הפסיכואנליזה של פרויד שמה במוקד חקירתה את נפשו של הפרט על מבניה, ביטוייה והתפתחותה. פרויד חקר עם מטופליו את עברם ואת יחסיהם ורגשותיהם כלפי דמויות הוריות, אך התמקד בהשפעות הסביבה על עיצוב נפשו של הילד הצעיר, המונע בעיקר ע"י דחפים ביולוגיים (מין, תוקפנות). גישות פסיכואנליטיות מאוחרות יותר החלו להתרחק מהדגש ששם פרויד על דחפים אלו ולהדגיש את יחסיו המורכבים של האדם עם סביבתו, את צורך האדם בגדילה והתמודדות פעילה עם אתגרים וכן הלאה. אחת מגישות אלו הייתה הגישה הבין אישית, אשר התמקדה באינטראקציות חברתיות ובין אישיות ובקשרים בהווה, ולא רק בעברו של המטופל.
רקע היסטורי ותיאורטי
התיאוריה הפרוידיאנית וגישות כפסיכולוגיית העצמי ופסיכולוגיית האגו אשר המשיכו את דרכו של פרויד הדגישו את המערכת הנפשית הפנימית של הפרט: האישיות הפתולוגית והאישיות הבריאה נבדלו זו מזו ברמת תפקודן של מבנים נפשיים כאיד והאגו. גישות אלו זיהו את השפעת הסביבה ומערכות היחסים הראשוניות על התפתחותו הנפשית של הילד הצעיר, אך מיקדו את חקירתן באופן בו התפתחו המנגנונים הנפשיים, ולא באינטראקציות הבין אישיות לכשעצמן. בהתאם, התמקד תהליך הריפוי הנפשי בתהליכים נפשיים פנימיים של העלאת קונפליקטים למודעות, ייעול השימוש במנגנוני הגנה וכד'. החל משנות ה-20' החלו תיאורטיקנים בין אישיים לספוג את השפעתן של גישות סוציולוגיות, ולהבחין כי התבוננות בפתולוגיה ובקשיים הנפשיים של האדם לכשעצמם אינה מספקת: האדם אינו מבודד אלא חי בחברת בני אדם אחרים ולכן, לטענת תיאורטיקנים אלו, יש להתבונן בקשייו במסגרת בין אישית.
מהי פסיכולוגיה בין אישית?
הנחת הבסיס של הפסיכולוגיה הבין אישית היא כי האישיות מתקיימת לא בתוך נפשו של הפרט אלא מתוך האינטראקציות שמקיים האדם עם אנשים אחרים. על כן, אינטראקציות בין אישיות הן הבסיס לפתולוגיה ובריאות נפשית, וניתן להבין את מבני האישיות רק מתוך התייחסות להיבטים בין אישיים. הדגש הרב על יחסים בין אישיים הביא את אנשי הפסיכולוגיה הבין אישית להתרחק מהדגש המשמעותי ששם פרויד על דחפים חיתיים והרסניים אשר מרוסנים ע"י החברה. אסכולה זו ראתה את האדם כיצור חברתי במהותו, הבנוי ליצירת אינטראקציות חברתיות ובין אישיות.
טיפול ע"פ הגישה הבין אישית
הדגש ששמה הגישה הבין אישית על אינטראקציות ויחסים בין אישיים יושם, שלא במפתיע, גם בפרקטיקה הטיפולית. בעוד שגישות פרוידיאניות הדגישו את החקירה התוך נפשית, פנו מטפלים מהגישה הבין אישית לחקר האינטראקציות הבין אישיות אשר התרחשו בעברו של המטופל ומתקיימות ביחסיו הבין אישיים הנוכחיים. כך, למשל, קשייו של מטופל אשר מתקשה ליצור קשר זוגי יציב לא יומשגו במונחים של קונפליקטים פנימיים (כתסביך אדיפלי לא פתור), אלא במונחים אינטראקטיביים המדגישים קשיים וקונפליקטים ביחסים הבין אישיים (כבחירה בפרטנרים אשר אינם פנויים לקשר, למשל).
המסגרת הטיפולית, אשר מורכבת מעצם טיבה מאינטראקציה בין אישית, מהווה מקור מידע משמעותי על קשריו של המטופל- פעמים רבות מייצר המטופל עם המטפל אינטראקציות המאפיינות אותו בחיי היום יום. התבוננות בדינאמיקה הנוצרת בחדר הטיפולים מאפשרת לזהות דפוסי יחסים אלו ולחקור אותם באופן מעמיק. כך, למשל, מטפל המוצא עצמו מרחם על מטופלת עשוי לזהות יחד עמה את נטייתה לייצר מערכות יחסים בהן היא חסרת אונים ונזקקת להצלה.
חשוב לציין כי תיאורטיקנים בין אישיים שונים רואים באופן שונה את תפקיד המטפל בסיטואציות אלו: סאליבן, למשל, האמין כי מקצועיותו של המטפל מאפשרת לו להימנע מלשחזר עם המטופל את דפוסי היחסים בהם הוא מורגל, ולהתבונן בדפוסים אלו מתוך "תצפית משתתפת" נייטרלית יחסית. תיאורטיקנים מאוחרים יותר, לעומת זאת, מכירים בסובייקטיביות המטפל ובהישאבותו במידה זו או אחרת לדפוסי האינטראקציה שהמטופל מביא עמו לטיפול.
ביבליוגרפיה
מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים.
ביטמן, א. ואחרים (1992). אישיות: תיאוריה ומחקר. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
