הפרעת דחק אקוטית מתפתחת בתגובה ובסמוך לחשיפה לאירוע טראומטי, ובעלת מאפיינים דומים מאד לאלה של הפרעת דחק פוסט טראומטית. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא כיצד מאבחנים הפרעת דחק אקוטית, גורמי סיכון ודרכי טיפול.
כאשר אנו נחשפים לאירוע טראומטי, פעמים רבות מתעוררת באופן מיידי בתגובה לכך מצוקה רגשית, ותחושת האיזון והשלווה מתערערות. אך כאשר המצוקה ניכרת, אינה עוברת אחרי כמה ימים, ופוגעת בתפקוד, יכול להיות כי מדובר בהפרעת דחק אקוטית, המכונה גם הפרעת דחק חריפה. להפרעה זו מאפיינים דומים מאד לאלה של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), עם הבדל משמעותי אחד: הפרעת דחק אקוטית יכולה להיות מאובחנת על בסיס תסמינים המופיעים החל מ-3 ימים לאחר החשיפה לאירוע הטראומטי ועד לחודש ממנו, ואילו הפרעת דחק פוסט-טראומטית תאובחן רק לאחר חודש מהחשיפה. יחד עם זאת, מכיוון שכמחצית מאלה המפתחים הפרעת דחק פוסט-טראומטית, סבלו בתחילה מהפרעת דחק אקוטית, יש חשיבות מיוחדת בזיהוי הופעתה של הפרעה זו ובמענה טיפולי מהיר כנגדה.
חשיפה לאירוע טראומטי
התנאי המקדים להתפתחות ההפרעה הוא חשיפה לאירוע טראומטי אחד או יותר, אם כי חשוב לומר כי לא כל מי שנחשף לאירוע טראומטי יפתח אותה. החשיפה יכולה להיות ישירה, כאשר האדם חווה את האירוע בעצמו, או כעדות מגוף ראשון לחוויה טראומטית של מישהו אחר. כמו-כן, ההפרעה יכולה להתפתח גם כאשר מדובר בחשיפה עקיפה, בלמידה על חוויה טראומטית של מישהו אחר, אך רק כאשר מדובר באדם קרוב (בן משפחה או חבר). חשיפה עקיפה יכולה להוביל גם לטראומה משנית, ולא להתפתח לכדי הפרעה מלאה.
אירוע יכול להיחשב טראומטי מבחינה פסיכיאטרית (כלומר להוות תנאי בסיס להפרעה) כאשר הוא כולל פגיעה ממשית או איום על חייו של אדם, בין אם מידי אדם (כבמקרים של מלחמה, שוד, אונס, חטיפה, שבי, התקפת טרור, עינוי, תקיפה מינית או פיזית, תאונות דרכים חמורות ועוד), או מכוח הטבע (רעידות אדמה, הוריקנים וכו'). לעומת זאת, מחלה מסכנת חיים או אירוע רפואי אחר, אינם נחשבים בהכרח לטראומטיים, אלא אם הם חמורים ופתאומיים באופיים. כך גם מוות טבעי אינו נחשב לטראומטי. אירועים מלחיצים אשר אינם טראומטיים לפי הגדרה זו, יכולים להוביל להפרעת הסתגלות אבל לא להפרעת דחק חריפה.
תסמינים קליניים
הפרעת דחק אקוטית כוללת תסמינים פוסט-טראומטיים שונים אשר המשותף להם הוא תחושת חרדה משמעותית וכן חוויה מחודשת של הטראומה, או תגובתיות גבוהה לטראומה (בין אם מדובר באירוע טראומטי אחד או יותר). החוויה המחודשת יכולה לבוא לידי ביטוי בין היתר בזיכרונות מטרידים או פלשבקים, העולים באופן ספונטני או בתגובה לגירויים שונים, והתגובתיות יכולה לבוא לידי ביטוי בתגובות רגשיות ופיזיולוגיות עזות אל מול גירויים המזכירים את הטראומה ואף אל מול גירויים ניטרליים (למשל קושי להירדם או תגובות בהלה מוגזמות מרעש או תנועה פתאומית). כמו-כן, נפוצות גם תגובות כעס ואף תוקפנות. בנוסף, בהפרעת דחק חריפה מופיעות לעתים קרובות תגובות דיסוציאטיביות של ניתוק מהסביבה או מעצמי. החששות מזיכרון הטראומה ומהסבל הכרוך בו מובילים לא פעם להימנעות משמעותית מתחומי חיים שונים.
תסמינים נוספים אשר הינם שכיחים בקרב אלה הסובלים מהפרעה זו הם מחשבות שליליות של האדם על תפקודו באירוע הטראומטי או פרשנות קטסטרופלית לאירועים חדשים. כמו-כן, יכולים להופיע תסמינים דומים לאלה השכיחים לאחר זעזוע מוח (כאבי ראש, סחרחורות, רגישות לאור או קול, עצבנות והפרעות בריכוז). התמונה הקלינית של ההפרעה משתנה לעתים בהתאם להקשר התרבותי בו אדם חי. כך למשל, בקמבודיה ובקרב לטינו-אמריקאים, ההפרעה כוללת לא פעם גם התקפי חרדה ייחודים. .
שכיחות
שיעור התפתחות ההפרעה בקרב אוכלוסיות אשר נחשפו לאירוע טראומטי עד חודש מזמן הבדיקה, משתנה בהתאם לסוג האירוע ולהקשר בו התרחש. הוא נע בין6%-20% בקרב אלה אשר חוו אירוע טראומטי אשר אינו מערב תקיפה בין-אישית, ומגיע לשיעורים גבוהים יותר (בין 20-50%) בקרב אלה אשר חוו אירועים טראומטיים בין-אישיים כתקיפה, אונס, ועדות לירי המוני.
אבחנה על פי ה- 5 DSM
לפי המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות של איגוד הפסיכיאטרים האמריקני, אבחון ההפרעה נסמך על הקריטריונים הבאים:
א. חשיפה למקרה מוות או לאיום על חייו של אדם, פציעה חמורה, או אלימות מינית באחת (או יותר) מהדרכים הבאות:
1. חוויה ישירה של האירוע או האירועים הטראומטים.
2. עדות בגוף ראשון ובאופן ישיר לאירוע או לאירועים הטראומטיים, כאשר הם קורים לאחרים.
3. למידה כי האירוע או האירועים הטראומטיים התרחשו לבן משפחה או חבר קרוב (כאשר מדובר בחשיפה עקיפה, האירוע חייב להיות אלים או מקרי, לדוגמה תקיפה אלימה, התאבדות, או פציעה קשה).
4. חשיפה חוזרת או קיצונית לפרטים גרפיים של אירוע או אירועים טראומטים (למשל, בקרב מגישי עזרה ראשונה מקצועיים המגיעים לזירת האירוע, או שוטרים הנחשפים באופן חוזר לפרטים על מקרי התעללות בילדים. סעיף זה אינו חל על חשיפה דרך מדיה אלקטרונית, טלוויזיה, סרטים או תמונות, אלא אם קרתה בהקשר מקצועי).
ב. נוכחות של לפחות 9 מהתסמינים הבאים מכל אחת מ-5 הקטגוריות הבאות, אשר החלו או החמירו לאחר החשיפה לאירוע או לאירועים הטראומטיים:
תסמינים חודרניים:
1. זיכרונות מטרידים חוזרים, לא רצוניים וחודרניים של האירוע או האירועים הטראומטיים (אצל ילדים הדבר יכול להתבטא במשחק חזרתי אשר כולל תמות או היבטים של האירוע או האירועים הטראומטיים)
2. חלומות חוזרים ומטרידים אשר תוכנם או התחושות אשר הם מעוררים קשורים לאירוע או לאירועים הטראומטיים (הערה: אצל ילדים הדבר יכול להתבטא בחלומות מפחידים ללא תוכן מזוהה).
3. תגובות דיסוציאטיביות (למשל פלאשבקים), במהלכן האדם חש או מתנהג כאילו האירוע או האירועים הטראומטיים מתרחשים שוב. תגובות אלה מצויות על מנעד, כאשר המקרה הקיצוני ביותר כולל אובדן מוחלט של מודעות לסביבה בהווה. (כאשר מדובר בילדים, השחזור בהווה של הטראומה יכול לבוא לידי ביטוי במשחק).
4. מצוקה עוצמתית או מתמשכת, או תגובות פיזיולוגיות בולטות, בתגובה לגירויים פנימים או חיצוניים אשר מסמלים או מזכירים היבט של האירוע או האירועים הטראומטיים.
מצב רוח שלילי:
5. חוסר יכולת מתמשך לחוות רגשות חיוביים (למשל אושר, סיפוק, או רגשות אהבה).
תסמינים דיסוציאטיביים:
6. שינוי בתחושת המציאות ביחס לעצמי או לסביבה (למשל, לראות את עצמך מנקודת המבט של האחר, תפיסת ההתרחשויות בהילוך איטי, ועוד).
7. חוסר יכולת לזכור היבט חשוב באירוע או באירועים הטראומטיים (לרוב בשל אמנזיה דיסוצאיטיבית ולא בשל גורמים אחרים כגון פגיעת ראש, או שימוש באלכוהול או סמים).
תסמינים הימנעותיים:
8. מאמצים להימנע מזכרונות, מחשבות או רגשות מטרידים על האירוע או האירועים הטראומטים או על דבר מה קרוב אליהם.
9. מאמצים להימנע מתזכורות חיצוניות (אנשים, מקומות, שיחות, פעילויות, חפצים, סיטואציות) אשר מעוררים זכרונות, מחשבות, או רגשות מטרידים על האירוע או האירועים הטראומטיים או על נושא קרוב.
תסמיני עוררות:
10. הפרעות בשינה (למשל קושי להירדם או לישון באופן רציף, או שינה חסרת מנוח).
11. התנהגות עצבנית והתפרצויות זעם. לרוב הדבר מתבטא בתוקפנות מילולית או פיזיו כלפי אנשים או חפצים.
12. דריכות יתר.
13. קשיי ריכוז.
14. תגובות בהלה מוגזמות.
ג. משך ההפרעה (על פי התסמינים בקריטריון ב') הוא בין 3 ימים לחודש לאחר החשיפה לטראומה. לרוב התסמינים מתחילים מיד לאחר הטראומה, אך רק במסגרת התקופה המצוינת הם נחשבים לשם אבחון ההפרעה.
ד. ההפרעה גורמת למצוקה משמעותית או לפגיעה בתפקוד חברתי, תעסוקתי או בתחומי תפקוד מרכזיים אחרים.
ה. לא ניתן לייחס את תסמיני ההפרעה להשפעות פיזיולוגיות של שימוש בחומרים (למשל תרופות או אלכוהול), או למצב רפואי אחר (למשל פגיעת ראש קלה), והיא אינה מוסברת יותר טוב על ידי התקף פסיכוטי קצר.
גורמי סיכון
החשיפה לטראומה היא כאמור גורם מסכן ראשון להתפתחות ההפרעה. בנוסף, הסבירות לפתח את ההפרעה גוברת ככל שהקרבה לגורם מעורר הלחץ ועוצמתו גדלים. בנוסף, הסיכון כמו גם עוצמת ההפרעה גדלים כאשר מדובר באלימות בין-אישית ומכוונת (לדוגמא באונס או בעינויים).
בנוסף לכך, ישנם גורמים אישיים המגבירים את הסיכון לפתח את ההפרעה, כקיומה של הפרעה נפשית קודמת, קיומה של היסטוריה טראומטית, רמות גבוהות של רגשות שליליים או אמונות קטסטרופליות לגבי העולם, וכן סגנון התמודדות הימנעותי. בקרב גורמים גנטיים ופיזיולוגיים, נמצא כי תגובתיות גבוהה קודם לחשיפה לטראומה, בפרט תגובות בהלה אקוסטיות (כלומר לצלילים חזקים), מעלה את הסיכון להתפתחות ההפרעה.
לפי המחקר, נשים מצויות בסיכון גבוה יותר להתפתחות ההפרעה. לכך הוצעו הסברים שונים, למשל קיומם של הבדלים נוירו ביולוגיים הקשורים לתגובות לדחק בין המינים, וכן חשיפה מוגברת של נשים לסוגי אירועים טראומטיים בין-אישיים אשר כאמור נושאים סיכון גבוה יותר להתפתחות ההפרעה.
טיפול
תסמיני ההפרעה יכולים להחמיר כתוצאה מלחץ חיים מתמשך או אירועים טראומטיים נוספים. בנוסף וכאמור לעיל, ההפרעה מקדימה לא פעם את התפתחותה של הפרעת דחק פוסט-טראומטית. בשל כך, חשוב לנסות עד כמה שניתן להפחית עוצמה וקרבה לגורמי לחץ, ורצוי לפנות לטיפול מוקדם ככל הניתן. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) המיועד להפרעה זו, כמו גם סוגים שונים של טיפול בטראומה, יכולים להתאים במיוחד.
מקורות
Bryant, R. A. (2017). Acute stress disorder and posttraumatic stress disorder. In S. N. Gold (Ed.), APA handbook of trauma psychology: Foundations in knowledge (pp. 161–184). American Psychological Association
Bryant, R. A., & Harvey, A. G. (2000). Acute stress disorder: A handbook of theory, assessment, and treatment.American Psychological Association
DSM-V (2013) American psychiatric association: diagnostic and statistical manual of mental disorders, Fourth Edition. American Psychiatric Press
