צוות בטיפולנט
Poland פותח את מאמרו משנת 2007 "אמפתיה וגבולותיה" בהתייחסות לכך שבהיסטוריה של הפסיכואנליזה נטבעו מונחים בעלי ערך אשר עם הזמן החל להיעשות בהם שימוש אשר חוסם שאלות חשובות. הגנות, התנגדות, הזדהות השלכתית, החזקה והכלה - Poland טוען כי השימוש כל אחד ממונחים חשובים ומעשירים אלו התדרדר בשלב מסוים לשימוש צר אופקים ומגביל. לכן, יש צורך בזהירות רבה כאשר אנו מנסים להרחיב את המושגים בהם אנו משתמשים, ובדיקה שאיננו משתמשים בהם באופן שגוי מתוך כמיהתנו לתשובות ברורות. לדבריו של Poland, גם אמפתיה היא מונח בעל ערך רב אשר השימוש בו נמתח מעבר לגבולותיו המקוריים כך שהוא משמש כעת כהסבר אוניברסאלי. במאמר הנוכחי הוא דן בשימוש שנעשה במונח אמפתיה לאורך השנים ומבחין בין שימוש קליני לקוי בו לבין שימוש מיטיב ובעל ערך.
מקור המילה אמפתיה הוא בתחום האסתטי, שם שימש לתיאור אופני תפיסה. כבר פרויד וממשיכיו עסקו בתהליכים והאמצעים דרכם האדם תופס, אך מאמרו של Kohut משנת 1959 הוא שהביא את מונח האמפתיה לשדה האנליטי. לפני כן, המונח אמפתיה התייחס לאופן בו אדם תופס את הרגשות המתעוררים סביב יצירת אמנות, ובהשאלה לתחום האנליטי - לאופן בו המטפל תופס את רגשות המטופל.
ההגדרה המילונית של מונח האמפתיה מזהה כי אמפתיה היא סוג של תפיסה וכי היא פגיעה לעיוותי הדמיון. אמפתיה מוגדרת כ"יכולת להזדהות ולהבין את רגשות האחר", אך ברור כי היא מושפעת תמיד גם מעיוותי התפיסה של המתבונן האמפתי: אף אחד לעולם אינו יכול לדעת ידיעה מלאה את רגשות האחר.
השימוש השגוי הראשון שנעשה במונח של אמפתיה הוא ההתייחסות אליה לא כאל אחת מדרכי התפיסה וההבנה של האחר, אלא כ"דרך המלך" להבנת האחר; דרך המשחררת את האדם שהוא מושא ההתבוננות האמפתית מהצורך לתקן את הטיות התפיסה של הצופה (אם, מטפל).
בפועל, הבנה מדויקת של האחר מצריכה אנליזה עצמית תמידית. Kohut זיהה ב-1959 זאת והתייחס לאינטרוספקציה עצמית ולאנליזה עצמית כחלק מהתהליך ועדיין, בפועל כיוון זה של אנליזה עצמית טושטש תחת נחשול ההתלהבות כלפי רעיון האמפתיה.
במהרה, אמפתיה נופחה מצורת תפיסה להסבר לכל דבר: היא נתפסה כליבת הגדילה וההתפתחות, היעדרה נתפס כבסיס לכל פתולוגיה והיא הוצגה כגורם המרכזי המאפשר שינוי בתהליך הטיפולי. ככזה, רעיון האמפתיה יושם לתחומים רחבים יותר של תגובות אמפתיות ובאופן מגושם, הלך והתדרדר לכדי מתיקות מקבלת-כל. שימוש לקוי זה ברעיון האמפתיה טשטש את הצורך של המתבונן בעבודה הבלתי נוחה של אנליזה עצמית. תוצאה פרדוקסלית אחת של טשטוש זה היא ערעור נפרדות וייחודיות המטופל. על ידי הצמדת תגובה לתפיסה, המטפל מתנהג כאילו המטופל כבר הובן במקום לנהוג כאילו המטופל יהפוך בסופו של דבר ובאופן חלקי לניתן להבנה. סימפטיה החליפה את האמפתיה.
אדם לעולם אינו יודע באמת מה האדם האחר מרגיש. אנחנו רוצים לדעת "מה עובר" על אדם אחר אך הידיעה של "מה שעובר" על האחר מדגישה למעשה את ההבדלים בינינו. לכן, אנה פרויד (1981) הבחינה בין הבנה לתובנה. האחד יכול רק להבין את האחר ולשער מה מתרחש בקרבו, אך התובנה הרגשית המעמיקה היא דבר שרק האחד יכול להרגיש אל מול עצמו.
במעבר מהפרקטיקה הקלינית לתיאוריה, אמפתיה או באופן ספציפי חסך באמפתיה, נתפסו כמקור לפתולוגיה. שוב ושוב התעוררה הנטייה לראות את המטופל כקורבן חף מפשע של אם שאינה אמפתית דיה. הקונפליקטים, האגרסיה, המיניות ופנטזיות המיניות המארגנות של המטופל בעבר ובהווה - כל אלו נזנחו פעמים רבות.
בנוסף, המרת האמפתיה מצורת תפיסה לעמדה בין אישית של טוב וחמימות מתכחשת לדרכים הרבות בהן ניתן להשתמש בתפיסה אמפתית באופן מלא שנאה. הנוכל, המזיק, הנצלן והסאדיסט מתפקדים במיטבם כאשר מיומנויותיהם האמפתיות חדות. האפקטיביות של אכזריות הסאדיסט קשורה באופן ישיר ליכולתו האמפתית המתבטאת ביכולת לזהות מה יפגע יותר מכל.
האופן בו אנו תופסים והאופן בו אנו מתנהגים על סמך תפיסותינו קשורים אך לא זהים. הרחבת האמפתיה מעבר לרלוונטיות הברורה שלה כצורת תפיסה פוגעת בערכו של המונח.
מעבר ליישום השגוי של מונח האמפתיה ובחזרה למקורותיו, כדאי להתייחס גם לשינויים האחרונים בחשיבה האנליטית. שינויים בתיאוריה ובפרקטיקה הקלינית דורשים הבהרה כאשר אנו ממקמים את האמפתיה בהקשר של ימינו ולא בהקשר של שנת 1959.
המילה אמפתיה, כאמור, הגיעה משדה האסתטיקה והתייחסה לרגשות האדם המתעוררים אל מול עבודת אמנות, אך האובייקטים הקליניים שלנו הם אנשים חיים.
האנליזה נולדה מהאנליזה העצמית המהפכנית של פרויד. פרויד חקר את נפשו ותודעתו באופן שהביא לפיתוח מודל טיפולי של "פסיכולוגיה של אדם אחד" אשר מתעמקת בנפש הפרט. בהדרגה, התפתחה ההכרה גם בנוכחותה של תודעת המטפל והחלה להתבסס גישה של "פסיכולוגיה של שני אנשים". רעיון האמפתיה התאים באופן הטוב ביותר לפסיכולוגיה של שני האנשים: כאן, האופן בו המטפל חש מה שהמטופל חש תאם מאוד עם הרעיון המקורי של האמפתיה, כפי שבא לידי ביטוי בתחום האסתטי.
אלא שבאופן בלתי נמנע, עם הזמן התבססה גם ההכרה בכך שהתנועה הרגשית היא דו כיוונית בין המטפל למטופל, וכי תפיסת המטפל היא בעלת אפקט אינטראקטיבי בפני עצמה. לקראת סוף חייו, Kohut עצמו (1982) התייחס לכך שאמפתיה כדרך איסוף מידע יכולה להיות נכונה או שגויה, ולתפקד הן בשירות החמלה והן בשירות העוינות. במובן זה, הוא טען כי אמפתיה בפני עצמה לעולם אינה תמיכתית או תרפויטית.
רעיונות כהחזקה, הכלה ועדות סללו דרכים להבנת האופן בו אקט התפיסה של המטפל הוא בעל משמעות עבור האדם האחר. לצד תגובות אנליטיות המבוססות על מה שהמטפל רואה, ההשפעה של להיות נראה משמעותית למטופל. יש להבחין בין האפקט של "להיות נראה" לאפקט של תגובת המטפל לאחר שראה את המטופל. כדי למקם אפקט זה במסגרת התיאורטית שלנו, הכרחי לנוע מנקודת מבט יחידה לנקודת מבט המשלבת התבוננות מזוויות שונות.
Rapaport & Gill הציעו בשנת 1959 מודל לתיאור זה של ריבוי נקודות מבט. נקודת מבט מפרספקטיבה של יחסי אובייקט מציעה גישה המאפשרת לנו לראות כיצד לתפיסה עצמה יש השפעה על האחר בנפרד מההשפעות של תגובתו האקטיבית של המטפל.
אמפתיה משמעה נפרדות. משמעה שאנו מכירים בקיומם של שניים נפרדים כאשר האחד מבין את האחר. כדי להבין אמפתיה, עלינו לחזור לדיון בפסיכולוגיה של אדם אחד ושל שני אנשים מאחר ולאורך הזמן נעשו שימושים שונים ואף סותרים במונח "אינטרסובייקטיביות" גם במסגרת הפסיכולוגיה של שני האנשים.
השימוש הראשון ברעיון האינטר-סובייקטיביות התייחס לאינטראקציה בין שני אנשים נפרדים. העברה והעברה נגדית, האפקטים האינטראקטיביים של מודע ולא מודע, הזדהות השלכתית, משחקי תפקידים ואנאקטמנט נכללו בחקר האינטר סובייקטיביות המתקיימת בין שני אנשים נפרדים.
זווית ראייה אחרת של אינטר סובייקטיביות התפתחה בשדה הקליני והפילוסופי, ולפיה אינטרסובייקטיביות אינה מה שקורה בין שני אנשים אלא "הזוג" כיחידה רגשית, דיאדה המהווה ישות אחת. ההבדל בין המודלים הוא ההבדל שבין תפיסת האם והתינוק כזוג המורכב משני אנשים לעומת תפיסתם כיחידה בפני עצמה. ישנם ויכוחים רבים לגבי הלגיטימיות של תפיסת דיאדת האם-תינוק כיחידה. רבים טוענים כי תמיד קיימת אינדיבידואליות במסגרת הקשר בעוד שאחרים מדגישים כי לא קיים אדם הנמצא מחוץ להקשר הבין אישי.
לא ניתן לדון באמפתיה מבלי להתייחס לאינטר-סובייקטיביות ויש להתייחס לעובדה שבמילה אינטר-סובייקטיביות נעשים שימושים שונים כהתייחסות לשני אנשים נפרדים המצויים באינטראקציה לעומת התייחסות ליחידה של שני אנשים.
כיצד אם כן ניתן למקם אמפתיה בהקשר של הבנתנו העכשווית? התבוננות בתפיסות השונות של אינטר-סובייקטיביות מצביעה על כך שהמונח של אמפתיה היה מתאים ושימושי מתוך נקודת המבט המתייחסת לקיומם של שניים נפרדים, אך מתאים באופן פחות אידיאלי לתפיסה המתייחסת לקיומה של יחידה זוגית בעלת חיים ושפה בפני עצמה. המונח אמפתיה הופך משמעותי במיוחד בהקשר של יחסי אובייקט בין שני אנשים נפרדים, יחסים הכוללים הזדהויות מסוגים שונים, על אף ש"מחירה" של התייחסות זו הוא שאמפתיה אינה נכללת בתפיסת האינטרסובייקטיביות של הזוג כדיאדה ללא נפרדות.
לסיכום, למרות שימושים שגויים במונח אמפתיה ולמרות שהמונח אינו מתיישב עם כל נקודות המבט הקליניות, המונח וגלגוליו הם בעלי ערך רב לחשיבה הקלינית. לצד זאת, עלינו לזכור את מגבלה נוספת של המונח: משמעותי ככל שיהיה רעיון האמפתיה, אין להתייחס אליו כאל מונח בסיס חסר תחליף.
אמפתיה, המתייחסת לאופן בו אדם אחד תופס את האחר כאשר שני אנשים נפרדים מקיימים אינטראקציה, יכולה להיות תקפה רק כאשר היא מעוגנת בכבוד לאחרות: כאשר המתבונן האמפתי מכיר בייחודיות והנפרדות שלה אחר. אמפתיה יכולה רק להתקרב לידיעה, ולעולם אינה מביאה לידיעה מלאה. כדי שאמפתיה תהיה תקפה, כבוד להבדלים בין העצמי לאחר היא חיונית. באנליזה, העיקרון הבסיסי ממנו נובעים כל עקרונות הטכניקה - כולל אמפתיה - נובע מהכרת המטפל בנפרדותו של המטופל ומהכבוד שלו לאותנטיות העצמי של המטופל כאחר ייחודי - עצמי תקף וייחודי לא פחות מהעצמי של המטפל, אשר גם הוא לעולם לא יכול להיוודע לאחר במלואו.
Poland, W.S. (2007). The Limits of Empathy. Am. Imago, 64:87-93.
