אוסי שטיין, יעל אונגר-ארנוב, מתן לב
WT) Water Therapy) היא שיטה ייחודית לטיפול רגשי במים. במאמר זה נסביר על השיטה עצמה ועל התרומה שלה למטופלים בסוף החיים, כמו גם, נדון במקרה של טיפול רגשי במים לקראת סוף חיים בילד שאובחן כחולה בסרטן העצמות מסוג Osteosarcoma בשלב מתקדם.
שיטת הטיפול הרגשי במים WT, פותחה על ידי אוסי שטיין ויעל אונגר ארנוב. הטיפול בשיטת WT מזמין את המטופל למסע אינטגרטיבי המשלב את הגוף ואת הנפש, המאפשר גילוי, החלמה וריפוי תוך שימוש במים ככלי טיפולי מתאים כטיפול באנשים שמתמודדים עם מצבים רגשיים שונים ביניהם מצבי טראומה, חרדה, דיכאון, שכול ואבל. כמו כן, יכול להיטיב עם אנשים שמתמודדים עם מצבי חולי, ועם מצבים ייחודיים לאורך במעגלי החיים (כדוגמת לקראת לידה וליווי בסוף החיים ועוד).
במסגרת הטיפול מתבצע שיח טיפולי ואינטגרציה גופנית בתנועה רגשית. הן השיחה והן העבודה הגופנית מתבצעות כשהמטפל והמטופל יחדיו בתוך הקליניקה הייחודית - קליניקת המים. השיטה משלבת מרכיבים מילוליים (שיח מילולי טיפולי), לצד מרכיבים גופניים (תהליך גופני פאסיבי). כל מפגש, הנמשך כשעה כולל את שני המרכיבים השזורים יחד באינטגרציה ייחודית. בכל מפגש צף המטופל במים, מוחזק בידיו של המטפל, כשזה מניע אותו בטכניקות ייחודיות מעל ומתחת למים בתנועה רגשית. המטופל מוזמן ללמידת מים (Water learning) המותאמת למצבו הייחודי וכוללת לימוד ויסות, איזון, חיבור, העצמה, ריכוך ועוד. עבודה זו מתבצעת תוך עבודה על טכניקות נשימה, הרגעה והרפיה, ויתור על שליטת יתר וויסות מחודש. מטרת הטיפול היא לייצר עם המטופל נתיב אלטרנטיבי לחיים ביבשה תוך שימוש ב"איכות המימית", אליה הוא נחשף בטיפול הרגשי במים.
השיטה שואבת את רעיונותיה המרכזיים מעולמות תוכן שונים, ומתבססת על מספר עקרונות, ביניהם: עיקרון ההכלה, עיקרון השלמות, אחדות גוף נפש, עקרון הזרימה, עיקרון "הרחם המיטיב", עיקרון החישה ועיקרון המשחקיות. בנוסף, ההבנות בדבר קשר גוף-נפש שהולכות ומתגבשות לאור ממצאים של מחקרים בתחום נוירו-פסיכולוגיה, תומכות בחשיבות של התייחסות הן לגוף והן לנפש בתהליך טיפולי.
מטופלים בסוף חייהם חשים כאב פיזי ורגשי קשה מנשוא, מתקשים להתרועע בחברה, ופעמים רבות הפתרונות של הרפואה הקונבנציונלית (כמו תרופות) אינן מקלות די. מניסיוננו הרב, המרחב המימי מהווה מרחב מושלם, מיטיב ומדויק למטופלים בסוף חייהם, מאחר והוא מאפשר למטופל לחוות הכלה טוטאלית, שקט, ביטחון ורגיעה - אותן איכויות שחסרות עבור רבים מהמטופלים בתקופה הקשה שלפני המוות.
הפחתת כאב: העבודה הפיזית בליווי לקראת סוף החיים ב-WT ממוקדת בהפחתת כאב פיזי. כשהמטופל כואב, כל האנרגיה שלו מתרכזת בהפחתת הכאב, והוא לא פנוי לתהליך שחרור (Letting Go), אקט חיוני לפרידה. המאפיינים של המרחב המימי מסייעים למטופל להרפות: הלחץ ההידרוסטטי של המים מעסה ומניע את המערכת הלימפתית, מסייע בהזרמת בצקות ובהפחתת כאב, וטמפרטורת המים החמימה (33-35 מעלות צלזיוס) מאפשרת לטונוס השריר להירגע, להיות רפוי ורגוע.
פחד מהמוות: לצד ההתמקדות של המטופל בכאב, גם הפחד העצום מהמוות מקשה על המטופל את השחרור הנדרש מהגוף לקראת הפרידה. מניסיוננו, ההחזקה הפיזית של המטפל והלחץ ההידרוסטטי של המים המייצרים איסוף והחזקה ברורה תורמים לכך שהמטופל הנוטה למות יוכל להתחיל להסכים לראות במוות תהליך טבעי במעגל החיים (שטיין וארנוב, 2016)
התייחסות למערכת המשפחתית: המערכת המשפחתית מהווה חלק בלתי נפרד מהתהליך הטיפולי בסוף החיים. המטופל מביא עמו את תפיסת המוות כפי שנלמדה ונחוותה לאורך הדורות במשפחתו, את דפוסי ההתמודדות עם פרידה ומוות כפי שנהוגים במשפחתו וכן את הפחדים בהם מחזיקה המערכת המשפחתית. המים מאפשרים החזקה והכלה של הכאב הנורא של המשפחה המלווה את יקירה בתהליך הגסיסה. (שטיין וארנוב 2016).
שינוי במצב תודעה: במהלך הטיפול במים מתרחשים שינויים פיזיולוגיים (ירידה בקצב הלב, ירידה בטונוס השרירים, ירידה בלחץ הדם) ובצירוף עם ההחזקה הפיזית על ידי המטפל, נוצר שינוי בחוויית הגוף של המטופל. בנוסף, המרחב המימי תורם לשינויים בחוויית הזמן והמרחב. בעוד הראשון - מאפשר למטופל לחוות שחרור מעול השליטה המתמדת וההחזקה במציאות, השני מאפשר שהייה בשני מרחבים בו-זמנית: המרחב האובייקטיבי - קליניקת המים - והמרחב הפנימי שלו. שינויים אלה מייצרים אצל המטופל מצב תודעה מימי (Water State of mind), שמאופיין בגמישות ומשחקיות, ומהווה כלי תרפויטי משמעותי בטיפול במים (שטיין וארנוב 2016). בליווי מטופלים בסוף חייהם ישנה חשיבות עליונה למצב התודעה המימי, המאפשר למטופל להתנתק מהכאב הבלתי נסבל 'כאן ועכשיו', ולנוע בדמיון הלוך ושוב בזמנים לאורך חייו ובתכנון סיומם.
שילוב שימוש בדמיון: הדמיון הינו הכוח לייצר במחשבה דברים שאינם במציאות. מחקרים רבים מראים כי בעת שאנו מדמיינים, חלקים מסוימים במוח (בעיקר במערכת הלימבית) מייצרים מעין הדמיה של המציאות המדומיינת. נמצא כי דמיון של פעולה מסוימת מייצר פעילות שרירית זהה למצב בו הפעולה אכן מתקיימת ללא הבדל משמעותי בין פעולה ממשית לבין דמיון של אותה פעולה (דודג', 2009). בטיפול רגשי במים נשתמש בעבודת דמיון בתוך המרחב המימי כדי להזמין את המטופל לדמיין את השינוי המבוקש ולייצר מציאות אלטרנטיבית, שתקדם אותו לקראת שינוי זה.
השימוש במרחב התרפויטי המימי מסייע בכדי להספיג ולחלחל את השינוי המדומיין במערך הפנימי של המטופל, בעוד המים מייצרים תנאים מוחיים אופטימליים לחיזוק והטמעת הסיטואציה המדומיינת. ננחה את המטופל להשתמש בדמיון מודרך גם כדי "להנכיח" את המים ביבשה - במציאות היומיום שלו (שטיין וארנוב, 2016).
נציג כעת טיפול בילד שאובחן עם אוסטיאוסרקומה, והוא ומשפחתו פנו לטיפול רגשי ב-WT לקראת סוף חייו. נסביר ראשית מהי אוסטיאוסרקומה, וכיצד מתמודדים עמה ועם האתגרים שהיא מציבה מבחינת רפואה קונבנציונלית וטיפול רגשי. בהמשך, נדגים את התרומה של טיפול רגשי ב-WT עבור הילד ומשפחתו.
אוסטיאוסרקומה הוא סוג סרטן העצם השכיח ביותר בגילאי 25 ומטה (Gelberg et al, 1997), ונפוץ יותר בבנים לעומת בנות (בשיעור של 5.4 למיליון לעומת 4.0 למיליון אנשים בשנה בהתאמה) (Ottaviani et al, 2009). עלייה במקרי אוסטיאוסרקומה סביב גיל ההתבגרות, הובילה חוקרים רבים להסיק שסוג זה של סרטן עלול להיות קשור עם תחילת הבגרות המינית, ועלול להיות פונקציה של גדילה (Gelberg et al., 1997).
רוב חולי האוסטיאוסרקומה מחלימים (68%) ללא שוני מגדרי. ככל שהחולה מבוגר יותר, כך הפרוגנוזה שלו פחות טובה. כמו כן, לפרמטרים שונים כמו: שלב הגידול הסרטני, הימצאות גרורות, חזרה מקומית, מיקום אנטומי, גודל הגידול ואחוז התאים הסרטניים שהושמדו לאחר כימותרפיה, יש השפעה על שיעורי התמותה (Ottaviani et al., 2009).
הטיפולים הזמינים ברפואה הקונבנציונאלית כיום לטיפול באוסטיאוסרקומה הם ניתוחים להסרת הגידול, טיפול אימונותרפי (ויסות תגובה חיסונית) וכימותרפיה (Campanacci et al., 1981). במקרים בהם הפרוגנוזה אינה טובה, מומלץ טיפול תמיכתי (פליאטיבי), המתמקד בהפחתת הסבל ומתן תמיכה פסיכוסוציאלית בסמוך לסוף החיים (Lo et al., 1999).
מאחר והתמודדות עם מחלה מזמנת אתגרים רבים, ונמצא כי טיפול נפשי במקביל לטיפול הרפואי יכול לתרום הן לרווחה של המטופל, ואף להיטיב עם מצבו הרפואי, מטופלים המתמודדים עם אוסטיאוסרקומה מופנים גם לטיפול רגשי כמו טיפול בפסיכולוגיה רפואית, קבוצות תמיכה לחולי סרטן העצמות, טיפולי משמעות (Legacy making) (ראו: Foster et al., 2010), ותרפיה באמנות (Favara- Scacco et al., 2001 וגם Wellington-one'il, 1989). מטרת הטיפול הרגשי אמנם משתנה ממטופל למטופל, אך היא לרוב תעסוק בשיפור איכות החיים של המטופל ומשפחתו, הפחתת לחץ פסיכולוגי, שיפור כישורי התמודדות והפחתת המתח המקושר עם סימפטומים כדוגמת כאב, יצירת מורשת והכנה לפרוצדורות רפואיות.
לצד טיפולים אלו, בעבודה עם מטופלים בסוף חייהם עולה הצורך בטיפול שיש בו חיבור בין ההיבטים הגופניים והנפשיים. במובן זה, טיפול WT מעצם הסטינג הייחודי שלו והעבודה הגופנית במרחב המימי, יכול לתרום רבות בטיפול במטופלים אלו.
ל', ילד/נער בן 12 הלומד בכיתה ו', בן אמצעי מתוך ארבעה להוריו, אחות גדולה ושני אחים צעירים. לפני כשנה וחצי, אובחן ל' כחולה סרטן עצמות מפושט (אוסטיאוסרקומה). ל' טופל בכימותרפיה, הקרנות ותרופות ביולוגיות. הרפואה הקונבנציונאלית הודיעה על הפסקת טיפול. ל' נער רגיש, לפני המחלה היה פעיל מאוד גופנית ועסק בספורט, הוריו מספרים שהיה חברותי ונמרץ. בעת הגעתו לטיפול, ל' סובל מאוד מכאבים, חווה פחד גדול ותסכול. מתאר כי את רוב ימיו מבלה בשינה, וכשאינו ישן, עוסק בעיקר בניסיון להפחית כאב.
מהאינטייק עלה כי בין ההורים מתקיימים קונפליקטים לגבי תפיסת המחלה ודרך הטיפול בה. בעוד האב דגל בטיפול הקונבנציונאלי והיה מוכן "להיאבק" במחלה בכל מחיר עד להחלמה, האם ניסתה לקבל את מצב בנה, והציגה התייחסות רוחנית למחלה. על רקע זה ניכר כי בנוסף להתמודדות המורכבת של ל' עם כאביו ופחדיו, הוא גם נקרע בין הרצונות והתפיסות הסותרות של הוריו.
ל' מגיע לטיפול צנום וחיוור, קירח וכפוף, נראה במבט ראשון צעיר בהרבה מכפי גילו. ניכר כי המחלה עשות שמות בגופו, קשה לזהות את ל' של לפני... המטפלת מחכה לו בחיוך בתוך קליניקת המים, מזמינה אותו להיכנס.
טיפול בילדים בסוף חייהם דורש מאתנו כמטפלים מאמץ עילאי, נדרש מאתנו להחזיק במקביל הן את ה'כאן ועכשיו' - מציאות בלתי נסבלת של כאב ופחד, והן את 'שם ואז' – המוות הקרב והפרידה מהחיים. נדרש מהמטפל להיות כמעין "תמנון" השולח זרועות לכיוונים רבים: זרוע הליווי הבריאותי, זרוע הליווי האישי בפרידה מהחיים, זרוע הליווי המשפחתי.
ל' מצליח לשהות במים דקות בודדות, צף בזרועותיה של המטפלת. לפתע מפלחת את האוויר צרחה היוצאת מפיו: "אמאאאאאא כואב...", מיד הוא מבקש לצאת מהמים, כאילו מבקש לעצמו דרך מילוט מהכאב והפחד, יושב על שפת הבריכה מכווץ בעיניים עצומות.
יצירת קשר בטיפול בילדים בסוף חייהם היא השלב הקריטי ביותר בתהליך. האתגר העומד בפני המטפל הוא בבניית קשר בזמן בו הכול נמצא בסכנת הריסה, לייצר אמון כשאי הוודאות בשיאה, לבטוח כשהקרקע נשמטת מתחת לרגליים. לשם כך נדרשים מהמטפל הסכמות רבות ביניהן:
1. הסכמה לשינוי סדרי עולם- מוות של ילדים הינו היפוך מוחלט לגלגל החיים כפי שמוכר לנו. ההסכמה להפרה הבוטה של מעגל החיים מתוך ראייה רוחנית כי מוות הוא המשך ישיר למסע החיים.
2. ההסכמה להיות מושאל- המטפל מסכים להשאיל את עצמו לתהליך, בהבנה ברורה כי מערך הטיפול לא סטנדרטי ונדרשת ממנו התגייסות שלמה וטוטאלית לצרכי המטופל.
3. ההסכמה להתגמשות- עצם הרעיון הטיפולי עוסק במבנה וגבולות. הקשר הטיפולי שמאופיין במסגרת ברורה ו- setting קבוע (מפגש שבועי קבוע, זמנים ברורים, תפקידים ברורים למטפל ולמטופל). מערך הטיפול בסוף החיים דורש מהמטפל גמישות מלאה ללא תנאים: מפגשים בהתאם ליכולת של המטופל, בתדירות ובמשך משתנה. המטפל נדרש "לצאת מחוץ לקופסא" בכל הנוגע להגדרה באשר למה הוא טיפול רגשי ולהסכים לברוא טיפול מותאם אישית במלוא מובן המילה.
המפגשים עם ל' בטיפול הרגשי במים בשיטת WT כללו שיח ורבלי (Verbal session) ואינטגרציה תנועתית (Body session). ל' נשען על קיר הבריכה ומשתף את המטפלת בפחד שלו מפני המוות. הוא מספר שבלילה כאשר הוא חולם שהוא מת הוא מתעורר בבת אחת, חש כאילו הוא נופל אל תוך תהום והוריו עומדים מלמעלה ומנסים לתפוס אותו.
ל' מעלה תוכן טיפולי קשה, מציף פחד גדול ותכנים לא מודעים של אחריות כלפי הוריו, מה יקרה אם הוא יחדל מלחיות וישחרר את החיים. תכנים שכאלה, מורכבים וכואבים, מתקשים לבוא לידי ביטוי ועיבוד רק במילים. באינטגרציה התנועתית, כאשר ל' מוחזק פאסיבית בזרועותיה של המטפלת, עטוף במים חמים הוא עובר למצב תודעתי של Water state of mind - שינוי מצב התודעה הכולל שינוי בגלי המוח ומעבר לגלי אלפא (כמעין מצב מדיטטבי). ברגעים אלו חווה ל' שחרור מעול הגוף הפיזי, מהכאב והפחד, מהמצב ההישרדותי. בתום האינטגרציה התנועתית משיבה המטפלת את ל' להישען על דופן הבריכה, הוא פוקח את עיניו ומתאר את חווייתו: "הרגשתי כאילו אני מת, מרחף בחלל, לא פחדתי בכלל, סבתא הייתה לידי חייכה אלי והושיטה לי ידיים". המטפלת יוזמת שיח מאפשר על השוני בין החוויות, בין הפחד בחלום לבין היעדר הפחד ב- Water state of mind, ומאפשרת ל' להעלות שאלות שמטרידות אותו, ושהוא לא יכול היה להעלות בשום מרחב אחר כמו: "מה יקרה איתי לאחר המוות"; "איך זה מרגיש למות?"; "האם יכאב לי?"; "את מי אפגוש אחרי המוות?"; "מה יהיה על הוריי ואחיי?"; "האם החברים יתגעגעו אלי או ישכחו אותי?"; "מה יקרה לגוף שלי בקבר?".
בטיפול החמישי מזמינה המטפלת את אימא של ל' להיכנס למים. האם נכנסת וניכר שהיא נינוחה במרחב המימי. ל' ואמו מחייכים, האם אוספת בטבעיות את ל' לחיקה ונושאת אותו על ידיה כמו היה תינוק. ל' מתרפק על אמו, מתקרב אליה, נח בזרועותיה. המטפלת מנחה את האם כיצד להחזיק את ל' כך שלא יכאב לו, מאפשרת לאם ולבן "בועת חיבור רחמית" סגורה ושמורה. האם משחררת לאט לאט את המתח הגופני שלה, מתמסרת להנאה שבהחזקת בנה. בשיחה פרטנית עם המטפלת לאחר טיפול זה, משתפת האם בחוויה העוצמתית שחוותה ומביאה לראשונה אמירה על המוות הקרב: "אני יודעת של' קרוב למוות, אני מבינה שהדרך שלו בעולם הזה עומדת להגיע לסופה, אני מתפללת לקבל כוח לשחרר אותו, להסכים לתת לו ללכת".
הגמישות הרבה במערך הטיפול בל' ובמשפחתו מאפשרת שילוב של המשפחה בתוך המפגשים באמצעות כניסה משותפת לקליניקת המים. במפגש זה, נכנסת האם לראשונה למים, ויחדיו האם והבן חווים חוויה עוצמתית ומרגשת מאין כמוה: האם זוכה להחזיק את בנה, להיות קרובה אליו, להפחית את כאביו. ההנאה והמשחקיות (Playfulness) הנוצרים בטבעיות בשהייה במרחב המימי מסייעים להם בהפיכת רגע קשה לסיטואציה שיש בה גם הנאה. הזדמנות זו - להחזיק את ל' בנה - מביאה את האם להעלות לראשונה את השיח על המוות הקרב והפרידה הכרוכה בו. האם מבינה את האתגר הנדרש ממנה, לשחרר את ל' לדרכו ולאפשר לו ללכת.
בפגישה התשיעית מזמינה המטפלת את ההורים והאחים למפגש משותף במים, המשפחה עורכת לל' מסיבת פרידה, בני המשפחה נוגעים הרבה זה בזה, ההורים מחזיקים את הילדים, האחים מחזיקים את ל', כולם בוכים. המטפלת מזמינה את כל בני המשפחה לשיח על הפרידה. הם מתבקשים לבטא ולשתף את ל' מה הוא מהווה עבורם. האחות אומרת: "אני אתגעגע לישון אתך בלילה, לשחק אתך במחשב ולשכב על הספה יחד". ל' מבקש שיזכרו אותו תמיד בשמחה, שבכל יום הולדת שלו יעשו "על האש" ויחגגו. המפגש מלא בצחוק ובכי המהולים זה בזה, חיבוקים ומגע הדדי, קרבה והחזקה.
מפגש משפחתי במים בו שותפים האב, האם, ל' ואחיו הינו מפגש שיא בתהליך הטיפולי.האפשרות לקיים מפגש כזה בתוך קליניקת המים במרחב התרפויטי המימי הינה ייחודית ויוצאת דופן. המטפלת מנחה את המפגש בעדינות ובחוכמה, מאפשרת לתהליך טבעי וזורם להתהוות. בני המשפחה נינוחים ופתוחים, נעים בין צחוק לבכי, בין התרגשות לכאב. השהייה המשותפת במים החמימים מעודדת את בני המשפחה להיפתח ללא קושי, מרככת את התוכן הבלתי נסבל שבו עוסק המפגש. ל' פנוי מכאבים, נרגש מההזדמנות הניתנת לו לבטא את בקשותיו בפני משפחתו, הוא חש נינוח במרחב המימי, מסוגל לנוע בחופשיות יחסית (בשונה מביבשה שבה מתקשה ללכת/לקום/לשבת ממושכות). הפרידה מל' במרחב המימי מאפשרת ל"צוואה הרגשית" שלו להיות מבוטאת במילים ובמעשים: "זכרו אותי בטוב, הישארו ביחד, תחגגו את החיים, אני אוהב אתכם". המשפחה מעבדת את פחד הפרידה וכאב הסיום, פורמת יחד עם ל' את חוטי ההחזקה בחיים.
במהלך הטיפול בל', הציבה המטפלת שלוש מטרות עיקריות לטיפול בו-
בשל מצבו המורכב, גופנית ונפשית, היה על המטפלת להתגמש ולמצוא דרכים רבות ומגוונות על מנת לגרום לל' להרגיש בטוח במרחב, פחות כאוב ונינוח יותר. הטיפול בל' כלל גם את כניסת חברי המשפחה אל המים כחלק מההתמודדות המשפחתית לקראת הפרידה. בני המשפחה קיבלו את ההזדמנות לדבר את שעל ליבם - לשמוע ולהשמיע, ליצור זיכרון משותף משמעותי של חוויה חיובית, בשונה מסך החוויות הכואבות, שאותן הם חווים כמדי יום בהתמודדות עם מחלתו הקשה של ל'.הטיפול במים עזר לל' לתפוס באופן שונה את חווית המוות ממנה כה פחד, ולהתחבר לכוחות הפנימיים שלו, שהגבירו את חווית יכולת הבחירה בתוך סיטואציה עם מעט חופש בחירה.
המרחב המימי אפשר קירבה גופנית ורגשית בין ל' לבני משפחתו, בעוד בחיי היום יום, בשל הכאבים העזים מהם סבל מחוץ למים, הקרבה והמגע בו היו מועטים. עבור המשפחה כולה היוו המים מרחב של חיבור בין החוויות אחד של השני. המים אפשרו החזקה והכלה של הכאב הנורא של המשפחה המלווה את יקירה בתהליך הגסיסה. ההימצאות במרחב הרחמי והמכיל אפשרה לל' ולאמו, כמו גם למשפחה כולה, להגיע למעין השלמה ולדבר על הנוכחות של המוות הקרב, להעלות שאלות שמטרידות אותם ולשתף בפחדים והחששות שאוחזים בהם.
ימים ספורים לאחר הטיפול העשירי, נפטר ל' בביתו, כשבני משפחתו עוטפים ומחבקים אותו. מותו נתפס על ידי משפחתו כסיום של מסע סבל וכאב אותו חווה. למרות הצער הרב, הם הצליחו להכיל את האמביוולנטיות הנוראית שבמוות של ל', וחשו מחד אובדן גדול ומאידך קץ הסבל. ניכר כי התהליך שעברו ל' ומשפחתו בטיפול הרגשי במים, סייע להם בהתמודדות הקשה מנשוא אותה חוו.
הטיפול הרגשי במים למצבי סוף חיים הוא טיפול מלא משמעות, המאפשר למטופל לעבור התפתחות רגשית ורוחנית לקראת סוף החיים. כמו כן, מהווה הטיפול מקום מנוחה לגוף הדואב ובכך מתפנה הנפש להתמודד עם הפרידה, הכאב על ההחמצה, התהיות לגבי מה קורה לאחר המוות ועוד. תהליכי סוף חיים סובבים סביב עיבוד רעיון הפרידה: פרידה מהגוף הפיזי, מיקירי הלב, מהמוכר והידוע. ככאלה, הם נושאים בתוכם תכנים כואבים ומורכבים. לכן במקרים אלה נחוצה עד מאוד האיכות של המים, שמסייעת לרכך את הקצוות ולייצר גשר אל עבר השלב הבא.
יעל אונגר-ארנוב, עו"סית קלינית (MSW) ופסיכותרפיסטית גופנית, מתמחה בטיפול במצבי טראומה וחרדה, מטפלת רגשית במים, מייסדת ומנהלת את המרכז לטיפול רגשי במים בטבעון, ממחברות הספר "מים עד נפש" - המתאר את שיטת הטיפול הרגשי במים והפילוסופיה שמאחוריה.
אוסי שטיין, מאסטרית ומורה בכירה לתרפיות מים בארץ ובעולם, מתמחה בעבודה עם ההיבטים הרגשיים במרחב המימי. מטפלת רגשית במים, מייסדת ומנהלת את המרכז לטיפול רגשי במים בטבעון, ממחברות הספר "מים עד נפש" - המתאר את שיטת הטיפול הרגשי במים והפילוסופיה שמאחוריה.
מתן לב, Bsc במדעי הים, הידרותרפיסטית ומטפלת רגשית במים, רכזת תחום מחקר במרכז לטיפול רגשי במים.
דודג', נ., (2009), המוח הגמיש- סיפורים מקו החזית של חקר המוח. ירושלים, הוצאת כתר.
שטיין, א., ארנוב, י., (2016), מים עד נפש טיפול רגשי במרחב המיימי.
Breitbart, W., Rosenfeld, B., Gibson, C., Pessin, H., Poppito, S., Nelson, C. et. al, (2010), Meaning-centered group psychotherapy for patients with advanced cancer: a pilot randomized controlled trial. Psycho-Oncology, 19, 21-28 Published online 9 March 2009 in Wiley InterScience; retrieved November 13, 2017 from www.interscience.wiley.com DOI: 10.1002/pon.1556
Campanacci, M., Bacci, G., Bertoni, F., Picci, P., Minutillo, A. and Franceschi, C. (1981), The treatment of osteosarcoma of the extremities: Twenty years' experience at the istituto ortopedico rizzoli. Cancer, 48, 1569–1581.
Foster, T., Lafond, D., Reggio, C., & Hinds, P. (2010), Pediatric Palliative care in childhood cancer nursing: From diagnosis to cure or end of life. Seminars in Oncology Nursing, 26, 4, 205-221.
Favara- Scacco, C., Smirne, G., Schiliro, G. & Di Cataldo, A.,(2001), Art Therapy as Support for Children With Leukemia During Painful Procedures. Medical and Pediatric Oncology, 36, 474-480
Gelberg, H., Fitzgereld, E., Hwang, S. & Dubrow, R.(1997), Growth and Development and Other Risk Factors for Osteosarcoma in Children and Young Adults. International Journal Of Epidemiology, 26, )2): 272-278
Lo, B., Quill, T. & Tulsky, J., (1999), Discussing Palliative Care with Patients, for the ACP–ASIM End-of- Life Care Consensus Panel, American College of Physicians–American Society of Internal Medicine
Mirabello, L., Pfeiffer, R., Murphy, G., Daw, N., Patin Ogracia, A., Troisi, R.et. al (2011), Height at diagnosis and birth-weight as risk factors for osteosarcoma, Cancer Causes Control, 22, 899-908
Ottaviani G.& Jaffe, N., (2009), The Epidemiology of Osteosarcoma. In: Jaffe N., Bruland O., Bielack S. (eds) Pediatric and Adolescent Osteosarcoma. Cancer Treatment and Research, 152, 3-13 Springer, Boston, MA
Spiegel, D., Yalom, I.,(1978), A support group for dying patients. Int J Group Psychotherapy, 28, 233–245
Welington-Oneil, E., (1989), Art therapy with children with cancer. Journal of Pediatric Oncology Nursing, 6, 2, 36-37
