צוות בטיפולנט
ההפיכה להורה מייצרת הפרעה משמעותית לתחושת העצמי, מביאה לשינויים בערכים, האמונות והחלומות ומרחיבה את חוויות התקווה, האימה והאחריות. עולמו האינטרפרסונלי של ההורה צריך להתרחב כדי להתחיל לכלול את התינוק ובאופן לא מפתיע, גם זוגות שקשרי הזולתעצמי שלהם היו מותאמים ביותר עשויים לחוות משבר עם הולדת הילד הראשון, אשר מאלץ אותם להכיל את מימד השלישייה.
Hoge מציעה כי הכניסה להורות היא שלב התפתחותי בו עלול להתפתח זעם נרקיסיסטי כתגובה לקושי במעבר לחיים בטריאדה, ומתארת כיצד יחסים טיפוליים יכולים לספק חווית זולתעצמי מרפאת במצבים אלו.
(Benedek (1959 היה הראשון שהתייחס להורות כשלב התפתחותי, והציע כי בחודשים הראשונים לאחר הלידה הורים מתמודדים עם משימות ספציפיות שביניהן עבודה מחודשת על אספקטים שונים בהתפתחות שלהם עצמם. במידה וההתמודדות עם המטלות ההתפתחותיות תקינה, לא רק הילד אלא גם ההורה נהנה מצמיחה נפשית, הבשלה ואינטגרציה. באופן אידיאלי, במסגרת ההורות הטרייה ההורה לא רק מעבד מחדש תמות התפתחותיות אלא גם מגלה יכולות חדשות של אמפתיה המאפשרות לו טרנספורמציה בוגרת יותר של הנרקיסיזם האישי.
(Anna and Paul Ornstein (1985 הציעו כי ההורים לא רק משמשים זולתעצמי לילד, אלא שגם הילד משמש זולתעצמי להורים מאחר והוא מסמל את התקוות והציפיות ההוריות. כך נוצר מעגל פידבק בו ההורה והילד מספקים שיקופים מותאמים זה לזה. השפעה הדדית זו מייצרת קשרי זולתעצמי המסייעים ביצירת תחושת לכידות של העצמי לצד הגדילה וההתפתחות. (Stolorow (1995 הבחין בין תפיסה זו של מערכת דו כיוונית לבין הרעיון המסורתי של קשר זולתעצמי, על ידי הבלעת רעיון המערכת הדו כיוונית במונח של "שדה אינטר-סובייקטיבי". כמו כן, הוא הרחיב את מושג השדה הבין אישי כך שיכלול קשרי זולתעצמי המומשגים כ"מערכת הנוצרת על ידי משחק הגומלים הדדי בין שני עולמות סובייקטיביים (או יותר)". למרות תפיסה זו, פסיכולוגיית העצמי הדגישה בדרך כלל את היחסים הדיאדיים והשפעתם על ההתפתחות, ו-Hoge תוהה לגבי מקומו של השלישי.
עם הולדת הילד הראשון, מבנה היחסים משתנה מדיאדה לטריאדה. לפני הגעתו לעולם של התינוק, בני הזוג מפתחים דרכים לאיזון הצרכים של כל אחד מהם בתוך הקשר הזוגי, אך איזון זה מופר עם הגעת התינוק והיווצרות אתגר הטריאדה.
וויניקוט התייחס למושקעות האימהית הראשונית, כאשר הוא וכותבים נוספים התייחסו לתפקידו של האב בתמיכה בדיאדה ובמסגרת המשפחתית. כותבים אחרים, ובפרט אלו אשר הדגישו את תפקיד האב, הציעו כי מהרגע הראשון האב מתפקד לא רק כתומך באם אלא כגורם נוסף היוצר קשר ייחודי עם התינוק. מחקרים אשר הדגישו את תפקידו של האב סללו את הדרך לתפיסה המדגישה את הפסיכולוגיה הטריאדית של התינוק. כדי שהמשפחה תתפקד באופן תקין לאורך זמן, יש צורך לא רק בכך שכל אחד מההורים יקשר לתינוק, אלא בכך שתיווצר גם היקשרות משותפת. ההורים חייבים ללמוד להתנהל בתורות, לתמוך זה בזה, לשאת מצבים בהם הם נשארים בחוץ ולמצוא דרך חזרה פנימה.
קוהוט הציע מודל פסיכולוגיית עצמי דיאדי במהותו, בו הילד מבסס מבנה נפשי דרך התמודדות עם אכזבות מינוריות מזולתעצמי אחד ולאחר מכן מהזולתעצמי השני. ואכן, תפיסות פוסט-פרוידיאניות רבות ומחקרי תינוקות הדגישו את המודל הדיאדי המבנה את האישיות. Hoge טוענת כי תפיסה זו מטעה מאחר והיא מדגישה את מערכות היחסים הדיאדיות של התינוק עם כל אחד מהוריו, ומזניחה את השפעתה של מערכת היחסים של ההורים עצמם על תחושת העצמי. יחסים הוריים לקויים יכולים לפגוע משמעותית ביכולתו של הילד לייצר עקרונות מארגנים גמישים שיקדמו, ולא ישברו, את תחושת העצמי.
כלומר, Hoge טוענת כי יחסי ההורים בפני עצמם מתפקדים כזולתעצמי עבור הילד. באופן אופטימלי, "הניצוץ בעיני האם" מצטרף לניצוץ שבעיני האב כאשר הם נקשרים יחד, באופן טריאדי, אל הילד. כאשר הילד מגודל על ידי שני הורים, הוא זוכה לשיקוף של העצמי המתפתח שלו על ידי כל אחד מההורים בנפרד, ועל ידי שניהם יחד כזוג.
השדה הבינאישי של הילד כולל לא רק השפעות דו כיווניות בינו לבין כל הורה בנפרד, אלא גם בינו לבין ההורים כזוג. ההשפעות המתרחשות בתוך המערכת הלא לינארית יוצרות אפשרויות התקשורת נוספות אשר יכולות לחזק את לכידות העצמי או לגרום לפרגמנטציה.
מחקרי תינוקות מסוימים מצאו כי מדידת "היכולת הטריאדית" של הורים בטרימסטר האחרון להיריון ניבאה עד כמה מוצלחת תהיה כניסתו של ילד לסיטואציות של שלושה אנשים בגיל ארבעה חודשים. חוקרים אחרים אתגרו את המודל הדיאדי של ההתפתחות אשר הנחה את מחקרי התינוקות עד לאחרונה. לפי המודל המסורתי, ההיקשרות הדיאדית של שמונת חודשי החיים הראשונים מכינה את התינוק גם להכנסת אדם שלישי למערכת ההיקשרות. במקום זאת, הוצע כי תינוקות מגיעים עם דיספוזיציה מולדת להיקשרות טריאדית מוקדמת. במחקרים אלו נמצא כי תינוקות בני שלושה חודשים מגיבים במתח כאשר ההורים אינם מצליחים לתפקד היטב כמערכת (למשל, לייצר החלפת תורות חלקה). הורים אלו התחרו על תשומת ליבו של התינוק או שלא היו מאורגנים דיים לשחק בשלישייה, ויצרו דפוס בלתי אדפטיבי קבוע אשר נותר יציב גם תשעה חודשים לאחר הלידה ואף ניבא קשיים בהסתגלותו של הילד בגיל ארבע.
התינוק והוריו הטריים מוצאים את עצמם, אם כן, בשדה משולש. בשדה זה, ההורים עשויים לגלות שהאופן בו אחד ההורים נקשר לתינוק מתקף או שאינו מתקף את תפיסתו העצמי של ההורה השני. כל אחד מההורים רואה בהיקשרותו של ההורה השני אל התינוק תכונות אהובות או מעוררות התנגדות. באופן אופטימלי המערכת המשפחתית המשולשת מסייעת בביסוס תפיסתו העצמית של כל אחד מההורים כהורה טוב אך לחלופין- התפיסה העצמית עשויה להתערער קשות סביב האופן בו אחד ההורים משקף לשני את התקשרותו עם התינוק. רבים מהעקרונות המארגנים אשר מבססים את תחושת הערך וההמשכיות של העצמי עשויים להשתנות או להתערער עם הכניסה לשדה האינטר סובייקטיבי המשולש.
הצורך בזולתעצמי הוא צורך המתקיים לאורך כל החיים, על פי קוהוט וממשיכיו. ההורים הטריים ממשיכים לפנות אחד לשני כדי למלא צרכי זולכתעצמי, ופונים אל התינוק כדי שישקף חזרה תחושה של טוב. לעומת זאת, כאשר התינוק נחווה כאיום לקשר הדיאדי הזוגי אשר פוגע ביכולתו של הפרטנר לספק אלמנטים החיוניים למבנה העצמי אחד ההורים או שניהם עשויים להיות מוצפים בזעם נרקיסיסטי- תופעה הרלוונטית מאוד להבנתנו מדוע זוגות שהיו מאושרים מאוד לפני הלידה נפרדים זמן קצר אחריה.
קוהוט המשיג זעם נרקיסיסטי כתגובה לתסכול טראומטי של צורכי זולתעצמי. (Paul Ornstein (1988 הדגיש כי זעם זה מגונן על העצמי ומסייע לשמר תחושת כוח ולכידות. בהקשר של גירושים לאחר לידת הילד הראשון, Hoge מציעה כי הזעם הנרקיסיסטי עלול להתעורר כניסיון להגן על לכידות העצמי וערכו בתקופה בה אלו מתערערים סביב הכניסה לשדה הטריאדי. (Mitchell (1993, בהתבסס על סקירת תיאוריות אנליטיות רבות הנוגעות לאגרסיה, קיבל את הטענה לפיה היכולת לאגרסיה היא מולדת ומשרתת פונקציות אדפטיביות ספציפיות. הוא זיהה כי איומים נתפסים ללכידות העצמי מייצרים תגובות אגרסיביות עמוקות ועוצמתית, והדגיש את השכיחות בה עולה הצורך בנקמה בתגובה לחוויות משפילות אלו. בהתאם לתפיסה זו, Hoge מתארת כי אחת הדרכים השכיחות להתמודדות עם הזעם הנרקיסיסטי המתעורר עם הכניסה למודל הטיאדי הוא ניהול רומן אשר יספק הרגעה, וויסות ואינטגרציה מחודשת של חווית העצמי המכאיבה. הפנייה לאחר שמחוץ לנישואים נעשית מתוך תקווה למציאת סביבה מחזיקה אותה יספק זולתעצמי חדש. עם זאת, יחסי הזולתעצמי החדשים לא רק משקמים את חווית העצמי אלא גם יוצרים מצב עצמי חדש בו מתרחשת פעמים רבות דיסוציאציה של האהבה לבן הזוג הקבוע באופן שמביא למצב של טראומה פסיכולוגית אצל אחד ההורים או שניהם.
כותבים מאסכולת פסיכולוגיית העצמי מגדירים טראומה פסיכולוגית כהפרעה לתחושתו של האדם כי הוא בעל עצמי לכיד לאורך זמן, אשר מביאה לאובדן תחושת ההמשכיות הפסיכולוגית. אובדן ההמשכיות הפסיכולוגית הנגרמת בעקבות טראומה ניתנת לשיקום, בהמשך, דרך חוויות זולתעצמי מרפאות. Stolorow טען כי שיקום זה עשוי להיות קשה במיוחד מאחר ובלב חווית הטראומה עומדת תחושתו של האדם כי איש אינו מסוגל להבין את חוויתו. על בסיס תפיסות אלו Hoge מציעה כי גירושים לאחר לידת הילד הראשון עשויים להוות תגובה לערעור העקרונות המארגנים של העצמי, ובמובן זה להוות אירוע טראומטי המביא לאובדן המשכיות העצמי אשר מלווה בזעם נרקיסיסטי.
במצבים אלו הילד "מוקרב" פעמים רבות כחלק מהניסיון לשקם את תחושות הלכידות והערך העצמי: ההורים מנסים לשקם את ערכם עצמי דרך נקמה זה בזה על חשבון הילדים. הורים אלו אינם מסוגלים להתאבל על הנישואים שהסתיימו אלא חווים אותם כטראומטיים, ובהיעדר חוויות זולתעצמי משקמות, מנסים לבטל את השפלתם דרך נקמה בפרטנר האבוד דרך הילדים (למשל, התנתקות מהילד או טיפול לקוי בו). לחלופין, הם עשויים לחוות קושי משמעותי בפיתוח אמפתיה לאספקטים מסוימים של ילדם אשר מזכירים להם את הפרטנר, ומנסים "לרצוח" פסיכולוגית אספקטים אלו כאשר הם מתגלים בילדים.
Hoge מציעה כי ייתכן והמפתח לסיוע להורים אלו, ובפרט לאלו המתגרשים בתקופה הפגיעה שלאחר לידת הילד הראשון, הוא לא רק דרך תפקידו של המטפל כעד לסבל הנפשי. היא מציעה כי מעבר לכ, ייתכן ועלינו לסייע גם בגישור על הפער הלא נוח הנוצר בינינו לבין מטופלינו- פער לא נוח מאחר ועלינו להתגבר על הנטייה הטבעית להבטיח לעצמנו כי טראומה מסוג זה לעולם לא תוכל לקרות לנו. אם נוכל לגשר על פער זה המטופלים שלנו, אשר ייתכן וחווים הבנה אמפתית מסוג זה לראשונה בחייהם, עשויים להתחיל להתאבל על אספקטים שונים בנישואיהם אשר נחוו עד כמה פשוט כטראומה. היכולת לייצר גישה לזיכרונות חיוביים הקשורים בפרטנר האבוד- זיכרונות שעשויים להיות נגישים יותר במצב של אבל מאשר במצב של טראומה- עשויים לסייע להורה לקבל אספקטים של הילד אשר דומים לאלו של הפרטנר האבוד, וכך להימנע ממחיקת חלקים מהילד.
Hoge, H. (2006). Divorce at Childbirth: A Self-Psychological Perspective. International Journal of Psychoanalytic Self Psychology, 1:175-195
