חרדת איון על פי הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין, היא החרדה המרכזית שחווה התינוק כאשר הוא נמצא בחודשים הראשונים של חייו, המאופיינת בחרדה עוצמתית מפני מוות וכיליון. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא על דרכי הביטוי וההתמודדות עם חרדת איון.
אחת מתרומותיה החשובות של הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין הייתה הצגת מודל התפתחותי של תנועה בין עמדות נפשיות אותן כינתה העמדה הסכיזואידית-פרנואידית והעמדה הדיכאונית. כל עמדה מתייחסת לקבוצה של חרדות, הגנות ויחסי אובייקט פנימיים וחיצוניים, המאפיינים את החודשים הראשונים בחייו של התינוק, וממשיכים במידה כזו או אחרת לתוך החיים הבוגרים.
על פי קליין, חרדת איון היא החרדה המרכזית שחווה התינוק כאשר הוא נמצא בחודשים הראשונים של חייו, או בניסוחה - בעמדה הסכיזואידית-פרנואידית. התינוק מתמודד מרגע לידתו עם יצר המוות ועם הרסנות פנימית, הבאים לידי ביטוי בחרדת מוות, חרדה עוצמתית מפני כיליון היכולה להתרחש בכל רגע. חרדה זו גורמת לו לפרש כל אי-נוחות גופנית, כמו רעב, קור, כאב בטן וכדומה, כמאיימות על עצם קיומו.
בכדי להתמודד עם חרדה זו, התינוק נשען על מנגנון הפיצול, מנגנון הגנה המפצל את עולמו של התינוק לטוב ורע, או לאובייקטים טובים ורעים בשפתה של קליין. באופן זה מתאפשר לתינוק "לשמר" חלקי אובייקט טובים ואוהבים לצד חלקי האובייקט השליליים והרסניים. האובייקט המרכזי העובר פיצול הוא האם (או באופן ספציפי יותר - שד האם), כך שמתקיימת הפרדה בין חלקיה המיטיבים של האם (המזינה אותו כאשר הוא רעב, למשל) לבין חלקיה הרעים (כאשר היא לא מגיבה באופן מיידי לצרכיו).
בהתפתחות תקינה, בערך בגיל חצי שנה התינוק מתחיל לנוע לעבר העמדה הדכאונית בה הוא מסוגל לתפוס את אמו כאובייקט שלם המכיל חלקים "טובים" ו"רעים" בו זמנית. מאחר שכך, חש התינוק שהשנאה ההרסנית שהוא חווה כאשר הוא אינו מסופק אינה משמידה רק את "האם הרעה", אלא את האם כולה, שעשויה הן לתסכל והן לספק. תחילת אינטגרציה זו מובילה לכך שחרדת האיון מפנה את מקומה לחרדה מסוג אחר - חרדת אובדן האובייקט. חרדה זו עשויה להיות הרסנית עבור נפשו של התינוק, אך במרבית המקרים היא מלווה ב"תחושה" כי באפשרותו לתקן באהבתו את האם שהרס קודם לכן בשנאתו.
מקורות
מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים.
סגל, ח. (1998). מלאני קליין. תל-אביב: עם עובד.
