תיאורטיקנים התנהגותיים קלאסיים, כמו ג'ון ווטסון וב. פ. סקינר, טענו כי הדרך היחידה ללמוד על האדם היא באמצעות צפייה ישירה על בהתנהגותו הגלויה. לעומתם, הפסיכואנליטיקאים הקלאסיים כמו פרויד, יונג ואדלר, ביקשו לחקור את נפש האדם ואת המקורות העמוקים אשר משפיעים על התנהגותו. תיאוריית הלמידה החברתית-קוגניטיבית של ג'וליאן רוטר טוענת כי שתי התפיסות הללו אינן סותרות זו את זו ונותנת מקום הן להתנסויות הממשיות של האדם והן למערכת הציפיות והערכים שהוא בונה לאורך חייו.
רקע
ג'וליאן רוטר נולד ב-1916 בניו-יורק כבן שלישי להוריו, מהגרים יהודים בארה"ב. בתור ילד בילה שעות רבות בספריה השכונתית ובאחד הימים נתקל בספריהם של פרויד ושל אדלר, וכך הוצתה התעניינותו בפסיכולוגיה. בקולג' הוא החל ללכת להרצאות שהעביר אדלר בלונג-איילנד ונרשם לתואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת איווה. כבר בגיל 25 הוא סיים את הדוקטורט שלו ובמקביל סיים התמחות והוכשר כפסיכולוג קליני. ב-1954 פרסם רוטר את ספרו הידוע ביותר, Social Learning and Clinical Psychology שבו פירט את עקרונות היסוד של התיאוריה החברתית-קוגניטיבית שהגה. במקביל, הוא הוביל את בנייתו של מערך ההכשרה של הפסיכולוגים הקליניים בארה"ב, מתוך טענה שהפסיכולוגיה הקלינית צריכה להיות מקצוע בפני עצמו, ולא תת-תחום של הפסיכיאטריה, כפי שהיתה עד אז. ב-1987 פרש רוטר מהאקדמיה והוא מתגורר כיום עם אשתו בקונטיקט.
תיאוריית הלמידה החברתית-קוגניטיבית של רוטר
התיאוריה של רוטר מבקשת לשלב בין עקרונות התנהגותיים בסיסיים של חיזוק ולמידה, כפי שנוסחו בידי פסיכולוגים כגון ווטסון וסקינר, לבין תיאוריות קוגניטיביות שהחלו להתפתח בתקופתו. מטרתה המרכזית של התיאוריה היא לנבא התנהגות אנושית בסיטואציות ספציפיות, והיא רלוונטית למחקר ולטיפול כאחד. התיאוריה טוענת כי בני אדם נוטים לחזור על התנהגות שהובילה לחיזוקים חיוביים בעבר. לטענתו של רוטר, רוב החיזוקים הינם חיזוקים חברתיים והם נלמדים מתוך נסיון חייו של האדם.
רוטר טוען שעל מנת לחזות התנהגות, יש לקחת בחשבון ארבעה משתנים ואת האינטראקציה ביניהם. הגורמים הללו הינם: פוטנציאל התנהגות, ציפייה, ערך החיזוק והסיטואציה הפסיכולוגית.
פוטנציאל התנהגות
כל סיטואציה בחיים כוללת מספר מסויים של אופציות התנהגות. פוטנציאל ההתנהגות הוא ההגדרה של רוטר לסבירות שהתנהגות מסויימת תתרחש במצב מסויים. כל פוטנציאל אינו עומד בפני עצמו, אלא ביחס לכל שאר האפשרויות העומדות על הפרק באותה הסיטואציה. למשל, אם אדם העליב אותך במסיבה, אתה עשוי לבחור להחזיר לו מנת אחת אפיים, להתעלם ולהמשיך לנושא אחר או אפילו לעזוב את המסיבה. ההתנהגות שבה תבחר היא זו אשר היתה בעלת פוטנציאל ההתנהגות הגבוה ביותר. את פוטנציאל ההתנהגות ניתן לנבא באמצעות המידה שבה מאמין האדם שההתנהגות תוביל לחיזוק מסויים (ציפייה), הערך שהוא מייחס לחיזוק זה (ערך החיזוק), ואיפיוני המצב הספציפי (הסיטואציה הפסיכולוגית).
ציפייה
ציפייה היא המידה שבה צופה האדם שהתנהגות מסויימת תוביל לחיזוק מסויים. הציפייה יכולה לנוע על ציר בין 0 (אין סיכוי שיתרחש) לבין 100 (יתרחש בוודאות). ככל שהציפייה לחיזוק גבוהה יותר, כך גדל הסיכוי שתתבצע ההתנהגות. למשל, כשאנחנו עומדים בפני התלבטות אם ללכת למסיבה או לא, אנחנו לרוב מנסים לחשב לעצמנו בראש מהו הסיכוי שנהנה שם.
מה קורה כאשר מדובר בהחלטה לגבי התנהגות חדשה, שמעולם לא נתקלנו בה בעבר ולכן איננו יודעים להעריך באיזו מידה היא תוביל לחיזוק? רוטר טוען שבמקרה כזה, אנו מבססים את הציפייה על אירועים דומים שהתרחשו בעבר. כלומר, הציפייה מחושבת הן על פי הנסיון הספציפי שלנו עם אותו מקרה בעבר והן על סמך הכללה ממצבים אחרים שבהם התקבלו (או לא התקבלו) חיזוקים דומים.
לבסוף, רוטר מבחין בין שני סוגים של ציפיות: האחת מכונה ציפייה ספציפית, ומשקפת את חוויית החיזוק מסיטואציה ספציפית אחת בעבר ועל כן אינה רלוונטית לניבוי ההתנהגות. השנייה נקראת ציפייה מוכללת, והיא משקפת התנסות חוזרת ונשנית על פני מגוון של סיטואציות קשורות זו לזו. הציפייה המוכללת רלוונטית הן לניבוי ההתנהגות והן לחקר האישיות.
ערך החיזוק
אלמנט נוסף אשר משפיע על בחירה בהתנהגות מסויימת היא הערך הסובייקטיבי שאנחנו מעניקים לחיזוק שעשוי להתקבל בעקבותיה. בדומה לפוטנציאל התנהגות, גם את ערכו של חיזוק מסויים ניתן למדוד רק בהשוואה לחיזוקים אחרים. רוטר מבחין בין חיזוק פנימי, שהינו הערך החיובי או השלילי שאדם מסויים מייחס לדבר-מה, לבין חיזוק חיצוני, שהינו הערך שהחברה או הסביבה שהאדם חי בתוכה מעניקה לאותו הדבר. רוטר טען שערך החיזוק לא בהכרח קשור לציפייה. למשל, עבור סטודנט מסויים ערך החיזוק של ציונים גבוהים יכול להיות מאוד גבוה, אבל הציפייה לכך תהיה נמוכה, בגלל חוסר יכולת או חוסר אמונה מצידו ביכולת שלו.
הסיטואציה הפסיכולוגית
אופן ההתנהגות תלוי לא רק בהיסטוריה של החיזוקים ובציפיות של האדם, אלא גם בדרך שבה הוא תופס את הסיטואציה הספציפית שהוא נמצא בתוכה. על פי רוטר, הסיטואציה הפסיכולוגית מספקת את הרמזים לציפיות של האדם שההתנהגות תוביל לתוצאות המבוקשות מבחינתו. למשל, ילד עשוי לנשק ולחבק את אימו כאשר הוא נמצא איתה לבד בבית, אך כאשר יהיו איתו חברים, הוא יימנע מלעשות כך בשל הפחד שילעגו לו. רוטר מדגיש כי התפיסה של כל אדם את הסיטואציה הספציפית שהוא נמצא בה הינה סובייקטיבית לגמרי, ולעיתים עשויה גם להיות לא מציאותית או קשורה לפחדים ולחרדות שהוא אסף בחייו.
צרכי האדם
רוטר האמין שהתנהגות האדם הינה מכוונת מטרה, וכי השאיפה שלנו כבני אדם היא לקבל כמה שיותר חיזוק ולצמצם ככל האפשר את העונשים. לפיכך, ובדומה לתיאורטיקנים אחרים כגון אברהם מאסלו ואריך פרום, הוא הגדיר מספר קטגוריות של צרכים המניעים את רוב ההתנהגות האנושית:
1) הכרה-מעמד: הצורך שלנו להצטיין ולחוש מוכשרים במעשינו, לרכוש מעמד חברתי ומקצועי ולהתעלות על אחרים. למשל, הצורך להיות מזוהה בידי אחרים כחכם ומוצלח.
2) הגנה-תלות: הצורך להיעזר באחרים על מנת שיגנו עלינו מפני נזק או כדי שיעזרו לנו להגיע להישגים. למשל, לבקש מבן משפחה לסעוד אותנו כאשר אנחנו חולים.
3) שליטה: הצורך לבסס דומיננטיות והשפעה על אחרים. למשל, לשכנע חברים ובני משפחה לתרום לאגודה שאנחנו פעילים בה.
4) עצמאות: הצורך שלנו לקבל את ההחלטות שלנו בעצמנו ולהגיע להישגים ללא תלות באנשים אחרים. למשל, ילד שמתעקש לא לקבל עזרה מאבא שלו בהרכבת הצעצוע החדש שקיבל.
5) אהבה וחיבה: הצורך בתשומת לב, במסירות, בהתעניינות וברגשות חמים מאנשים אחרים. למשל, אישה צעירה אשר דואגת לחבר שלה ומטפלת בו כדי לזכות באהבתו.
6) נוחות פיזית: הצורך בסיפוק הנובע מתחושת ביטחון פיזית. למשל, התנהגות המובילה לסיפוק מיני.
להשוואה: פירמידת הצרכים של אברהם מאסלו, אריך פרום.
אישיות על פי רוטר
התיאוריה של רוטר איננה תיאוריה אישיותית, אלא תיאוריה של למידה. עם זאת, רוטר האמין שככל שהאדם מתבגר, ההתנהגות שלו נעשית יותר ויותר יציבה בהתאם להתנסויות בסיטואציות רבות בעבר. בניגוד לתיאורטיקנים ההתנהגותיים הקלאסיים (ווסטון, סקינר) הוא טען שכאשר מעריכים אישיות של אדם, יש לקחת בחשבון לא רק את התנהגותו בסיטואציה המסויימת, אלא גם את השפעת הסיטואציה עצמה ואת מערכת הציפיות המוקדמות של האדם ממנה. בכך, מתכתבת התיאוריה שלו עם תיאוריית הלמידה של אלברט בנדורה.
ביבליוגרפיה
ביטמן, א. ואחרים (1992). אישיות: תיאוריה ומחקר. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
רוטר, ג'. ב. (1968). פסיכולוגיה קלינית. תל-אביב: גומא.
Hjelle, L. A., & Ziegler, D. J. (1992). Personality Theories: Basic Assumptions, Research, and Applications. New-York: McGraw-Hill.
