עדי כהן
נכון יהיה לומר שהכל התחיל ממודעה בפייסבוק. לרוב, אני מתעלמת מהזרוע השיווקית של ספר-הפנים, מדלגת מעל מודעות מבלי לתת עליהן אפילו את הדעת, אבל היה משהו במודעת הפרסום של 'במת מיצג', שהצליח לטפס מעל התפיסה התת-סיפית שלי. אותיות שחורות ריצדו על רקע צהוב, והכריזו חגיגית כי נפתחת סדנת מבוא לאמנות המיצג. חשתי נלהבת ומופתעת שיש בכלל דבר כזה בישראל.
עוד לפני שהתהוותי כפסיכולוגית שעובדת עם היבטים של גופניות, התאוויתי לעבוד עם הגוף כאובייקט וכתהליך אומנותי. יכולות ותהליכים גופניים ונפשיים ריתקו אותי, ואמניות כמו מרינה אברמוביץ ופרידה קאלו עוררו בי השתאות ופליאה. בעוד אברמוביץ היא אמנית מיצג נודעת, קאלו ידועה כציירת. עם זאת, מבחינתי, שתיהן הצליחו בעבודתן לחקור ולהציג מצבים רגשיים וגופניים מורכבים מתוך החוויה האישית שלהן, מתוך התנסות על הבשר החי. וזו התפיסה שלי לגבי אמנות מיצג (Performance Art)- אמנות חיה; התנסות אנושית שמתרגמת את עצמה למושא אומנותי; אמנות שפועמת במרווח בין המציג למוצג, במרחב הפוטנציאלי שבין היות אובייקט לצפייה, לבין היות תהליך מורגש. וכך, מתוך התעוררות פנימית עמוקה וחיבור לפוטנציאל האמנותי שלי, פניתי ל'במת מיצג', והצעתי להשתתף בסדנא ולכתוב אודות החוויה שלי.
'במת מיצג' (www.miklat209.org.il) היא מרכז לאמנות בינתחומית, שחורט על דגלו את תכליתו - להוות בית לאמני מיצג בישראל. המרכז הוקם על-ידי דן זקהיים ז"ל, תמר רבן וענת שן, ומשכנו נקבע ב"בית מרכזים" ברמת-אביב. לאור שריפה, המרכז העתיק מיקומו, וכיום פועל בתחנה המרכזית בתל-אביב. הסדנא המדוברת כללה שלושה מפגשים (בני 4 שעות), שהתקיימו יום אחר יום, ותרמו לעיכול הדרגתי של החוויה מחד, והתנסות רצופה מאידך. את המפגש הראשון הנחתה כנרת מקס, חברת אנסמבל 209, ואת שני המפגשים הנוספים הנחתה תמר רבן, המנהלת האמנותית של 'במת מיצג' וחברת אנסמבל 209.
היינו קבוצה הטרוגנית. גילאים שונים, מקצועות שונים, מוטיבציות שונות. רק המגדר היה משתנה די קבוע, ולמעט גבר אחד, כולנו היינו נשים. לא נתבקשנו להציג את שמנו ואת עיסוקנו, אלא להתחיל לדבר את עצמנו דרך טקסטים, ציורים, תמונות- כל יצירה או חלקי יצירה שידברו אלינו, וידייקו עבורנו מהו גרעין הסיבה שהוביל אותנו לפרפורמנס ארט, או במילים אחרות - למה באנו לכאן. נשלחנו לספרייה של המרכז, ואף להיעזר בגוגל.
הקושי שלי היה להרפות ממה שכבר ידעתי על סיבת הגעתי. היה לי ברור שהגוף מעניין אותי כיצירה- בו זמנית כתהליך וכתוצר, ושהציר יצירה-הרס מעניין אותי לחקירה בהקשר למחלה ופציעה בגוף. לא יכולתי אם כן לעלעל במגזינים וברחבי האינטרנט ללא חווית זיוף. הרי אינני מחפשת משהו שממנו אבין משהו, אלא להפך- חיפשתי בכל אלו את מה שכבר ידעתי. בטיפול פעמים רבות אנחנו מנסים לחפש מילים כדי להבין יותר כיצד אנו חשים, כדי לתת משמעות למשהו פנימי שמעורר אימה וסימפטומים- לארגן את הכאוס. אבל במצב ש"הכל" כבר ידוע ומנוסח, מדוע לא להיעזר במילים הקיימות? מדוע לדבר דרך "אובייקטים"?
להפתעתי, ולמרות התנגדותי, בעת שדפדפתי בחוסר חשק בספרי צילומים, התחדדו לי ניסוחים רעננים לגבי העניין שלי בפרפורמנס. היחס בין כוח יצירה ומיניות להיבטים של העצמי (עצמין), והאפשרות ליצור משהו מכונן זהות מתוך הרס של תפקוד או מבנה גופני קיים (מפציעה להפצעה). תרגיל זה הבהיר לי שגם כשאנחנו חושבים שאנחנו כבר יודעים "הכל" על עצמנו, אולי כדאי לחכות בסבלנות ובפתיחות, ולהסתקרן על האפשרות ללמוד משהו נוסף אודות אותו "הכל". ושלמעשה, לעולם איננו יודעים "הכל". תמיד יישאר בנו נעלם שנוכל לנסות לדייקו, אבל לא לתפוסו עד הסוף.
לאחר שיח קבוצתי בו כל אחת ואחד הציגו את עצמם דרך הייצוגים שבחרו, נתבקשנו להציג כיצד אנו שותים מים. על פניו, זו בקשה מאוד מוזרה ומסקרנת. מה זאת אומרת להציג את האופן בו אני שותה? בדרך כלל, אני שותה וזהו. אני, כוס מים, לוגמת. זהו, פעולת שתייה. אבל בעצם הבקשה כבר התחוור לי משהו. ביומיום אנחנו עושים פעולות רבות ללא מחשבה, אלא מתוך אוטומטיות. כפי שלמדנו לעשות אותן. קחו למשל - צעידה ברחוב. אני צועדת בהתאם לגוף שהתעצב לי על רקע גנטיקה וגורמים סביבתיים: מנח גוף, דפוסי שרירים, תפיסה ודפוסי חשיבה ורגשות, וכן בשל אילוצי הרחוב. אני לא חושבת על כך זה כשאני צועדת, אני פשוט צועדת. אם אני אמורה להביא מודעות לאופן בו אני צועדת אני אוכל ללמוד משהו על עצמי, על העבר שלי, על ההרגלים שלי, על הסביבה בהווה ועוד. עצם הלמידה אולי לא תשנה מיד את איך שאני הולכת, אבל אני אוכל מתוך בחירה לנסות דפוסים אחרים, ואולי לאמץ ולתרגל מנחי גוף שונים שבתהליכי משוב ישפיעו על גופי ונפשי ואולי אף על איך שאחרים תופסים אותי.
פעילות זאת אפשרה לי להבין את הפוטנציאל הטרנספורמטיבי האדיר שיש בפרפורמנס - אתגור הקיום המוכר, ופיתוח מרחב חקירה לכל מה שאנו לוקחים כמובן מאליו. להתרשמותי, השתתפות ועדות לפרפורמנס יכולה להשפיע על התפיסה של האמן ושל הצופה אודות היכולות והפעולות שלהם. הבאת תשומת הלב לפעילויות אוטומטיות היא פעילות תומכת-אמנות, אך, להבנתי, קסם האמנות מתרחש כשנוצר באופן מפתיע משהו חדש.
כשהגיע תורי לשתות מים, חשתי שאני לא יודעת איך להציג זאת בפני אחרים. מה הדרך שאני שותה מים? לא היה לי ברור כיצד אני שותה מים, ולא התחשק לי להדגים את מה שאין לי מושג לגביו. הבנתי שאני לא רוצה "סתם לשתות מים" כי במציאות אני לא באמת "סתם שותה מים". למעשה, במציאות, אני ממש לא אוהבת לשתות מים, וצריכה להכריח את עצמי לשתות. פתאום האי-נוחות בלהציג איך אני שותה מים התחלפה ועלתה סקרנות. אז אני לא שותה מים אלא אם אני מוכרחה. ומי שמכריח אותי לשתות מים הוא אותו חלק שבי שצופה בי ודואג לי, ואני עסוקה בלמרוד בו.
יכולתי לחוש איך משהו מתעורר בגוף - אימפולס - משהו התהווה ורצה לצאת החוצה להציג את עצמו. קמתי מיד כשהתאפשר, צעדתי בצעדי עקב מהירים ורועשים לעבר מגדל הכוסות החד-פעמיות, שלפתי כוס אחת, קימטתי אותה וזרקתי אותה לפח. חזרתי באותם צעדים מהירים ורועשים והתיישבתי בחזרה בכסא. בתום "המעשה", כפי שתמר רבן מכנה אמנות פרפורמנס, חשתי שביטאתי זעם. הבנתי שהצגתי את המרד שלי בשתיית המים, בתלות של הגוף בנוזל הזה, ובחלקים של עצמי שמבינים את חוקיות הקיום הפיזי. כעת כשאני כותבת על כך, אני מבינה כי היה זה אקט של "הכחשת מוות". רק בתום "המעשה" עלו בי תובנות משמעותיות שלא היו קיימות קודם, ונוצרו תוך כדי ולאחר הפרפורמנס.
אמנות ידועה בכך שהיא שמאפשרת יצירת רצף בין מה שנוצר בעולם הפנימי לבין מה שמתבטא בעולם החיצוני. במובן זה, כשפרידה קאלו מציירת את עצמה מגובסת בסד-גב, דומעת וחשופת חזה (1944), היא מעבדת בציור את הקושי הרגשי והפיזי שיש בהתמודדות עם פציעה. היא מביאה לעיני הצופה את עולמה הפנימי ומנגישה אותו. בפרפורמנס מתחולל משהו מורכב יותר- האמן מביא משהו מתוך עולמו האישי, מציג אותו, וברגע שמציג אותו נוצר בו משהו פנימי חדש, וגם הוא מוצג. הפנים והחוץ נוכחים שניהם ומושפעים זה מזה גם אצל האמן וכיוצא בזה גם אצל הצופה.
שמתי לב למעברים שחשתי בתוכי- בין אי הרצון להשתתף ולהציג בפני אחרים (עד כדי מחשבה לוותר על תרגיל זה בתואנות כלשהן!), לבין האימפולס שהתגבש בתוכי, וממנו עלה הדחף ואז הרצון לבטא בחוץ- בפני כולם, את מה שעלה בפנים-בעולמי הפרטי. עצם זה שקמתי ופעלתי פעולה מוגדרת בחלל מוגדר ומול אחרים שהיו עדים לפעולה שלי, סייע לי לחוש את הרצף בין פנים לחוץ. חשתי חיה וממשית בעת שביטאתי את האימפולס שלי במעשה, וחשתי רגשות ותחושות שלא היו קיימות קודם דרך המעשה. חשבתי לעצמי "כמה פעמים עולה בי אימפולס, ואני נמנעת מלבטא אותו". דברים שבא לי לומר, ושומרת לעצמי. דברים שבא לי לעשות, ומוותרת. האפשרות לפעול בעולם, לא להימנע, לתת ביטוי, ללמוד על עצמי תוך כדי מעשה, לתת לעצמי להיות "מובטת", היא בעיני יקרת ערך.
אחת מההבנות החשובות בטיפול התנהגותי-קוגניטיבי, היא שהימנעות (ממעשים או מרגשות) תורמת להתפתחות ולשימורן של פתולוגיות נפשיות. למשל - אדם שחש חוסר נוחות בסיטואציה כלשהי, ומתחיל להימנע ממנה כדי להגן על עצמו מרגשות לא נוחים, עלול לפתח חרדה מפניה, ויתקשה ללמוד עליה דברים חדשים. הימנעות היא גם צורה של התנהגות, והיא משפיעה על התחושות, הרגשות והתפיסות שלנו את עצמנו. אמן הפרפורמנס בהשאלה "עושה" ואינו נמנע מכל מה שעלול להתעורר בו בעת הפרפורמנס, ואי לכך, יוכל גם ללמוד על עצמו דברים חדשים.
הלמידה של האמן את עצמו ועל עצמו דרך אמנות הפרפורמנס, הובילה אותי לחשוב על ההשפעה של האמן והסובייקטיביות שלו על האמנות שנוצרת. באמנות במה "קלאסית", לצורך העניין- בלט או אופרה, האיכות נקבעת על ידי ביצוע זהה ככל שניתן לסטנדרט שנקבע. לעומת כך, אני מעריכה שבנהר של אמנות פרפורמנס אי אפשר ואף לא רצוי לטבול פעמיים. גם אם חוקיות המופע זהה, האמן מגיע שונה למופע כל פעם, ויעלו בו איכויות שונות, הוא ילמד על עצמו דברים שונים, וייגע בצופה בצורה שונה.
נתבקשנו לעשות קטע קצר שבו נשלב את התיק שלנו או תכולתו. לקחתי כסא והתיישבתי מול כולם. שמתי את תיקי לצד הכסא. הורדתי ג'קט. חלצתי נעליים. הסבתי את תשומת הלב לתחבושת על רגלי הפצועה. חשתי שאני עושה אקטים של חשיפה עצמית. פתחתי את תיקי, והוצאתי ממנו טיפות לעיניים יבשות. טפטפתי שתי טיפות לכל עין. נתתי לטיפות לזלוג על לחיי, ואז מחיתי אותן. הרגשתי שאני עצובה ומנסה לטשטש את עקבות הכאב. הרגשתי בכל גופי את הכמיהה להראות לאחר את הכאב, ובמקביל גם להראות שאני לא מוכנה להראות. חשתי כעס ומחאה. הפניתי את מיקוד המבט מבפנים לבחוץ, ועברתי להביט בכל צופה. נותנת לעצמי לפגוש את העיניים של האחרים, ותוך כדי שמה לב שהכעס הולך ומתגבר. עלתה בי תובנה שזה מכעיס שאנשים "צופים" בי אבל לא "רואים" אותי. לאחר מכן, סגרתי את התיק. נעלתי נעליים, לבשתי את הג'קט, ולקחתי את הכסא. בעת שחזרתי למעגל, לעמדת הצופה הבנתי שעסקתי בלי לתכנן מראש בתמות של זיוף מול אותנטיות (טיפות עיניים מול דמעות), גילוי מול כיסוי (מה בוחרת להראות פיזית ורגשית?), ופאסיביות מול אקטיביות (להיות נצפית מול לצפות באחרים).
בהמשך, נתבקשנו להציג את עצמנו ב-3 דקות במרכז מעגל. נכנסתי למעגל. התייחסתי לקור שחשתי. ששכחתי להביא מעיל דווקא היום. התעטפתי בצעיף שהיה לי. התחלתי לספר על עצמי. בתחילה הצגתי דברים "שטחיים" על עצמי- "טייטלים", ככל שאמרתי דברים יותר אישיים, הסרתי שכבות ועטיפות: צעיף, נעליים, עגילים. עד שנותרתי עם פחות הגנות רגשית ופיזית. הקול שלי היה רועד ועדין בהתחלה, ובהדרגה הוא נהיה בטוח ורועם. הרגשתי שאני נהנית להציג את עצמי- הטקסט שאמרתי היה "אמיתי" אבל לא היה מתוכנן, וחשתי שאני מרשה לעצמי "לשחק" עם אופן ההבעה. זה לא היה act אלא יותר play. לא חשתי יותר קור. לצידי נערמה ערימה של פריטים שהשלתי מעצמי. לפתע, זה נראה לי בלאגן. הבנתי תוך כדי כמה הנאה יש לי להיות ספונטנית וזורמת, ומצד שני כמה זה "מבולגן". זו לא הצגה מסודרת של עצמי. אספתי את חפציי וחזרתי לשבת במקום כשאני מהדהדת את השאלה "מה עושים כשפתאום זה מרגיש חשוף מדי, מבולגן מדי?". רגע אחרי חשבתי על מושג האני-עור של אנז'ייה (2004), ועל ההקבלה שעשיתי בין שכבות של אקססוריז לשכבות נפשיות. על הכאוס היצירתי שהתאפשר, ועל הרגע שזה נהיה יותר מדי, והסופראגו קורא אותי לסדר.
בשני המקרים חשתי רתיעה לפני ההתנסות עצמה, חוויה של עמימות לפני שהתחלתי להציג, ותחושה של בהירות לאחר המעשה. למדתי על עצמי דברים חדשים, גם דרך העיסוק בתמות השונות, אבל בעיקר דרך החוויה של הפרפורמנס- להסכים להתנסות במשהו שיש לך רק רעיון לגביו, ותוך כדי המעשה לפגוש בעצמך חלקים שונים, רטטים שונים, עוצמות שונות. התרגום של רעיון לביצוע כרוך בויתור על פנטזיה של מושלמות מחד, אך אפשר לי לחוות את עצמי באופן שונה מכפי שרגילה, וחשתי מועצמת לאחר ההתנסויות. מההסכמה הפנימית להיות, לעשות, לגלות ולהתגלות.
הקשר בין רעיון לביצוע, בין אמירה למעשה היה מאוד נוכח לאורך כל הסדנא, והיה רגע שבו הוא הפך ממסר מלווה לתרגיל מעניין. נתבקשנו לחשוב על משפט שתוך כדי אמירתו מתממש. כלומר- תוך כדי אמירת המשפט הוא עדיין בחזקת רעיון, אך עם הזמן מממש את עצמו. אני, שתמיד היה לי קל יותר עם רעיונות ופחות עם ביצוע, הצעתי את המשפט "אין לי אוויר" ותהיתי איך ניתן לממשו. תמר רבן בקלות רבה הדגימה- היא אמרה את המשפט "אין לי אוויר" פעם אחר פעם אחר פעם, עד שהרגישה שהיא לא יכולה יותר כי אין לה אוויר. זה היה תרגיל מעניין, שמתייחס ליכולות הפיזיות והנפשיות של הגוף, ולהשפעה של אמירות ומעשים עליהם. כמובן שכל החוכמה היא לא לשחק כאילו היכולת מושפעת, אלא באמת לתת לה להיות מושפעת.
אני עשיתי מעקף קופירייטרי (וקצת סטרילי) והצגתי את המשפט: "אני בלופ" כשאמרתי אותו מס' פעמים, עד שחשתי שמתחיל להיווצר "לופ". הופתעתי לגלות תוך כדי כיצד הלב שלי פועם בחוזקה, כיצד ההרגשה שאני נמצאת בתוך "לופ" משפיעה עליי. חשתי תקועה. הטון שלי התגבר כל פעם, והתחלתי לחוש מצוקה פנימית. עם זאת חשתי גם מבוכה ולא נתתי לעצמי לקחת מספיק זמן כדי להמשיך ולבסס את התחושה המטרידה של "הלופ". קיבלתי פידבקים טובים על המשפט, אבל מה שבאמת למדתי מהתרגיל היה לגבי הפער שיש בין הרעיון לביצוע אצלי, ושהחסם הוא היכולת לתת לעצמי זמן ומרחב.
ביום האחרון נתבקשנו להדגים משהו שאנחנו יודעים לעשות, ומשהו שאנחנו לא יודעים לעשות. התרגיל היה לי לא פשוט, ועורר אצלי מחשבות רבות. כאן אני רוצה להמחיש דווקא את הלמידה מהקבוצה. לא מצאתי לנכון להתייחס לתהליכים האישיים של יתר המשתתפים בשל מחויבות לסודיות, ועם זאת- אני חייבת לומר שלאורך הסדנא, ובייחוד בתרגיל זה למדתי על עצמי המון דרך הפרפורמנס של אחרים. היו אנשים שהיטיבו לעשות מה שהם יודעים לעשות, והתקשו לעשות מה שהם לא יודעים (אני ביניהם), היו אנשים שמצאו בקלות דברים שהם לא יודעים לעשות, וניסו לעשותם בחן וכדרך אגב, וחלק בחרו משהו שאף פעם לא הצליחו והפעילו מאמץ ועקשנות כדי לאתגר את עצמם. החלק הזה הזכיר לי את הוינייטה המפורסמת של באלינט שמטופלת אמרה לו שכל חייה רצתה לעשות סלטה ולא הצליחה, וכשהוא שאל אותה "והיום?" היא קמה "מן הספה ולתדהמתה הרבה ביצעה סלטה מושלמת ללא כל קושי" (באלינט, 2006).
פעמים רבות אנחנו שבויים בתפיסות על עצמנו- מה אנחנו יכולים ומה לא. פרפורמנס מבחינתי מאפשר לנו לבחון מחדש את היכולות שלנו, להטיל ספק במה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על עצמנו, ולהרשות לעצמנו להתנסות. איך נדע מה אפשרי לנו אם לא ננסה בכל רגע ורגע?
נהניתי מאוד מהסדנא, וחשתי ששאבתי ערך אישי כמשתתפת, כמציגה וככותבת. למדתי רבות ממשתתפי הקבוצה, ואני מודה להם רבות ולמנחות. כמי שעוסקת ומתעניינת בטיפול, עלו בדעתי מגוון קישורים בין פרפורמנס לטיפול. על חלקם, כמו עקרונות של מיינדפולנס ומודל התנהגותי-קוגניטיבי (חשיפה, הפסקת הימנעות, דגש על עשייה ולמידה מתוך הניסיון והמעשה), הרחבתי מעט, בעוד אחרים נרשמו בי ונותרו עלומים בכתיבה (הפרפורמנס לפי באטלר, התייחסות למבט לפי לאקאן וקוהוט). התרשמתי שפרפורמנס מאפשר למקם את הגוף כזירה לחשיבה ועשייה, ושבמרכזו מונחת ראיית עולם ששמה דגש על שינוי תמידי ומושפעות הדדית. כמו גם, שיש בפרפורמנס עידוד לדרך חיים של עשייה, מימוש עצמי ואותנטיות. דרך שהיא אמנות החיים.
הטקסט הזה הוא גיבוש של מחשבות שעלו בי לאחר השתתפות בסדנת אמנות המיצג. מאחר ועולם הטיפול מעסיק אותי, אז חלק מהמחשבות מתחברות לטיפול. אין באמור כמובן לרמוז או להמליץ על אמנות המיצג כסוג של תחליף לטיפול במידת הצורך.
עדי כהן, פסיכולוגית רפואית, בעלת הכשרה בתרפיה מוכוונת-התמקדות, ולאחר סיום התוכנית התלת שנתית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב. עובדת לפי מודל של טיפול אינטגרטיבי תוך תשומת לב למרחב בין המילים לגוף בטיפול נפשי. מטפלת במרפאה הפסיכולוגית ובקליניקה פרטית בתל-אביב. עורכת מדעית בבטיפולנט.
אנזייה, ד. (1974). "האני-עור". תל אביב: תולעת ספרים, 2004
באלינט, מ. (2006). השבר הבסיסי. עורך: עמנואל ברמן, פסיכואנליזה.
The Broken Column, 1944 by Frida Kahlo: www.fridakahlo.org/the-broken-column.jsp
הררי, ד. (2014). מופע-העצמי: פרפורמנס ארט וייצוג העצמי. רסלינג
