חוויות ילדות כמנבאות פוסט טראומה: תקציר מאמרם של כריס ועמיתים

צוות בטיפולנט

הערכות קוגניטיביות-אפקטיביות כתחושות אשמה וזעם המתעוררות סביב אירועים טראומטיים אינן נכללות בקריטריונים לאבחון הפרעה פוסט טראומטית, על אף שהם נלווים לרבים מאירועים אלו. הספרות המחקרית אינה מקדישה תשומת לב רבה לשאלה האם חוויות אלו הן תוצרי לוואי של אירועים טראומטיים או ממלאות תפקיד משמעותי בהיווצרות ההפרעה. כריס ועמיתיו (Chris et al, 2000) משערים על בסיס הספרות המחקרית כי חווית אשמה המתעוררת בעקבות אירוע טראומטי קשורה להתפתחות הפרעה פוסט טראומטית. מובא כאן תקציר של ממצאי מחקרם.

כריס ועמיתיו מצטטים מחקרים המצביעים על כך שבושה היא הגורם המתווך בין התעללות בילדות לבין דיכאון ובולימיה. ניתן לדעתם להסביר ממצאים אלו על סמך מודל ההסתגלות הביו-סוציאלי לפגיעות מיניות וגופניות: לפי מודל זה, בושה קשורה בתקיפות פיסיות ומובילה לפסיכופתולוגיה הנובעת מהכניעה והתבוסה.

כפי שבושה נתפסת כתגובה פרימיטיבית לתבוסה, כך כעס נחשבת לתגובה אדפטיבית בעת תקיפה. עם זאת, כעס לאחר התקיפה נחשב לבתי אדפטיבי, כפי שנמצא במחקרים אשר הצביעו על קשיי הסתגלות ותפקוד של חיילים עם הלם קרב אשר חוו רמות גבוהות של כעס. כמו כן, נמצא כי רמות כעס גבוהות בעקבות טראומה קושרו לסימפטומים של פוסט טראומה.

לאור מיעוט הספרות המחקרית העוסקת בקשר בין אשמה וכעס להתפתחות פוסט טראומה, כריס ועמיתיו ערכו מחקר אשר בחן את השפעתם של גורמים אלו על אנשים אשר חוו אירועים טראומטיים אשר כללו תקיפה פיסית. במחקר השתתפו 157 משתתפים (118 גברים ו-39 נשים) שממוצע הגיל שלהם 35. 90% מהמשתתפים נפצעו במהלך התקיפה, כאשר 18% מהנשים חוו תקיפה או ניסיון לתקיפה מינית ואילו שאר המשתתפים חוו תקיפות פיסיות שאינן מיניות.

תוצאות המחקר הצביעו על כך שבניגוד להיסטוריה של התעללות בילדות, בושה ואשמה אשר התעוררו סביב האירוע הטראומטי ניבאו את התפתחותה של הפרעה פוסט טראומטית בטווח של חודש מיום האירוע. הגורם היחיד אשר ניבא את קיומם של סימפטומים פוסט טראומטיים חצי שנה לאחר האירוע היה תחושה של בושה שהתעוררה במהלכו.

בקרב 34 הנבדקים אשר דיווחו על רות גבוהות של אשמה, מרביתם דיווחו על תחושות אשמה הנוגעות לכך שלא פעלו באופן אפקטיבי דיו למניעת הפגיעה. הגורם השני בשכיחותו לתחושת הבושה היה תחושת הנבדקים כי נחשפו באופן מבייש בפני אחרים שהיו עדים לאירוע או מאחר ופציעותיהם ניכרו לעין. תגובות נוספות שהיו קשורות בתחושת הבושה כללו התייחסויות לתחושת השפלה ולבושה בתחושות הרגשיות שהתעוררו בתגובה לאירוע.

על סמך ממצאים אלו, כריס ועמיתיו מדגישים את מקומה המשמעותי של בושה בהתפתחות הפרעה פוסט טראומטית, וקוראים להרחבת ההתייחסות אליה במחקר ובפרקטיקה הקלינית.

ביבליוגרפיה