אמונות אלו ("זה שיש לי סחרחורת לא אומר שאני על סף התקף"). כמו כן, לומד המטופל טכניקות הרגעה ושליטה עצמית ונחשף באופן הדרגתי לגירויים המאיימים. למשל, מטופל החושש לצאת מביתו יצא תחילה לרחוב הקרוב בליווי בן משפחה, בהמשך יצא לרחוב ראשי, וכן הלאה.
טיפול פסיכודינמי: טיפול דינמי באגורפוביה מתבסס על ההנחה כי חרדה מבטאת קונפליקטים רגשיים לא מודעים, אשר באים לידי ביטוי דרך הסימפטומים החרדתיים. בהתאם לתפיסה זו, טיפול דינמי אינו מתמקד בהפסקה מיידית של החרדה אלא בניסיון להבין את הגורמים העמוקים אשר הביאו לפריצתה. דרך התבוננות והבנה מעמיקה של גורמי החרדה ושל התפקיד שהחרדה משרתת, תחול במקרים רבים ירידה משמעותית בעוצמת ותדירות הסימפטומים.
טיפול תרופתי: טיפול תרופתי בחרדה מביא בדרך כלל לירידה ניכרת בעוצמת הסימפטומים, אך באופן טבעי, אינו מביא להבנה טובה יותר של גורמי העומק לחרדה או ליכולת טובה יותר לווסת ולהתמודד עם מצבי חרדה שונים. לכן, במקרים רבים הטיפול המומלץ לחרדה הוא כזה המשלב טיפול תרופתי יחד עם טיפול דינמי או טיפול קוגניטיבי התנהגותי. הטיפול התרופתי המקובל להפרעה הוא טיפול באמצעות תרופות נוגדות דיכאון וחרדה (בנזודיאזפינים, חוסמי SSRI).
מקורות
גולדברג. י. (2005) . חרדה ופאניקה. "אח" קריית ביאליק.
American Psychiatric Association, D. S., & American Psychiatric Association. (2013). Diagnostic and statistical manual of mental disorders: DSM-5 (Vol. 5). Washington, DC: American psychiatric association
Barlow D.H.(2001) clinical handbook of psychological disorders. The Guilford press. Third edition
Lingiardi, V., & McWilliams, N. (Eds.). (2017). Psychodynamic diagnostic manual: PDM-2. Guilford Publications
Wells A. (2005). Cognitive therapy of anxiety disorders. Wiley Pub
