14/3/25
הזמן ממשיך לנוע, גם בשנה הבלתי נתפסת שעברה עלינו, גם כשעבור רבים דומה כי הוא קפא מלכת. חגים ומועדים מגיעים וחולפים, משיבים עמם טקסיות מוכרת אך גם פוגשים אותנו בדרכים אחרות מבעבר.
בעת שהרחובות נמלאים ילדים ותחפושות, החלטנו לחזור ולהרהר במושג העצמי המרובה ובשאלה האם וכיצד ניתן לנוע בין מצבי עצמי שונים בתוך מציאות מורכבת ומצמצמת.
אנו מאחלים לקוראינו חג פורים שמח ונושאים תפילה לימים טובים יותר.
נפתח עם הרצאתו של פרופ' אשכול רפאלי – "העצמי המרובה: מודל טרנסדיאגנוסטי" אשר ניתנה במסגרת הכנס השנתי של הקבוצה הישראלית למחקר בפסיכותרפיה מטעם מרכז פרויד, האוניברסיטה העברית ומכון מפרשים במכללה האקדמית ת"א-יפו. פרופ' רפאלי הציג את מודל ה"מודים" השונים של האישיות ובחן אותו כבסיס לשפה המאפשרת התייחסות מעמיקה לחלקי עצמי ולתהליכי מעבר בין מצבי עצמי שונים.
נמשיך עם הרצאתה של פרופ' נעמה עצבה-פוריה – "התפתחותם של מצבי עצמי בשעה הטיפולית: ניתוח מקרה במבט התפתחותי". ההרצאה ניתנה במסגרת הכנס "היבטים לא מילוליים ב'ריפוי בדיבור' ההתייחסותי" מטעם הפורום הישראלי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית. בהרצאה עסקה פרופ׳ עצבה-פוריה בעבודה עם הורים וילדים במרחבים נפשיים בלתי מילוליים ודנה בתיאור מקרה שהציגה באותו הכנס ד״ר אילנה לאור.
נעבור להרצאתה של ד"ר טל פלג שגיא – "טיפול רגיש טראומה ועבודה עם חלקי עצמי" אשר ניתנה במסגרת הכנס "טיפול מיני רב תחומי על רקע טראומה" מטעם מרכז רותם - מרכז ישראלי לטיפול מיני. ד״ר פלג שגיא דנה בדבריה במצבי הצפה טראומטית של אירועי עבר על רקע טריגרים הקשורים בשבעה באוקטובר. בתוך כך, התייחסה לשיטת הסכמה-תרפיה ולאופן בו היא מאפשרת עבודה עם חלקי עצמי במצבים אלו.
נסיים עם סקירת מאמרו של פיליפ ברומרג, "על Enactment, דיסוציאציה, ואימת הלא-אני" מאת נועם גלזר. במסגרת המאמר מציג ברומברג תיאור מקרה מפורט אשר בוחן טראומה מזווית התייחסותית כחוויית "לא-אני" דיסוציאטיבית,את השפעותיהן של חוויות טראומטיות על המשכיות העצמי ואת עבודתו הטיפולית עם חלקי עצמי שונים שלו ושל המטופלת.
