בספרו "האדם מחפש משמעות", מתאר ויקטור פרנקל, מייסד הלוגותרפיה, מקרה בו טיפל ברופא קשיש שביקש ממנו לסייע לו לצאת מהדיכאון שהוא סובל ממנו, עקב מותה של אשתו שנתיים קודם לכן. באחת מפגישותיהם שאל אותו פרנקל מה לדעתו היה קורה אילו הוא מת ראשון ואשתו היתה צריכה להאריך חיים אחריו. הרופא ענה לו, שזו היתה קרוב לוודאי מכה נוראית עבור אשתו והיא היתה סובלת נורא. לכך השיב לו פרנקל: "רואה אתה דוקטור, סבל זה נמנע ממנה, ואתה הוא שמנעת ממנה סבל זה. אך עכשיו עליך לשלם על כך על-ידי שתוסיף לחיות ותתאבל עליה" (פרנקל, 1970, עמ' 136). הרופא לא אמר מאום אלא לחץ את ידו של פרנקל ויצא מן החדר, ופרנקל ידע שבאמירתו זו הוא הצליח להעניק משמעות לסבלו של הרופא ובכך לסייע לו לשאת אותו טוב יותר.
הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל
ויקטור פרנקל, רופא וינאי יהודי, הינו ההוגה של הלוגותרפיה, הנחשבת ל"אסכולה הוינאית השלישית", אחרי הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד והפסיכולוגיה האינדיבידואלית של אלפרד אדלר. הלוגותרפיה נולדה במידה רבה מתוך חוויותיו של פרנקל משלוש שנים של שהות והישרדות במחנות ההשמדה הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה.
פרנקל האמין שהמניע העיקרי המכוון את חייו של האדם הוא הצורך למצוא משמעות לחייו. משמעות זו ניתנת לאיתור בשלוש דרכים עיקריות: באמצעות עשיית מעשה, בהתנסות בחוויה משמעותית של ערך (אמנותית, רוחנית או חוויה של אהבה) או במציאת משמעות לסבל.
פרנקל טען שכדי לחיות זקוק האדם למשהו שעבורו כדאי לחיות וכי למשמעות יש ערך הישרדותי בעולם. לפיכך, הלוגותרפיה מבוססת על תהליך המכוון את המטופל לחפש אחר משמעות ולמצוא אותה, ותפקידו של הלוגותרפיסט הוא להרחיב את שדה הראייה של המטופל, עד שיכיר את הטווח המלא של הערכים שלו והמשמעויות שלהם. טענתו כנגד הפסיכואנליזה היתה שהתיאוריה והטכניקה הטיפולית העומדות בבסיסה הופכות כל קונפליקט לנוירוטי, וכל סבל לפתולוגי. לעומת זאת טען פרנקל, שלעיתים מידה מסויימת של קונפליקט היא דווקא תקינה ובריאה, וכי סבל אינו בהכרח סימפטום של נוירוזה, אלא יכול להיות אפילו הישג אנושי, במידה והאדם מוצא בו משמעות (כפי שראינו בדוגמא על הרופא). הוא ביקר גם את פירמידת הצרכים של אברהם מאסלו, שטען שעל מנת שיוכל האדם לעסוק במשימה של מציאת תכלית ומשמעות בחיים, עליו לספק קודם כל את צרכיו הבסיסיים כגון שתייה, אכילה, תחושה של ביטחון והרגשה של שייכות. לעומת זאת אומר פרנקל כי מה שאנחנו נוטים לראות כצורך, ניתן להבין גם כמשמעות. למשל, בריאות תהיה משאת הנפש הנעלה ביותר עבור האדם החולה, בעוד שעבור אנשים בריאים היא עשויה להיראות כדבר מה המובן מאליו. פרנקל הוסיף שהן המצוקה והן השפע מובילות את האדם לחפש אחר משמעות, ועל כן הצורך במשמעות הינו בלתי תלוי בצרכים אחרים.
הלוגותרפיה היא תפיסת עולם פילוסופית ורוחנית יותר מאשר תיאוריה פסיכולוגית או טכניקה טיפולית. לפיכך, פרנקל לא הגדיר טכניקה ברורה עבור הלוגותרפיסט, אם כי הוא לא פסל שימוש באסוציאציות חופשיות או בניתוח חלומות, כפי שנעשה בפסיכואנליזה. עם זאת, לטיפול בחרדות ובנוירוזות ספציפיות יעץ פרנקל להשתמש בשיטה המכונה כוונה פרדוקסלית. בשיטה זו, מכוון המטפל את המטופל לעשות בדיוק את מה שהוא הכי חושש ממנו. למשל, מטופל שחרד מהסמקה בנוכחות קהל רב, יונחה בידי המטפל לעשות הכל כדי כן להסמיק. פרנקל טען שטיפול מעין זה מוציא את הרוח ממפרשי החרדה, ועשוי לפתור בבת אחת פוביות שמטופלים נושאים עימם משך שנים רבות.
ביבליוגרפיה
ביטמן, א. ואחרים (1992). אישיות: תיאוריה ומחקר. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
גוטמן, ד. (1999). עבודה סוציאלית משמעותית: לוגותרפיה למטפל. תל-אביב: דיונון, אוניברסיטת תל-אביב.
פרנקל, ו. (1970). האדם מחפש משמעות: ממחנות המוות אל האקזיסטנציאליזם. מבוא ללוגותרפיה. תל-אביב: דביר.
פרנקל, ו. (1982). הזעקה הלא-נשמעת למשמעות: הפסיכותרפיה וההומניזם. ירושלים: דביר.
