התניה קלאסית הינה תהליך למידה בו האדם לומד לקשר בין גירויים שאינם קשורים זה לזה באופן טבעי. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא על הרקע התיאורטי, כיצד התניה קלאסית מתרחשת ומהם השימושים הטיפוליים.
מחשבה על ארוחת ערב הצפויה לנו במסעדה אהובה ממלאת את פינו ברוק; החזקת כרטיס טיסה בידנו לחופשה השנתית המתקרבת, מביאה לתחושת רוגע ומעלה חיוך על שפתינו. תגובות אלו אינן מקריות, אלא מבטאות את ההתניה הקלאסית: אחד מתהליכי הלמידה המרכזיים שזיהו תאורטיקנים ומטפלים מגישת הטיפול ההתנהגותי. בתהליך ההתניה הקלאסית לומד האדם לקשר בין גירויים שאינם קשורים זה בזה באופן טבעי, מתוך התנסויותיו הקודמות. כך לדוגמא, ילד עשוי ללקק שפתיים ולחוש רעב כאשר הוא מקבל ציון טוב בבי"ס, מאחר והתרגל לקבל מהוריו שוקולד לאחר כל הצלחה לימודית. כלומר, בפעם הראשונה בה קיבל הילד ציון טוב, סביר להניח שהציון לא קושר אסוציאטיבית לשוקולד, אך התנסויותיו של הילד לאורך זמן לימדו אותו לקשר בין ציון טוב לממתק.
השימוש בהתניה קלאסית נפוץ ביותר הן בחיי היום יום שלנו והן בתחום הפסיכולוגיה: פרסומת המציגה דוגמנית יפיפייה משתמשת במוצר מסוים יוצרת קשר בין המוצר ליופי ופרסום ובכך, מגדילה את הסיכוי למכירתו. כמו כן, אמונות טפלות, זמני שינה ואכילה וכן הלאה, מושפעים אף הם מתהליכי התניה קלאסית; בתחום הפסיכולוגיה ניתן להבחין בהשפעה המשמעותית של התניה קלאסית על יצירת רגשות: פוביות לדוגמא, נוצרות מקישור בין גירוי נייטרלי (כלב, למשל) לתחושת פחד. בהתאם, טיפולים התנהגותיים משתמשים בעקרונות ההתניה בכדי לטפל בפוביות ורגשות מותנים נוספים אשר מגבילים את התנהגותו של האדם.
רקע תיאורטי לגילוי ההתניה הקלאסית
בתחילת המאה ה-20, במסגרת ניסוייו בתחום פעולת מערכת העיכול, גילה הפיסיולוג, איוואן פטרוביץ פבלוב (1849-1936) את מנגנון ההתניה הקלאסית. פבלוב זיהה כי כלבים במעבדתו החלו להפריש ריר, לא רק בתגובה למזון, אלא גם בתגובה לצלחת מזון ריקה ולצעדיו של הנסיין, אותם קישרו לקבלת מזון. תגלית זו הביאה את פבלוב לפתוח בסדרת ניסויים אשר ביססו את הבנתו של תהליך ההתניה הקלאסית: פבלוב השמיע לכלבים צלצול פעמון ובדק, כפי שציפה, שהצלצול אינו מוביל להפרשת ריר. כך, במשך מספר ימים צלצל פבלוב בפעמון בדיוק לפני שהוגש לכלבים מזון. לאחר מכן, השמיע את צלצול הפעמון לבדו וגילה כי הכלבים הפרישו ריר גם בתגובה לצלצול שלא לווה במזון. כלומר, הכלבים למדו לקשר בין צליל הפעמון למזון.
בהמשך, הדגים הפסיכולוג, ג'ון ווטסון, כי תהליך של התניה קלאסית מתקיים גם אצל בני אדם: ווטסון קירב אל תינוק ("אלברט הקטן") בובת פרווה צמרית במשך מספר פעמים, כאשר בכל פעם לווה קירוב הבובה בצליל מרעיש ומפחיד עבור התינוק. לאחר מספר צימודים בין הרעש לבובת הפרווה, למד התינוק לקשר בין יצורים צמריים לבין תחושת הבהלה ופרץ בבכי בכל פעם שנתקל בבובה דומה (יש לציין, כי ניסוי מעין זה, לא היה מתקבל כיום מבחינה אתית בשל השלכותיו הנפשיות לתינוק).
ניסוייהם של פבלוב ושל ווטסון היוו את הבסיס להבנת תהליך ההתניה הקלאסית, אשר נתפס כגורם משמעותי ביצירת פוביות ובעיות חרדה. כמו כן, היוו ניסויים אלו את הבסיס למחקרי המשך, בהם זוהו התניות נוספות כמו התניה אופרנטית והתניית טעם.
כיצד מתרחשת התניה קלאסית? 4 מרכיבים בסיסיים
בכדי להבין את מנגנון ההתניה הקלאסית יש להתייחס לארבעה מונחים בסיסיים:
1. גירוי בלתי מותנה: גירוי המעורר תגובה באופן טבעי. בניסוי של פבלוב שימש המזון כגירוי בלתי מותנה מאחר והביא להפרשת ריר באופן טבעי.
2. תגובה בלתי מותנית: תגובה המתרחשת באופן טבעי או רפלקסיבי בתגובה לגירוי בלתי מותנה. לדוגמא, הפרשת ריר, הנאה ממגע גופני וכן הלאה.
3. גירוי מותנה: גירוי ניטרלי שבמקור לא עורר תגובה, אך לאחר הצמדתו לגירוי בלתי מותנה החל לעורר תגובה. כלומר, הפעמון לכשעצמו לא עורר תגובת ריור בכלבים, אך לאחר שהוצמד למזון, הביא להפרשת ריר.
4. תגובה מותנית: תגובה המתעוררת לגירוי מותנה בעקבות הצמדתו לגירוי בלתי מותנה. כלומר, הפרשת ריר בתגובה לפעמון היא תגובה מותנית.
במונחים אלו, התניה קלאסית מתרחשת כאשר נוצרת תגובה מותנית בעקבות הצמדתם של גירוי בלתי מותנה לגירוי מותנה. גירויים שונים מצריכים לרוב מספר הצמדות בין גירוי בלתי מותנה לגירוי מותנה, בכדיי שתתרחש רכישה מלאה של ההתניה: למשל, סביר להניח שהצמדה חד פעמית של צלצול פעמון למזון לא תוביל לרכישת התניה, אך הצמדה חוזרת ונשנית, תיצור התניה.
תהליכי למידה הקשורים בהתניה
בנוסף למנגנון הבסיסי ליצירת התניה קלאסית, ניסויים התנהגותיים שונים הובילו לזיהוי של מספר תהליכי למידה הקשורים בהתניה:
* הכחדה: הכחדה היא ירידה או היעלמות של תגובה מותנית כתוצאה מהחלשת הקשר האסוציאטיבי בין הגירוי המותנה לגירוי הבלתי מותנה. לדוגמא, השמעת צלצול הפעמון ללא הופעת מזון במשך מספר פעמים תביא להפסקת הריור בתגובה לצליל.
* החלמה ספונטנית: הצגת הגירוי המותנה זמן מה לאחר הכחדת ההתניה תוביל להופעת תגובה מותנית בעוצמה חלשה. כלומר, במידה ויום לאחר שתוכחד התניית הכלבים לפעמון יושמע להם שנית צליל הפעמון, הכלבים יפרישו ריר במידה מועטה.
* הכללה: תהליך בו התניה לגירוי מסוים מביאה לתגובתיות גם עבור גירויים דומים לגירוי המותנה. לדוגמא, בניסוי של ווטסון למד התינוק להגיב בפחד לא רק למראה הבובה אליה הוצמד הצליל המפחיד, אלא גם למראה בובות או יצורים צמריים דומים.
* הבחנה: הבחנה היא תהליך הפוך לתהליך ההכללה, בו לומד האדם (או החיה) להגיב רק לגירוי המותנה ולא לגירויים דומים לו. תהליך זה מתרחש כאשר מתרחשת הכחדה של הקשר בין הגירוי הבלתי מותנה לגירויים דומים לגירוי המותנה. דוגמא לתהליך הבחנה, הוא מצב בו ילמדו הכלבים של פבלוב להפריש ריר בתגובה לצליל הפעמון אך לא בתגובה לצלילי פסנתר.
* התניה מדרגה שנייה: אחרי שנרכשה ההתניה, ניתן להשתמש בגירוי המותנה כגירוי בלתי מותנה על מנת ליצור התניה לגירוי נוסף. למשל, אם בהתניה החדשה נראה לכלב כדור ביחד עם צליל הפעמון – לאחר מספר פעמים יהפוך גם הכדור לגירוי מותנה.
שימושים טיפוליים בתהליכי התניה
בהתייחס לאמור לעיל, תגובות פיסיולוגיות, פוביות, מגוון של רגשות וכדומה נוצרים פעמים רבות בתהליכים של התניה קלאסית. בהתאם, זיהו פסיכולוגים התנהגותיים כי שימוש בתהליכי התניה יכולים להביא לביטולם של רגשות אלו. כך לדוגמא, ניתן לטפל בפוביה לכלבים על ידי שימוש בהכחדה (חשיפה חוזרת לכלבים מבלי להינשך תביא להפחתת תגובת הפחד וההימנעות ממפגש עימם) או בהתניית נגד, בה מוצמד גירוי נעים (שוקולד, שבחים) לגירוי המאיים עד הפחתת הקישור האסוציאטיבי בין הכלב לאי הנעימות.
מקורות
אליצור, א. טיאנו, ש. מוניץ, ח. נוימן, מ. (1995). פרקים נבחרים בפסיכיאטריה. הוצאת פפירוס.
זיו א. (1998). פסיכולוגיה – מדע הבנת האדם. הוצאת עם עובד. מפעלים אוניברסיטאים.
סילמי נ. (1997). לקסיקון פסיכולוגי. הוצאת לארוס, ידיעות אחרונות.
