רחל מגד
עם עלייתו ארצה מארגנטינה בגיל 23, מוכשר על פי מיטב המסורת הפסיכואנליטית הפרוידיאנית (ואח"כ הקלייניאנית) התגייס אלי חן לצה"ל ושימש כפסיכולוג ראשי. האנקדוטה שנהג לספר על יומו הראשון כפסיכולוג צבאי הייתה שהוא הגיע לביתן הקב"ן ותהה - היכן ספת האנליזה? ההלם התרבותי היה עצום. אילוצי המציאות הצבאית ישראלית הכתיבו לו את המקרים שקיבל ובעיקר את הזמן המוגבל, הקצוב שניתן לטיפול. למעשה כבר בארגנטינה התנסה אלי חן במתן טיפול דינאמי שהוגבל לחצי שנה, בשל אילוצי זמן ומשאבים של המטופל. להפתעתו מצא שלמרות המגבלה בזמן הושגה מטרת הטיפול ונשתמרה גם בתקופת מעקב של שנתיים. יתרה מזאת, הטיפול נחווה ע"י המטופל כחוויה מגדלת ומתקנת לשביעות רצונו!
בשני המקרים הראשונים של אלי חן במסגרת הצה"לית, ארכו הטיפולים כ-6 חודשיים, והוא גילה (שוב, לתדהמתו) שמטופליו הצליחו לחולל שינויים משמעותיים בחייהם ובתפקודם, אפילו במגבלות הזמן שהועד לטיפול. בדיעבד תיאר אלי חן את הטיפולים האלה כמקרים הראשונים שלו בטיפול קצר מועד. הוא החל להתעמק בספרות כמו - "study of brief Psychotherapy", מאת למאלאן (1963), ולמד על טיפול קצר מועד ממורו פרופסור דסברג במסגרת התוכנית לפסיכותראפיה של אוניברסיטת תל אביב.
אמנם הטיפול הדינאמי קצר המועד לא זכה לאהדה או להכרה רבה בארץ באותה תקופה. אך מאז ואילך, התווה אלי את דרכו בזיכוך וזיקוק הטיפול הממוקד (ובד"כ תחום בזמן).
לימים הוא ייסד את מכון "יעד חן", שם שכלל את שיטתו להתאמה בין המטופל לטיפול (ולמטפל).
למרות (ואולי בגלל) הספקנות של המיליה הטיפולי לגבי שיטות הטיפול התחום בזמן, מצא אלי חן בסיס איתן והשראה עצומה לשיטתו במסורת הפסיכודינאמית, החל מפרויד (1937), אלכסנדר ופרנץ' (1946), דרך מאלאן (1963), סיפניאוס (1967), דנבלו (1982) ומאן (1973), וכלה בשיטות טיפוליות מודרניות (1992) כשלימד על טיפול דינאמי קצר - מועד, הוא נהג להתחיל תמיד בטקסט של פרויד "Analysis - terminable & interminable", אותו ידע לשנן בע"פ.
הדיאלוג התמידי שניהל עם עצמו לגבי מהותו וערכו של הטיפול הממוקד והמוגבל בזמן, הקנה לשיטתו את העומק והעושר עקב נחישותו לאמוד את עבודתו מתוך הכרות מעמיקה ופולמוס פתוח עם כל המקורות והגישות שנתוודע אליהן. יתרה מזאת, הוא היטיב לראות את הצורך החברתי - אישי של הפונים לעזרה נפשית בעידן הזה: "לא ניתן להמשיך לעשות 'טיפול ארוך בקיצור '. הפרקטיקה העוסקת בפסיכותראפיה דורשת כיום יותר מתמיד לימוד, פיתוח ומחקר של טכניקות חדשות מכל הקשת התיאורטית העוסקות בטיפול ממוקד וקצר - מועד בכדי לתת מענה מקצועי והולם לאוכלוסיות הרבות שפונות לעזרה נפשית.." [מתוך ה"חזון" של ביה"ס לפסיכותראפיה ממוקדת - 2004].
אחד מן הפרויקטים הרבים בהם עסק אלי חן בנמרצות האופיינית לו, היה כתיבת פרק ממשנתו במסגרת ספר על טיפול ממוקד, שייצא לאור בקרוב ע"י ה"אגודה לפסיכותראפיה ממוקדת" אותה הקים לאחרונה עם שותפיו לחזון ולדרך. מתוך פרק זה, מובאים כאן המאפיינים העיקריים של הטיפול הדינאמי הממוקד, המייחדים את כל הגישות והמודלים הטיפוליים שמתוכם ומתוך השיח עימם צמחה עבודתו:
1. מיקוד
קביעת מוקד טיפולי ברור שלפיו יתנהל הטיפול כולו, היא המאפיין הקרדינאלי המייחד את הטיפול הקצר - מועד בהשוואה לעבודה דינאמית ארוכת - טווח (מאלאן, 1963, סטאדטר, 1996). כפי שתיאר זאת פרויד (1937), התהליך הטיפולי (שאינו תחום בזמן), דומה למשחק שחמט: הוא מותחל על ידי כמה מהלכים ברורים ומוגדרים, אך המשכו נתון לאינסוף אפשרויות.
כלומר, טיפול דינאמי שאינו מוגבל בזמן, מתחיל בנקודה אחת ועשוי להסתיים בנקודה אחרת שכלל לא ידועה מראש, לא למטופל ולא למטופל. לעומת זאת, כפי שמתאר סטאדטר (1996), עקב מגבלת הזמן האינהרנטית לטיפול דינאמי קצר - מועד, מנועים המטפל והמטופל מלהיכנס בקצב איטי וחקרני לכל סוגיה שעולה.
שכן אם יעשו כך ייגעו בכל אך לא יתמודדו עם שום דבר באופן מעמיק ושלם. לפיכך גיבוש ושמירה על מוקד טיפולי הינו המאפיין המייחד את הטיפול הקצר לעומת טיפול ארוך - טווח.
המוקד הטיפולי יכול להיות סימפטום בולט, קונפליקט תוך אישי, דפוס בין - אישי דיס - פונקציונאלי, תקיעות במעבר התפתחותי, תפיסה עצמית בלתי סתגלנית ועוד. כשמטפלים שונים בוחנים את אותם החומרים, מתקבלים מוקדים שונים התלויים באוריינטציה של המטפל, ניסיונו ומשתנים אחרים. לדוגמא סיפניאוס (1976) עובד עם קונפליקטים אדיפאליים, נוירוטיים, דבנלו (1980) בד"כ מתמקד בזעם מפוצל ומושלך, ובמאמצי המטופל להימנע מעוינות ומתוקפנות, מאלאן (1963) נוטה להתמקד בסוגיות של תלות ; סטרופ וביינדר מדגישים דינאמיקה ודפוסים בין - אישיים: מאן (1973) מתמקד לעיתים קרובות בסוגיות של היפרדות (Seperatio & Individuation), על רקע מיקוד- על בסוגיית הזמן: בודמן וגורמן, מתמקדים באחת מתוך חמש סוגיות (החל באובדן וכלה בהפרעת אישיות) ובוחנים אותה על 3 ממדים: הבין - אישי, ההתפתחותי והקיומי (אקזיסטנציאליסטי), סטאדטר (1996) מסכם שהמשגת המוקד תלוי בתיאורטיקן, אולם בכל מקרה העיקרון הוא להתרכז בדינאמיקה שבבסיס אישיותו של המטופל.
היות והמוקד בדרך - כלל נידון ומגובש יחד עם המטופל (מאלאן 1963, סטאדטר 1996), הסכמתו המודעת והלא מודעת של המטופל הוא מרכיב חיוני נוסף בבחירת מוקד הטיפול. מגבלותיו של החוזה הטיפולי הספציפי, כגון מס' הפגישות אף הם משפיעים על בחירת המוקד, סטאטר (1996), נוהג לקבוע מוקד בשתי רמות במקביל: הרמה הסימפטומאטית - המתרכזת בכאב הנפשי או בתפקוד הלקוי שהביא את המטופל לטיפול, והרמה הדינאמית המושתת על הבנת הדינאמיקה האישיותית של המטופל. לפי נסייונו, כשלא ניתן למצוא מוקד ברמה הדינאמית, נוטה הטיפול להיות תמיכתי יותר.
2. יצירה מהירה של ברית טיפולית
מגבלת הזמן של טיפול קצר- מועד מחייב יצירה מהירה של ברית טיפולית בין המטפל למטופל, מבחינת המטפל, דרישה זו מצריכה להגיע בקלות יחסית לעמדה אמפתית כלפי המטופל.
קיימים ברשותו כלים שונים, כגון השימוש בזיכרונות מוקדמים של המטופל (שיתוארו בהמשך), או תגובות של העברה נגדית, המהווים אינדיקציה טובה לבחינת האמפתיה שלו ולפיכך גם לסיכויים שמטרות הטיפול תמומשנה במגבלת הזמן. מבחינת המטופל, הברית הטיפולית מתאפשרת כשהוא נמצא בעמדה של "לקוח" במונחים של דה - שייזר (1985) ושל בורג ומילר (1992) או בפוזיציה אגו-דיסטונית במונחים פסיכואנליטיים. כלומר, על המטופל להכיר בתפקידו המרכזי בפתרון הבעיה שלשמה הגיע לטיפול.
זאת בניגוד למטופלים שאינם רואים את חלקם בבעיה, או שאמנם מכירים בקיומה של בעיה אך מייחסים את פתרונה לגורמים חיצוניים.
למטופלים אלה נדרשים זמן ועבודה טיפולית שונה בכדי שיהפכו מ"מתלוננים" ל"לקוחות".
3. המטפל בעמדה אקטיבית
האקטיביות של המטפל הדינאמי מתבטאת בתכנון ההתערבות הטיפולית, או "החוויה המתקנת" במונחים של אלכסנדר (1946). לפי מאלאן (1963), המטפל צריך להשתמש בפירוש סלקטיבי, קשב סלקטיבי והזנחה סלקטיבית, המכוונים לשמירה על המוקד הטיפולי.
כלומר, העמדה האקטיבית של המטפל באה לידי ביטוי בגיבוש המוקד של הטיפול ומטרותיו, ובהכוונה זהירה ונבונה למי מושם לאורך הטיפול כולו. גם סטאדטר
(1996) מדגיש את תכנון וניטור התהליך הטיפולי על מטרותיו ומיקודו, כמאפיין של עמדת המטפל.
לטענתו, עמדה זו הגיונית היות ואין מותרות של זמן בלתי מוגבל בו תוכלנה סוגיות שונות להתפתח. לפיכך האקטיביות של המטפל משרתת את קידום התהליך הטיפולי, ויכולה להתבטא בפרשנויות תכופות ומעמתות יותר, בשיקוף אמפתי ובהבהרות (ולאו דווקא דרך מתן הנחיות המאפיין גישות אחרות).
4. ציפייה לשינוי
בבסיס הטיפול קצר - המועד עומדת האמונה ביכולתו של המטופל להשתפר ולכונן שינויים. האופטימיות והמיקוד בכוחותיו של המטופל יוצרים מרחב התייחסותי המאפשר ומגרה את המוטיבציה לשינוי.
מרחב זה נבנה בעיקר דרך אוריינטציה של שינוי המתבטאת ברבדים שונים במשך הטיפול כולו.
ראשית, עצם ההכוונה לטווח זמן קצר יחסית משאה את האפשרות שניתן להשיג שינויים בזמן מוגבל ומהווה מעין נבואה המגשימה את עצמה. שנית, קיים דגש על הבנת הרציונל והמוטיבציה לשינוי, על - כל תוצאותיו והשלכותיו (לחיוב ולשלילה). שלישית, כל שינוי - קטן כגדול, זוכה להכרה לפיכך להעצמה. אלמנט נוסף התורם לאוריינטציה של שינוי הוא אינטגרציה מהירה של חידוש בתהליך הטיפול - בין אם זה דרך מתן פרשנות, הנחיה השאה או פרספקטיבה חדשה (סטאטר, 1996).
5. אוריינטציה של "כאן ועכשיו"
תועלתו של כל טיפול נמדדת בהווה של המטופל, ובאופן ספציפי לבעיה המוצגת בטיפול - או ב"קונפליקט העכשווי", במונחיו של פרויד (1937) עיקרון זה פעל ביתר שאת על הטיפול הקצר.
מועד, שכן מחויבותו למיקוד הטיפולי מכתיבה את הדגש על הבעיות כפי שהן מתבטאות ב"כאן ועכשיו" (בהווה) של המטופל. יתרה מזאת, הדגש על ההווה מונע רגרסיה ותלות היוצרות נוירוזת העברה שמאריכה בהכרח את משך הטיפול (בודמן, הויט ופרידמן, 1992).
6. מודעות לזמן
המאפיין הראשוני של הטיפול הקצר - מועד הוא המודעות לגבולות הזמן. מודעות זו דורשת מן המטפל לפעול מתןך הכרה במגבלותיו של הטיפול ומתוך הבנה שיש תהליכים המתרחשים (או נמשכים) מחוץ לטיפול, או שיידרש להם "טיפול בהמשכים" (קאמניגס, 1991 ויצטום וחן 1993), לשם כך על המטפל להתעמת ישירות עם שאיפותיו הגרנדיוזיות ולקבל מראש פרוגנוזה לפיה המטופל בסוף הטיפול לא ישתנה לגמרי ולא ישנה את כל אורחות חייו או יתגבר על כל בעיותיו (בודמן הויט ופרידמן, 1992).
לפי מאן (1973) המודעות וההתמודדות עם סופיות הזמן מתפתחות בקנה אחד עם יכולת ההיפרדות (החל מאובייקט האם) של המטופל.
הוא מתאר כיצד הטיפול הקצר - מועד מקפל בתוכו את התהליך הזה ואף מאפשר היפרדות מוצלחת יותר, ע"י יצירת חוויה של התחברות (עם אובייקט האם) תוך אמפטיה גדולה ובמחצית השנייה יצירת חוויה מתקנת של פרידה. בכל מקרה, מסגרת הטיפול הקצר - מועד מקשה על המטפל והמטופל יחד להתכחש לסופיות של הזמן ושל החיים עצמם. לפי סטאדטר (1996), מאן מדגיש שעצם החוויה של טיפול קצר - מועד גורמת להצפה של תחושות קשות ומורכבות לגבי אובדן ופרידה - עבור המטופל וגם עבור המטפל.
סטאדטר (1996), מסכם שהמודעות למגבלות הזמן מהווה גורם מרכזי הן בשינוי התרפויטי והן בהתנגדות לו.
הוא מחלק את ההשלכות האפשריות של מגבלת הזמן לגורמים המקדמים או מעכבים את התהליך הטיפולי: מצד אחד, דחיפות הזמן עשויה לזרז את המטופל להעלות סוגיות מרכזיות ולהתמודד איתן בהתמדה.
החוויה הטיפולית נוטה להיות אינטנסיבית, עם אפקטיביזציה התורמת ליצירת שינויים וייצובם. כמו כן, הטיפול הקצר - מועד עשוי לכונן תחושה של ביטחון שכן אינו מאיים לחדור לחיי המטופל במשך זמן רב או לעורר צרכים תלותיים שלא ייענו. יתרה מזאת, שמירה על מוקד טיפולי ומודעות לסופיות הטיפול יכולים למנוע רגרסיה פתולוגיות (באלינט, 1968) ולאפשר את הטיפול במטופלים עם הפרעות אישיות הנוטים להיכנס למצבי תלות אינפנטיליים.
מצד שני, הטיפול עלול לעסוק רק בבעיה המיידית ולפיכך להיות שטחי.
מגבלת המסגרת הטיפולית עלולה להיחוות כמיכל בלתי מספיק (Insufficient holding environment) ולפיכך למנוע לקיחת סיכונים, התייחסות לזמן "ילדי" (מאן, 1973) או רגרסיה המשרתת את התהליך הטיפולי. העברה (טרנספרנס) הנחוצה לטיפול עלולה להיות מאומצת מידי או להתעוות באופן אחר (כגון אובייקט מעורר או דוחה). כמו-כן, דחיפות הזמן עלולה לגרום לחוסר סבלנות ולחץ אצל המטופל והמטפל, שיגביל את יכולותיהם הרצפטיביות (סטאדטר, 1996).
נראה כי זיהוי ההשלכות האפשריות של המודעות למגבלת הזמן וההכרה בהן יוצרת שני תכתיבים עיקריים: ראשית, יש להגדיר מטרה ריאליסטית שניתנת למימוש ומאפשרת תחושת סיפוק אצל המטופל. שנית, יש לתת את הדעת על בחירת מטופלים המתאימים לטיפול הקצר - מועד בהתאם לאוריינטציה (ומשתנים נוספים) של המטפל. למשל, סיפנאוס (1967) מדגיש כי מגבלת הזמן האינהרנטית לסוג זה של טיפול מכתיבה פרידה מהירה, היות ואין פנאי להתייחסות נרחבת לפרידה מחד, ומאידך גיסא סוגיית הפרידה נוכחת כבר מן המפגש הראשון ומחייבת התמודדות. שיטתו דוגלת בעימות ישיר עם פרשנויות העברה כבר בראשית הטיפול, ובסים מהיר עם מעט התייחסות ישירה לסוגיית הפרידה. לפיכך, המודל הטיפולי שלו ה"מעורר חרדה" (Anxiety Provoking Therapy), מוגדר מלכתחילה כמתאים למטופלים עם קיבעון אדיפאלי שאצלם כל סוגיית הפרידה הינה פחות משמעותית (בשלב ההקלה הסימפטומאטית, מטופלים אלה כבר מוכנים לפרידה).
מובאה נוספת מתוך פרק זה, מתארת את התפתחות התפיסה הטיפולית של אלי חן:
... במקביל להתהוות המודל של קאמינגס (1990) פותחה גישה של "טיפול דינאמי קצר - מועד רב שלבי" גם בארץ (חן וויצטום, 1980). גישה זו מכירה בכך שרוב הפונים לטיפול אינם שואפים להיות בטיפול כל חייהם. יתרה מזאת, רוב השינויים המשמעותיים הקשורים לטיפול מתרחשים בחיים עצמם, מחוץ למסגרת הטיפולית ולאחר סיום הטיפול עצמו (וולברג, 1980). מצד שני, תפיסה זו שוללת את הרעיון שטיפול חד - פעמי יוכל לענות על כל הצרכים ולגעת בכל הקשיים העומדים בפני האדם לארוך כל חייו. לפיכך, במקרים רבים יותר נכון להתוות טיפול מוגבל בזמן, ממוקד ומכוון לתחום ספציפי של החיים הרגשיים הרלוונטי לאותו שלב חיים בו נמצא המטופל, עם אפשרות ופתח לחזור לטיפול לכשיצטרך, שוב במסגרת מוגבלת (ויצטום וחן, 1993) לפי גישה זו, הטיפול מהווה כלי אופרטיבי, זמין ונגיש המלווה את המטופל לאורך חייו, אולם רק במידת הצורך עם הכוונה מתמדת לתפקוד עצמאי.
אלי חן ראה את תרומתו העיקרית והמהותית ביותר לתחום, בהתוויית תכנית טיפולית המותאמת באופן אופטימאלי ככל שניתן לצרכיו של המטופל. הוא טען כי הצלחה טיפולית איננה טמונה בערכה או באמיתותה של שיטה טיפולית זו או אחרת, אלא בהתאמת השיטה בכל מקרה לגופו. בהתאם לכך הוא פיתח שיטה ייחודית לבחינת ההתאמה של המטופל הן לסוג הטיפול והן למטפל, דרך הצפה ושמירה של מוקד טיפולי באמצעות כלים דינאמיים כמו פרשנויות ניסיון, זיכרונות מוקדמים, חלומות וצרכים טרנספרנסיאליים. למעשה, הוא מיקד את הקשב שלו לתפירת תוכנית טיפולית כבר משיחת הטלפון הראשונה, אותה נהג לעשות עם כל פונה לטיפול. המידע שנאסף בשיחת הפניה, כגון נתונים ביוגראפיים ראשונים, נסיבות הפניה והגורם המפנה, סייעו לבחירה קפדנית של שני מטפלים שינחו את הפגישה הראשונה, כשאחד מהם ימשיך לטפל בפונה בהתאם להערכה המתקבלת בפגישה הראשונה תוך כדי אתחול מיידי של התהליך הטיפולי.
נראה כי כוחה של השיטה מעוגנת באותו מיקוד המכתיב, מתווה ומלווה את שיטתו של אלי חן מן הפגישה הראשונית ואילך. נקודת ההתחלה היא בהבנת הסיבות הגלויות והסמויות לפניה לטיפול (קאמינגס, 1980), ובהלימתן למטרותיו המוצהרות של המטופל ולנסיבות חייו. הבנה זו יוצרת את התשתית לבניית חוזה טיפולי המותאם למטופל ולקושי שבעטיו הוא פונה לעזרה, תוך כדי אבחנת צרכיו הטרנספרנסיאליים והערכת המשאבים האישיים, מנטאליים, קוגניטיביים וחברתיים שיאיצו או יסייעו להתקדמות התהליך הטיפולי. ההערכה נפרסת בו - זמנית על - פני צירים רבים כגון: בוחן מציאות, ההגנות, יחסי האובייקט, מוטיבציה לטיפול וצרכים של העברה והעברה נגדית, ומגובשת תוך שימוש יצירתי ואקטיבי (דרך "שיעורי בית" למשל) בכלים דינאמיים קלאסיים.
העמדה האקטיבית שאלי חן נקט בה, שהתבטאה במיקוד הקונפליקט המרכזי וברתימת כל החומרים העולים לגיבוש הציר העיקרי לטיפול, סייעה לגיבוש מהיר של ברית טיפולית עם המטופל כך שהמטופל חש מובן באופן העמוק ביותר וגויס כל - כולו לעבודה הטיפולית. בדיעבד, שיטה זו קיצרה תהליכים דינאמיים, שהיו לוקחים זמן רב בעבודה אנליטית קלאסית. מקרים שבהם לא נמצא מוקד ברור, או שלא נתגבשה ברית טיפולית איתנה כבר מתחילת הטיפול, אמנם היוו קונטרה - אינדיקציה לטיפול קצר מועד. אך אותה הערכה שבוצעה, תמיד היטיבה להנחות את המטפל כיצד לעבוד עם המטופל ובאיזה אופן. בכל מקרה, העבודה הטיפולית של אלי חן תמיד הייתה עמוקה ונוקבת, היות והיא התבססה על הבנה דינאמית יסודית ומעמיקה של המטופל. הבנה זו הנחתה אותו לגבי הגישה הטיפולית שיש לנקוט בה, בכל מקרה לגופו: בין אם זה דרך פנייה טלפונית של עבודה על ה"עצמי", בגישה רכה, תומכת ומכילה יותר (כדוגמת מאלאן, 1963 או מאן, 1973) אותו כינה ה"קוהוט" של הטיפול הקצר או בגישה מעמתת ואגרסיבית" יותר בסגנון סיפניאוס (1967).
במובאה הבאה הלקוחה מהפרק שיפורסם בספר מטעם "האגודה לפסיכותרפיה ממוקדת", מתייחסת לתהליך ההערכה של המטופל על - פני צירים ברורים ומוגדרים - במקרה זה ציר "סיבת הפניה".
הפגישה הראשונה עוסקת בבירור מדוקדק של סיבת הפניה המניפסטית - מה שניקולאס קאמינגס ניסח כשאלה "למה פנית לטיפול דווקא עכשיו, ולא לפני שישה חודשיים או בעוד שישה חודשים?" (1987). כזכור, באותה פגישה מבררים פרטים אנמנסטיים סביב סיבת הפניה (למשל, אם המטופל מציין בעיית קשרים בין - אישיים נברר מה מצבו המשפחתי, קשריו הקודמים, קשרי ידידות וכולי). מתוך שיעורי הבית וליתר דיוק מן הזיכרון הראשון, ניתן ללמוד על סיבת הפניה הלטנטית. ניסיוננו מראה כי אם ניתן למצוא קשר בין הסיבה הגלויה לבין הסיבה הסמויה (או הסיבות החבויות), אז המטופל הינו מועמד אופטימאלי לטיפול דינאמי קצר - מועד.
לדוגמא: מטופל התלונן בפגישה הראשונה על קשיים גדולים במקום עבודתו, שם חש מזה זמן רב שהוא נדרש ליותר מאשר עמיתיו. אי לכך הוא נקלע לעימותים קולניים עם הממונים עליו. באותה פגישה התברר גם שאין זו הפעם הראשונה שבה הוא חווה תחושות ניצול כאליו - הן בעבודתו הנוכחית והן במקומות עבודה קודמים. הוא פנה לטיפול בעצת רעייתו משחש כי מרחפת עליו סכנת פיטורין. במהלך הפגישה הוא היה תוקפני ומסויג כלפי הנוכחים וביטא כעס רב על הממונים עליו בעבודתו. ברוב כעסו לא ניתן היה לדלות ממנו פרטים נוספים על חייו ועל עברו הרלבנטיים לסיבת הפניה, מלבד היותו יליד קיבוץ. לעומת זאת הוא סיפר באהדה ובנינוחות על יחסיו התקינים והשוטפים עם אשתו וילדיו. והנה, הזיכרון הראשון שהביא בפגישה השנייה תואר כך: "כשהייתי בגן כל הילדים קיבלו מזרונים חדשים לשינה. ואני, מכיוון שהייתי נמוך קומה, קיבלתי מזרון ישן של ילד שקיבל מזרון חדש וגדול יותר. בכיתי ואמרתי שאף אחד לא אוהב אותי ושרק לי לא נתנו". מזיכרון זה עולות בבירור תחושות עמוקות של קיפוח כבר מגיל צעיר ויש לזכור שמדובר בהקשר של קיבוץ ולינה משותפת. במקרה זה ניתן היה לקשר בבירור בין תחושות הקיפוח והנחיתות העולות מן הזיכרון הראשון (סיבת הפניה הלטנטית), לבין סיבת הפגישה המניפסטית שהוצגה בפגישה הראשונה. ראוי לציין כי גם יתר זיכרונותיו של המטופל היו רווים בתחושות של דחייה וקיפוח. המטופל הבין וקיבל את הקשר שהוצג בפניו, ולפיכך הוערך כמועמד מצוין לטיפול דינאמי קצר מועד. משהבין המטופל את הקשר ואף שיתף את המטפלים באסוציאציות נוספות באותו כיוון, השתנתה התמונה האפקטיבית אצלו מן הקצה לקצה. איש תוקפני וכעוס הגיח ילד כואב ומאוכזב. ואכן, בהמשך הטיפול התרחב השינוי האפקטיבי עד לכדי מקום עבודתו, שם התמתנו תגובותיו כלפי מעסיקיו באופן ניכר והוא זכה לתגובות אוהדות ומבינות יותר.
בהתייחסו לטענה הרווחת כי טיפול ממוקד ומוגבל בזמן הוא בהכרח שיטתי יותר מטיפול דינאמי ארוך- טווח, אלי סיפר לתלמידיו, בדרכו המהפנטת, את הדברים הבאים:
"...המסגרת הצבאית אליה התגייסתי בארץ, שהכתיבה עבודה טיפולית באינטרוולים קצרים ונוקשים, יחד עם מותו הפתאומי של אבי בגיל 54, שינו עמוקות את היחס שלי לזמן. הבנתי כי המסורת הפסיכואנליטית איננה מתייחסת למהות החולפת, הזמנית של קיומנו האנושי. אנו יצורים, בני תמותה, בני חלוף, מוגבלים מעצם טבענו בזמן ומודעים לכך! לפיכך, גישה טיפולית המתייחסת למגבלות הזמן שלנו כבני- אדם, ומקפלת בתוכה את עצם מהותנו הקיומית, איננה יכולה להיות "שטחית". ההיפך הוא הנכון בעיניי. זוהי גישה המכירה במגבלות הקיומיות של האדם ובהכרח את מגבלותיה שלה, ולכן מכוונת את המטפל לעבודה יעילה ומעמיקה ככל שניתן. היא פשוט מוקירה ומקדשת את הזמן, ובשל כך מנצלת את הזמן באופן העמוק ביותר ומחייבת את המטפל לאחריות ולמסירות מרבית...
בכדי לטפל כך באופן יעיל ומוצלח, חייב המטפל להתמודד באופן ישיר ואינטנסיבי עם הסוגיות העמוקות והמרכזיות ביותר הן של המטופל והן שלו עצמו... אני יכול לספר לכם שלאחר תקופה אינטנסיבית של עבודה טיפולית קצרת מועד, מצאתי את עצמי מדוכא ושחוק, ולא הבנתי מה קרה לי. כשלקחתי לעצמי פסק זמן, עלתה בי ההכרה שהדיכאון נבע מהכמות העצומה של פרידות שעשיתי מכל המטופלים שראיתי במסגרת העבודה קצרת המועד. סוגיית הפרידה הינה מהותית ורלוונטית ביותר בטיפול הקצר מועד, וחובה להתמודד עימה תוך שתיים עד שלוש פגישות! בתמצות, עבודה טיפולית קצרת מועד היא מאומצת ומאתגרת ביותר. הדרכת המטפל היא חיונית מאוד, עקב המעמסה הנפשית הכרוכה בה, ומיעוט האפשרויות לתיקון טעויות בטיפול. יחד עם זאת כגודל התובענות של עבודה זו - כך גם התגמול והסיפוק שהיא מביאה!" [מתוך שיעור ראשון בקורס משולב על טיפול פסיכולוגי ממוקד, במכון "שינוי", 2004]
ב-16/02/05 נפטר אלי חן מדום לב, והוא רק בן 53. הוא היה בעיצומה של עשייה: הוא זכה לממש את חזונו הקמת ביה"ס הראשון לפסיכותרפיה ממוקדת, ביוזמה משותפת עם מכונים ומטופלים בכירים ברחבי הארץ ממגוון הקשת התיאורטית; הוא היה עסוק מאוד בניהול המחזור הראשון שהחל השנה; כתמיד, טיפל בעשרות אנשים; הוא היה עסוק בהוראה ובהדרכה ברחבי הארץ, וכן בעריכה (כתב העת "שיחות") ובעידוד כתיבתם של אחרים; הוא יזם והקים עם שותפיו ועמיתיו את האגודה לפסיכותרפיה ממוקדת, וכאמור, אף תכנן לפרסם עבודה מפורטת על שיטת הטיפול שלו בספר מטעם האגודה שייצא לאור בקרוב. הוא השאיר אחריו רעיה וילדים אהובים. אלי חן היה באמצע החיים, והוא הותיר אחריו חלל עצום ואובדן שקשה לתפוס אותו. אין ספק שאלי חן לא תכנן את מותו ; הוא היה בעיצומם של חייו. יחד עם זאת, אלי חן ידע היטב עד כמה החיים יקרים וקצרים ושצריך להספיק לחיות אותם, מחוץ לטיפול, באופן המלא ביותר. עבורו,החיים התרחשו מחוץ לטיפול, בין הפגישות הטיפוליות ובעיקר אחריהן. ידיעה זו הניעה אותו למקד ולכוון את מטופליו כך שיספיקו למצות את חייהם וליהנות מהם כמה שניתן, במגבלות הזמן והמציאות הסופית של הקיום. אולי מודעות זו היא שהעניקה לעבודתו, פועלו ואישיותו את העומק האינסופי שלהם. נדמה כי כל מי שאלי חן נגע בחייו, לקח עימו משהו מהעומק, מן הזיכוך, החכמה והחסד, שמחלחל לכל רובד אפשרי: אישי, חברתי, מקצועי... ואולי זהו אותו האינסופי של אלי חן ראה כגלום בעצם הסופיות.
יהי זכרו ברוך.
