טוקופוביה היא פוביה ספציפית, המאופיינת בפחד עוצמתי מלידה והשלכותיה. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא על המאפיינים ודרכי הטיפול בטוקופוביה.
לידה היא אירוע משנה חיים בעל משמעויות רגשיות, פיזיולוגיות וחברתיות משמעותיות, שלרוב מקושר עם ציפייה, שמחה והתרגשות. עם זאת, לא עבור כל אישה מדובר באירוע משמח, גם כאשר ההריון תקין וללא סיבוכים. קיימות נשים עבורן מחשבות על הריון ולידה מעוררות חרדה עוצמתית, לעיתים עד הימנעות מוחלטת מכניסה להריון, למרות רצון בילדים. נשים אלו מתמודדות עם טוקופוביה – פחד מפני לידה והשלכותיה.
מהי טוקופוביה?
טוקופוביה הינה סוג של פוביה ספציפית (כמו פוביה מכלבים, מעליות, מחטים וכדומה), המשתייכת לקבוצת הפרעות החרדה. מקור השם הוא במילה היוונית Tokos – לידת תינוק, והתופעה תוארה לראשונה עוד ב-1897. בעוד תחושות של חשש ופחד בזמן הריון ולקראת הלידה הן טבעיות והגיוניות, טוקופוביה מתייחסת למקרים בהן הפחד מורגש בעוצמה גבוהה, שאינה פרופורציונלית או תואמת את המצב הבריאותי של האישה או הסכנות המציאותיות. הפחד יכול להיות מול היבטים שונים בלידה ולאחר הלידה, כמו פחד מאפיזיוטומיה, מלהיות במצב של חוסר שליטה, מכאב, מהשפעה על יחסי מין בעתיד, פחד מדם, מבתי חולים, ממוות וכדומה.
כמו בכל פוביה, עוצמת החרדה והביטוי שלה משתנים בין אישה לאישה, כאשר עבור חלק מהנשים החרדה תהיה קלה יחסית וניתנת להתמודדות, ועבור אחרות החרדה תתבטא בתסמינים פיזיולוגיים (כמו דפיקות לב מואצות, קוצר נשימה, הזעת יתר ועוד), ורצון להימנע מכל עיסוק עם מחשבות או תכנים של הריון ולידה. בחלק מהמקרים, אישה המתמודדת עם טוקופוביה עשויה להימנע באופן אקטיבי מכניסה להריון, גם אם היא רוצה מאוד ילדים, ובמקרים קיצוניים אף להפסיק הריון רצוי. חשוב לציין שטוקופוביה, כמו בכל פוביה ספציפית אחרת, גורמת לפגיעה משמעותית באיכות החיים של המתמודדת עימה.
טוקופוביה ראשונית ומשנית
טוקופוביה כיום אינה קיימת כאבחנה רשמית, וכאמור היא מאובחנת על פי הקריטריונים של פוביה ספציפית. עם זאת, נהוג להבחין בין שני סוגים של חרדת לידה - ראשונית ומשנית:
טוקופוביה ראשונית מתייחסת לחרדה עוצמתית מפני לידה אצל אישה שלא הרתה מעולם או שנמצאת בהריון הראשון. החרדה יכולה להתחיל עוד בגיל ההתבגרות. במקרים אלו האישה עשויה להשתמש ביותר מאמצעי מניעה אחד בכדי להבטיח שלא תיכנס להריון, ואם היא נכנסת להריון היא עשויה להחליט לעשות הפלה או לפנות מראש לניתוח קיסרי בהרדמה מלאה.
טוקופוביה משנית מוגדרת כחרדה עוצמתית מפני לידה המתפתחת לאחר חוויה טראומתית בהריון קודם, כמו סיבוכים בלידה, הפלה או לידה שקטה. עם זאת, טוקופוביה משנית יכולה להתפתח במקרים מסוימים גם לאחר לידה תקינה.
טיפול
הריון וילדים נמצאים בלב התרבות הישראלית, ועל כן התמודדות עם טוקופוביה יכולה לפגוע באיכות החיים של המתמודדות עימה, גם בעקבות ההשלכות הרגשיות והתרבותיות של לא להפוך לאם. אפשרויות ההתמודדות כוללות בחירה לא להביא ילדים, בחירה באימוץ או פונדקאות, או פנייה מראש לניתוח קיסרי בהרדמה מלאה. במידה ורמת המצוקה גבוהה ופוגעת בשגרת החיים, כדאי לשקול לפנות לטיפול. הטיפול בטוקופוביה דומה לטיפול בפוביה ספציפית ובהפרעות חרדה שונות, כאשר ניתן להיעזר בפסיכותרפיה מסוגים שונים:
טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) יתמקד בהבנת מנגנון החרדה והאופן בו הוא נוצר ומשתמר, אתגור המחשבות והאמונות של המטופלת, לימוד טכניקות הרגעה והרפייה, ובהמשך חשיפה הדרגתית לגורמים מעוררי החרדה. למשל, מטופלת המחזיקה באמונה שהלידה שלה בטוח תשתבש עשויה להימנע מלהיחשף למידע על סטטיסטיקות של הריון, לשמוע רק את השלילי בשיח עם הרופאה שלה וכדומה. הטיפול יגביר את הערנות לאופן בו המנגנון עובד ויאפשר לה להיחשף למידע מסוג אחר, אשר יאזן את התמונה, לצד למידה כיצד להפחית את החרדה כאשר היא מתעוררת.
טיפול פסיכודינמי יתמקד בהבנת הדינמיקה הנפשית הלא מודעת אשר החרדה היא הסימפטום שלה, במטרה להבין את המנגנונים הפנימיים הפועלים במטופלת. למשל, החרדה עשויה לבטא פחד עמוק יותר מפני הקמת משפחה, פרידה מבית הוריה, או אף פחד מוות, המתבטא כמנגנון הגנה של חרדה עוצמתית.
במידה וטוקופוביה התפתחה כתוצאה מחוויה טראומתית בלידה קודמת, עיבוד של הטראומה בטיפול עשוי להיות צעד משמעותי בדרך להפחתת עוצמת החרדה. במקרים מסוימים אפשר לשלב טיפול תרופתי נגד חרדה, בפני עצמו או לצד פסיכותרפיה, בשביל לסייע בהפחתת החרדה ובעקבות כך בהימנעות.
מקורות
Bhatia, M. S., & Jhanjee, A. (2012). Tokophobia: A dread of pregnancy. Industrial psychiatry journal, 21(2), 158–159. https://doi.org/10.4103/0972-6748.119649
Demšar, K., Svetina, M., Verdenik, I., Tul, N., Blickstein, I., & Globevnik Velikonja, V. (2018). Tokophobia (fear of childbirth): prevalence and risk factors. Journal of perinatal medicine, 46(2), 151–154. https://doi.org/10.1515/jpm-2016-0282
