8/1/2021
אין הרבה דברים שאנחנו במערכת בטיפולנט אוהבים יותר מאשר שיתופי פעולה. לכן, הגיליון השבוע מהווה עבורנו חגיגה אמיתית. במסגרתו, הייתה לנו הזכות לארח את ד"ר עמית פכלר על תקן עורך-אורח, בגיליון שמוקדש כולו לנושא פנטזיית ההצלה והמסגרת הטיפולית. יחד עם ד"ר פכלר, ועם עוד 8 כותבות וכותבים מצוינים, יצאנו למסע שסופו באוסף מגוון, עשיר ומרגש של מאמרים אשר מבקשים כולם לשפוך אור על נושאים שמצויים בלב העשייה הטיפולית. ננצל את ההזדמנות להביע את תודתנו העמוקה לד"ר פכלר, שהוביל את העבודה המשותפת בחדות, תבונה ורגישות, ולכותבים הנהדרים שהסכימו לתרום את קולם הייחודי לגיליון.
עורכת ראשית: אילאיל ארוך
מה משותף לספיידרמן, לסופרמן ולפסיכותרפיסט בן זמננו?
א. שלושתם ניחנו בכוחות-על
ב. שלושתם נלחמים ברעים
ג. שלושתם מצילים אנשים במצוקה
ד. שלושתם משתדלים, בהצלחה חלקית, להועיל יותר מאשר להזיק
ה. שלושתם מסתובבים חלק מהיממה במסכה (או במשקפיים, במקרה של סופרמן)
פסיכותרפיסטים שומעים לא-אחת מן הפונים אליהם אמירות כגון: "ברור לי שאין תרופות פלא..." או "אני לא מצפה לקסמים, כן?"; אמירות אלה מנוסחות על דרך השלילה (פרויד, 1925) ומבטאות את מה שכינה סידני סמית בשם 'פנטזיית הזהב', משאלת המטופלים לפגוש בישות מושלמת אשר תספק באופן מוחלט את כל צרכיהם (Smith, 1977). פנטזיית הזהב מצד המטופלים 'מתלבשת' ככפפה ליד על פנטזיה משלימה מצדם של פסיכותרפיסטים: להושיע את מטופליהם. פנטזיה זאת רוויה במשאלות גרנדיוזיות של כול-יכולות מצדו של המטפל: בלא קורטוב של אומניפוטנטיות, איך נסביר את עוז הרוח (ועזות המצח) להיכנס לחדר סגור עם אדם זר ולהתיימר לרפאו באמצעות דיבורים ושתיקות?
פנטזיות אלו, על צורותיהן השונות, הן העומדות במרכז הגיליון הנוכחי של כתב העת של בטיפולנט, בו הוזמנתי לשמש כעורך-אורח. שבע הכותבות והכותב המשתתפים בגיליון, נוגעים כל אחת ואחד בליבת העשייה הטיפולית, תוך עיון בהיבטים של המשאלה להושיע ומגבלותיה במציאות. מאמריהם של מור שחורי-סטאל ושל עמוס ספיבק דנים באי-היכולת להציל. במסגרת מאמרה, כאשר 'פנטזיית ההצלה' של המטפל פוגשת מטופל המסרב להינצל, מור שחורי-סטאל מציעה כי נפשו של המטפל מצוידת ב"מד הצלה" המוטען בציפייה לשינוי ולריפוי של המטופל. זאת, בעוד נפשו של המטופל מוטענת בפחד מגדילה נפשית ומשינוי, אשר הופך אותו לעיתים למטופל המסרב להינצל. מאמרה של שחורי-סטאל מביע את התקווה כי "גם אם זה לא קרה 'במשמרת שלנו', הנפש של המטופל תמשיך להיאבק על החיים", וכשהמטפל ילמד להרפות מעט מן הפנטזיה להציל, ישובו המטפל והמטופל אל בסיסם בשלום.
הרעיון של תיקון אשר עשוי להתרחש לאחר גמר 'המשמרת שלנו', במילותיה של שחורי-סטאל, מהדהד גם דרך הדוגמה הקלינית שנותן עמוס ספיבק במאמר "לתפור בובה קרועה: על פנטזיית הצלה, הרס ותיקון חלקי", המבטאת מצבים בהם החלקיות של התיקון נותרת עם המטפל גם לאחר שהטיפול מסתיים. עבור ספיבק, פנטזיית ההצלה היא הכוח המניע מטפלים להרחיב את גבולות ההכלה שלהם ולספוג מנה דחוסה של השפלות ותוקפנות אישיות; אך לדבריו, אותה פנטזיה מעמידה אותם גם בסכנת אי-ספיקה. ספיבק מזכיר לנו כי כולנו 'מועדים למעוד' בניסיוננו להציל, וממחיש כיצד טיפול מוסדי עשוי להגדיל את מרחב הביניים הטיפולי ובכך לאפשר גמישות ויצירתיות נוכח מצבי קיצון: היציאה מדל"ת אמות החדר עדיין מאפשרת להישאר בדל"ת אמות המרחב הטיפולי.
מנגד, המוסד וחדר הטיפולים שבתוכו יכולים להיות 'אם עשויה לבנים', מציינת עינת קלמוס במאמרה "בארץ הדברים הראשוניים: המטפל כבולם זעזועים בצומת של התמוטטות נפשית" תוך שהיא מצטטת את אנרי ריי. קלמוס, המתארת ליווי מטופל הסובל מחרדות פסיכוטיות, מציגה כאן את מושג המטפל כבולם הזעזועים של הנפש, שהנו "רכיב נפשי אלסטי הפועל בנפש באופן שגרתי כרכיב בלתי מורגש עד אשר נגרמת טלטלה חמורה המשבשת את פעילותו". כמו הסביבה הרחמית, הנוזל התוך-גולגלתי, העור, הסחוסים וקשת כף הרגל, מציעה קלמוס, כך המטפל מסכים להוות עבור המטופל "פונקציה מחברת ומפרידה" בעת ובעונה אחת, לשמש כ"רקמת חיבור למען יצירת חיבור מחדש בתוכו".
על חיבור חיוני אחר מצביעה יעל ילינק ליברמן במאמרה "פנטזיית ההצלה והטיפול בילדים", בין המטופל להורה. בכתיבתה, ילינק ליברמן מזכירה לנו כי פנטזיית ההצלה צבועה גם בשאיפה לבלעדיות: "כאשר המטפל מכתיר דווקא את עצמו... כיחיד שמושיט את ידו המיטיבה"; המטפל עלול אז להשתבלל בעמדת הצלה המשלבת תמימות עם גרנדיוזיות. היא מסבה את תשומת-לבנו לרגעים שבהם אנו מניחים "את קיומו של עוול ובמקרים רבים – את קיומו של מישהו (אחר) שפגע", ולכן מתפתים 'להציל' את המטופל מן הנבלים שבחייו. בטיפול בילדים, היא מדגישה, קל למטפלים לשים בעמדה זו את הורי המטופל, תוך שהם נוטים להשחיר את דמותם במקום לעזור למטופל להכיר בהם כישויות סובייקטיביות, נפרדות ולא רק פוגעניות.
מאמריהן של אליס בר נס, אסתר פלד, ענת צור מהלאל וליטל מור, מאירים צדדים שונים של פרידות, בטיפול ובחיים, ומתבוננים בהם תוך התכתבות עם מושג פנטזיית ההצלה ותחומי אחריותו של המטפל. 'With great power comes great responsibility'; מה שנכון לספיידרמן, נכון גם למטפלים. אליס בר נס מטעימה ומציעה במאמר "פנטזיית ההצלה והמטפלת הטובה-דיה" כי בפנטזיית ההצלה גלומה עמדה אתית-דיאלקטית המחויבת, בעקבות פרנצי וביון, למטופל ולאמת; לרגעים אנו חייבים להאמין שעלינו להציל, אומרת בר נס, שהמטופל הוא מטופל ספציפי ושלא הגיע אלינו לטיפול במקרה, ממש כפי שהתינוק הוא התינוק המסוים שאמור היה להגיע לאמו. ברגעים אחרים, אנו נדרשים להחזיק בחלקיות ההצלה: בניגוד לגיבורי על, "המטפל אינו יכול להחזיר את הזמן אחורה, לתקן את הילדות"; ולכן הקשר התרפויטי הנו "טיפול ולא חברות, לא אהבה רומנטית, לא הורות". המציאות מעמתת אותנו עם העובדה כי "אותו חומר מאחה", אהבת המטפל למטופל, "אינה אהבה אינסופית".
במאמר "האהבה של הקליניקה", אסתר פלד לשה את "אותו חומר מאחה" ממאמרה של בר נס: האהבה בטיפול ושאלת אינסופיותה. פלד מספרת על שתי מטופלות שעזבו אותה – לא 'סיימו טיפול' עזבו – באותו יום. השמות "מטפלת" ו-"מטופלת" עשויים להטעות, אומרת פלד. מתחת לשמות האלה יש אהבה – לא 'אמפתיה' – אהבה. שהרי "כשמישהו עולה וצומח מתוך הריסות של שנים והוא יודע שעשה את זה בעזרתך, איך לא תאהב אותו". היא מצטטת את פרויד המביע את דעתו כי "סיומה של אנליזה הוא עניין מעשי" ומתרגמת: משמעות 'העניין המעשי', עם כל הכאב הכרוך בכך, היא כי "המטופלת לא זקוקה לי יותר".
והמטפל, האם הוא ממשיך להזדקק למטופלו? במאמר "להציל את פרויד: פנטזיית ההצלה מנקודת מבטו של המטופל" ענת צור מהלאל משרטטת את סיפור תהליך סיום אנליזה שערך פרויד, המתואר מנקודת מבטו של המטופל. תיאורה מעלה כי הצורך של הפסיכותרפיסט בהכרה ובאהבה ממטופלו "מהווה גם תמונת ראי לצרכיו של המטופל ממנו". צור מהלאל שואלת אם נוכל "ללמוד כיצד להיפרד מבלי להישמט", "לייצג את הפרידה כך שתיתן ביטוי לכאב הבלתי נסבל שהיא מסבה" תוך "השלמה עמה כשלב התפתחותי בלתי נמנע". שאלות אלה, היא כותבת, נוגעות בהכרח בפנטזיית ההצלה של המטופל כלפי מטפלו, עד הרגע המשותף האחרון של השניים.
שאלת הסופיות המלווה את הרגעים האחרונים בפגישה ובתהליך טיפולי, מלווה אותנו קודם כל בחיים עצמם. ביחס לכך, ליטל מור שוזרת תובנות מביון, מפסואה ומן הגמרא אודות רגע הפטירה של דוד המלך, בהצגת הרעיון כי המטפל מציל קודם כל את נפשו שלו "מחיים שנחיים באופן מוגבל, מצומצם, כבול" על-ידי התבוננות בחייהם של מטופליו, התבוננות המאפשרת לו "לחוות משהו מתוך אותו אינסוף אנושי". במאמר "להציל נפש אחת – פנטזיית ההצלה והמסגרת הטיפולית בהשראת חשיבתו של וילפרד ביון" מור מציעה כי בדומה לדוד המלך השוקד על תלמודו, אנו שוקדים על הטיפול כאמצעי למנוע ממלאך המוות להתקרב אלינו. ברם, "המסגרת הטיפולית המייצגת סופיות" מזכירה לנו ללא-הרף את היותנו בני-חלוף. סופרמן וחבורת הנוקמים יכולים להשיב את הזמן לאחור ולהכחיש אובדן; עלינו, המטפלים, נגזר להסתפק בכוח-על מסוג אחר: הנכונות להישיר אל האובדן את מבטינו.
לא תמיד נצליח לגלות את האומץ הדרוש לנכונות להישיר מבט. דונלד ויניקוט, למשל, ראה בהכרזה כי השעה האנליטית הגיעה לסיומה ביטוי לשנאת האנליטיקאי את המטופל (ויניקוט, 1947, עמ' 68), ולא להכרתו בהיות שניהם – מטפל ומטופל – כפופים לאותם חוקים הקובעים כי "בחיים האלה", בלשונה של ליטל מור, "יש התחלה ויש סוף".
אחד הפרדוקסים הגלומים בדמותו של ויניקוט נוגע במתח שבין רושם למהות. מסירותו של ויניקוט למטופליו הייתה לשם דבר, מודל להגמשת המסגרת הטיפולית למען הושטת עזרה למטופל. בצד זאת, כמה ממטופליו ומעמיתיו העידו כי היה אדם שונה עד מאד מדימוי הדובי החביב, הפרוותי והרך שדבק בו; איניד באלינט ומאריון מילנר, למשל, תיארו אותו כאדם יבש, מרוחק וקשה (E. Balint, 1998; Hopkins, 2006). אכן, כפי שמציעה יעל ילינק ליברמן במאמרה, בהקשר אחר מהנוכחי, מעניין מה היה קורה אילו האנליטיקאית של ויניקוט הייתה מזמינה אותו ואת אמא שלו לחדר. בהקשר לגבולות הטיפול, האם היה מגלה לימים כי חריגותיו מן המסגרת הטיפולית מבטאות בהכרח מסירות, אכפתיות והחזקה, או שמא, בין השאר, השקעת מאמץ-יתר להוכיח לעצמו ולעולם כי ניחן בחמלה, באכפתיות ובמסירות אמיתיות ולא, חלילה, גם בתכונות אפלות יותר?
כאשר מצב העניינים הוא כזה שבו הפסיכותרפיסט מבוהל מדי מתוקפנותו-שלו, כל גבול טיפולי (כמו דקה קבועה לסיום הפגישה) עלול להפוך בחווייתו לחוק דרקוני (על שם המחוקק האתונאי Draco), כזה שלא ניתן לערער עליו ואשר כל העובר עליו דינו מוות; כשזהו המצב התודעתי של המטפל, הוא עלול לחוות את החוזה הטיפולי – הכולל את מקום הטיפול, זמני הפגישות, הריחוק הגופני והסדרי התשלום – כחוזה דרקוני, שאינו מגן על שני הצדדים במידה שווה. ואולי, כפי שאציע להלן, חבויה משמעות נוספת בחוויית 'דרקוניותו' של החוק עבור הפסיכותרפיסט: אם נתעכב, למשל, על הסדרי התשלום כעל אחד ההיבטים הלא-פתורים של הקשר הטיפולי, יתכן שנגלה קונפליקט מפתיע בתוך נפש המטפל פנימה, בין ה'עצמי המציל' ל'עצמי הנבל' שלו.
משבר הקורונה, המלווה בקריסת ענפי משק, באבטלה גואה, בפשיטות רגל ובאובדן הכנסה בממדים כבירים, מחדד את הקונפליקטים סביב כסף-תמורת-עזרה-נפשית. מאז חודש מארס האחרון, אז פרסמתי מעל במה זו רשימה בנושא טיפול בתקופת המגפה (פכלר, 2020א), יותר ויותר מטפלות ומטפלים עוצרים אותי בזום ושואלים איך יתכן שמישהו שעושה רושם כה חביב יכול להתנגד למתן הנחות בטיפול?
על כך אני עונה: ראשית, רושם עלול להטעות (ראו בדוגמה של ויניקוט לעיל); שנית, אני שמח להבהיר כי איני מתנגד ומעולם לא התנגדתי למתן הנחות בטיפול, מצדי או מצד מטפלים אחרים, לפני הקורונה, במהלכה או אחריה. המזועזעים מרשימתי בחרו, מבלי דעת אולי, להתעלם ממילותיי באותה רשימה: "לאור השיתוק הכלכלי המתמשך [...] במקרים שבהם המטופל מבקש להפחית במחיר: האם לשפוך את התינוק עם המים ולהקריב את הטיפול על מזבח ההיצמדות למחיר המקורי? אין לי תשובה ניצחת"; והוספתי כי "אני לא בטוח בכלל" שאדבק במדיניות התשלום המקורית שלי לאורך זמן. בשתי רשימות שכתבתי בפלטפורמה של בטיפולנט השנה, ביקשתי לכוון זרקור לנטייה שלנו המטפלים להזדרז לעתים להציע הנחות בטיפול (פכלר 2020א; 2020ב), מתוך מוטיבציות שאינן נוגעות בהכרח לצורך אמיתי של המטופל. שתיים מתוך שלל המוטיבציות הללו הן כמובן המשאלות להציל את המטופל ולהשאירו תחת כנפנו (ואולי אחוז בצבת ציפורנינו?) בכל מחיר, תרתי משמע.
אחת התגובות המסקרנות לדברים שכתבתי אז בהקשר הכספי נוסחה בזו הלשון: "לדבוק ב'מחיר קבוע' ללא קשר למה שקורה בסביבה, הוא להרגשתי מעין 'הרצחת וגם ירשת'" (וולק, 2020). "הרצחת וגם ירשת" הוא אזכור תנ"כי לחמדנותו ולרצחנותו של המלך אחאב, אשר גרם לחיסולו של אדם פשוט, נבות היזרעאלי, במטרה לגזול את כרמו הנחשק. כעת, אם פסיכולוג הדבק במחיר קבוע מעלה על הדעת אישיות אנאלית, רודפת-בצע, לא-אמפתית, חולת OCD וסובלת מהפרעת הסתגלות, ניחא; אך האם פסיכולוג כזה הוא גם בגדר מי שרצח? מביטוי זה עשוי להשתמע כי לא די בכך שהפסיכולוג הכה את מטופלו בקורונה, הוא גם חצוף דיו לגבות ממנו מחיר מלא.
למיטב בדיקתי, אף פסיכולוג (לרבות כותב שורות אלה) לא השית, בכוחו ובעוצם ידו, מגפה עולמית על האנושות ועל מטופליו, בכלל זה. דומני כי הצירוף "הרצחת וגם ירשת" בהקשר הנזכר לעיל חושף מבלי-דעת את אחד ההיבטים הסמויים והאפלים של פנטזיית ההצלה: לא זו בלבד שהמטפל, השואף לראות עצמו כאביר המציל את הנסיכה, מוצא את הדרקון הרע מגרה ומושך, כפי שהציע סירלס (Searles, 1967); עמוק-עמוק, כפי שהראה ברמן (1999) חושד הפסיכותרפיסט בעצמו כי הוא-הוא הדרקון! (או, כפי שמצטט עמוס ספיבק את וילהלם שטקל: "הצלה משמעותה גם רצח").
בתאריך 22 בפברואר, 1915, כתב פרנצי לפרויד: "לא היה זה דבר של מה-בכך לאלף את השטן חסר-המנוח, הנפיץ והרצחני שבקרבי, להסתירו כה עמוק מפני עצמי עד כי יכולתי לראות את עצמי כאיש [...] שוחר-שלום" (Falzeder & Barbant, 1996: 50). באומץ ובכנות מהולים בכאב, הגיע פרנצי להכרה בקיומו של הסדיזם הרצחני שבו. הכרה באפשרויות הסדיסטיות הגלומות בנו כמטפלים תשפר אולי את התמודדותנו, ואף תביא להתיידדותנו, עם רגשות אשר חוקי מסגרת הטיפול הדרקוניים (במלרע) מעוררים בנו. רק אז נוכל, במילותיה של שחורי-סטאל במאמרה, "לשחרר".
יודגש כי תשלום הוא רק אחד ממאפייני המסגרת הטיפולית, הכרוכים בהתמודדות עם נפרדות ועם סופיות, נושאים העלולים להירשם בנפשנו כאקט של רוע מצדנו; חדר קבוע וזמנים קבועים (בזום, בטלפון או בקליניקה), עשויים לעורר גם הם חוויה אישית דרקונית בקרב המטפל. חרף הזדהותנו עם גיבורי על, האמת היא שלפעמים נהיה גם נבלים, ולפעמים נגלה כי כוחנו מוגבל וכי זמננו קצוב; הכרה בכל אלה תעזור לנו להיות בולמי הזעזועים של הנפש, כפי שהציעה עינת קלמוס. בהעדר גלימה אדומה ומכנסי טייסט כחולים, אנו זקוקים, כפי שכותבת בר נס במאמרה בגיליון זה, ל"אמונה ביכולת לשאת את האמת", על המגבלות שהיא מעמתת אותנו עמם.
לנזיר הזן ג'ושו היה מורה בשם ננסן. יום אחד, מספר יואל הופמן,
ג'ושו עמד על הסולם מעל לבאר במנזר של ננסן ושאב מים, כשהבחין בננסן עובר מתחת. הוא נאחז באחד משלבי הסולם, טלטל את רגליו באוויר וצעק: "הצילו! הצילו!" ננסן טיפס על הסולם ואמר, "אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש".
אחרי רגע ג'ושו פנה אל ננסן על מנת להודות לו. הוא אמר, "מורי, אני אסיר תודה לך שהצלת אותי לפני רגע".
הופמן, שהכיר לקוראי העברית את ג'ושו, מבאר כי
ננסן לא "מושיע" את ג'ושו כקדוש, אלא מטפס לאט בסולם. ננסן לא נחפז "להציל" את ג'ושו, לא רק משום שקריאתו של ג'ושו להצלה היא הצגה, אלא גם מפני שאפילו במקרה של צורך בהצלה אמיתית (מכבלי הסבל), כל מה שהנך יכול לעשות למען הזולת (ולמען עצמך) הוא ללכת בדרכך, צעד אחר צעד. אילו היה ננסן "מציל" את ג'ושו, ג'ושו לא יכול היה להציל את עצמו. ג'ושו מודה לננסן על שגרם לו להבין זאת.
העזרה הטובה ביותר, האמיתית ביותר שנוכל להושיט למטופלינו ולעצמינו, היא ההליכה בדרכנו, ללא חיפזון, צעד אחר צעד, וללוות את המטופל בדרכו, צעד אחר צעד.
לפני שאתן "מבט עיניים אחרון בחלון", כדברי שורת הסיום במאמרה של ענת צור מהלאל, אומר תודה לכל העושות במלאכת ההריון והלידה של הגיליון הנוכחי.
אילאיל ארוך, שהזמינה אותי להיות עורך-אורח: תודה על הגיוס, הסבלנות והרגישות, ועל הניצוח על צוות שלם. ניק פיורי לא היה עושה זאת טוב יותר. וצוות העורכות המהירות כברק ובעלות ראיית הרנטגן: עדי דרור ומעין טל.
אליס בר נס, יעל ילינק ליברמן, ליטל מור, עמוס ספיבק, אסתר פלד, ענת צור מהלאל, עינת קלמוס, מור שחורי סטאל: העולם, או לפחות נושא פנטזיית ההצלה והמסגרת הטיפולית, בטוח יותר כשהוא בידיים שלכם. תודה על שהצלתם אותי: התבונה, הנדיבות והיצירתיות שלכם, ושיתוף הפעולה אתכם, בימים קשים הגורמים לאדם הסביר לטפס על הקירות (לאו דווקא במובן הספיידרמני), באו בדיוק בזמן. ובפרפראזה על שורות סיום ממאמרה של אסתר פלד, יש סיפוק משותף בפרי עמלנו. כמו כאשר אנשים עושים ילד מקסים ביחד, "את, או הוא, אומרים בשמחה: 'תראה איזה יופי עשינו ביחד'". אצל פלד, "'היופי שעשינו ביחד' מצביע אל עבר הסוף"; במקרה הנוכחי, "היופי שעשינו ביחד" מצביע אל עבר ההתחלה.
ברמן, ע'. (1999). "ורטיגו" של היצ'קוק: קריסתה של פנטזיית ההצלה. אלפיים, 17: 57-78.
הופמן, י'. (2007). ספר הזן של ג'ושו. תל אביב: בבל.
וולק, ע' (2020). שיח עמיתים בימי קורונה: תגובה למאמרו של ד"ר עמית פכלר. אתר בטיפולנט.
ויניקוט, דו"ו. (1947). שנאה בהעברה הנגדית. בתוך: עצמי אמתי, עצמי כוזב, תל אביב: עם עובד.
פכלר, ע'. (2020א). מקצוע בלתי אפשרי בתקופה בלתי אפשרית: דילמות טיפוליות בימי קורונה. אתר בטיפולנט.
פכלר (2020ב). להשתחרר מכוח הקוביד. אתר בטיפולנט.
פרויד, ז'. (1925). השלילה. בתוך: כתבי זיגמונד פרויד, כרך רביעי, מסות נבחרות ג, תל אביב: דביר, 1967.
Balint, E. (2000). The broken couch. In: Rudnytsky (Ed.). Psychoanalytic Conversations: Interviews with Clinicians, Commentators, and Critics. London: the analytic Press.
Falzeder, E. & Brabant, E. (1996). The Correspondence of Sigmund Freud and Sandor Ferenczi, Volume 2, 1914-1919. London: Harvard University Press.
Hopkins, L. (2006). False Self: The Life of Masud Khan. New York: Routledge.
Searles, H. F. (1967). The "dedicated physician" in the field of psychotherapy and psychoanalysis. In: Countertransference and Related Subjects. Madison: International Universities Press, 1979.
Smith, S. (1977). The golden fantasy: a regressive reaction to separation anxiety. IJPA, 58: 311-324.
