גיל שנתיים הנורא' הוא כינוי פופולרי, אך לא מושג מקצועי, המתאר שינויים התנהגותיים בקרב פעוטות בגילי 1.5-5. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא על מאפייניו של גיל שנתיים וספרות מקצועית על הנושא.
'גיל שנתיים הנורא' הוא ביטוי פופולרי, אך לא מושג מקצועי, המתאר שינויים התנהגותיים בקרב פעוטות בגילי 1.5-5 שנים. בגיל זה, על ההורים להתמודד עם ביטויי עצמאות ונפרדות של הפעוט. למשל, דרישה לעצמאות כמו ״אני לבד!״, התרסה כמו ״לא רוצה!״, וכן התקפי זעם (טנטרומים) בהם התסכול של הפעוט מתבטא בבכי אינטנסיבי והשתטחות על הרצפה.
תהליך זה מתרחש בגיל בו היכולת של הפעוט לוויסות רגשות ושליטה עצמית הם ראשוניים ואינם בשלים. לאור זאת, ביטויי העצמאות והנפרדות של הפעוט הם עוצמתיים ואינטנסיביים. פעמים רבות ההורה חש חוסר אונים ואינו מבין מדוע ילדו מגיב באופן כזה ביחס לאירוע אשר על פניו נראה כשולי. למרות שמדובר בשלב התפתחותי נורמטיבי, יש לשקול לפנות לטיפול כאשר עולה חשש כי התנהגות זו מצביעה על קשיים בקשר הורה-ילד או ביטוי של מצוקה אחרת.
גיל שנתיים בספרות המקצועית
הספרות המקצועית אינה מכירה בביטוי זה, אך היא מספקת כמה מסגרות תיאורטיות להבנת האתגרים בגיל זה:
1. תהליך ה'ספרציה-אינדיבידואציה' – בתהליך זה הפעוט אשר מתפתח מבחינה פיזית, רגשית ושפתית, מפחית בהדרגה את התלות בהוריו ומתקדם לעבר נפרדות וביסוס אינדיבידואציה. סביבות גילי 2-3, מתרחש השלב בו הפעוט מבין שההורה והקשר עמו ממשיכים להתקיים גם כאשר ההורה רחוק ומתקדם לעבר זהות אינדיווידואלית.
2. תיאוריית ההתפתחות בשלבים של אריקסון – בגילי 2-3 המשימה הפסיכולוגית העיקרית היא השגת אוטונומיה. בשלב זה עצמאותו של הפעוט הולכת וגדלה, הן עקב דרישות ההורה (כמו גמילה) והן עקב דרישות הפעוט. כאשר הדרישות אינן גבוהות מדי וההורה תומך בדרישה של הפעוט לאוטונומיה, אז יושג האיזון הנכון בין אוטונומיה רבה לבין מעט תחושת בושה וספק.
מקורות
אליצור, א. טיאנו, ש. מוניץ, ח. נוימן, מ. (1995), פרקים נבחרים בפסיכיאטריה. הוצאת פפירוס.
סרוף, א. קופר, ר. דהארט, ג. (1998) התפתחות הילד טבעה ומהלכה, האוניברסיטה הפתוחה.
