צוות בטיפולנט
בשנת 1946, כחלק מהמאמר 'Note on some schizoid mechanisms' המסכם רעיונות שונים של עבודתה, התייחסה מלאני קליין לראשונה למונח הזדהות השלכתית. מונח זה פורש ופותח בדרכים רבות ומגוונות, ותיאורטיקנים שונים תופסים באופנים שונים את תפקידו ואת התהליכים הכלולים בו. בסקירה הנוכחית, תוצג הסקירה ההיסטורית של התפתחות המושג והשימושים השונים הרווחים בו. לאור השונות בתפיסת ההזדהות ההשלכתית, קשה למצא בספרות המקצועית הגדרה אשר תניח את דעתם של כלל התיאורטיקנים והקלינאים. עם זאת, התפיסה הרווחת כיום של ההזדהות ההשלכתית היא כתהליך פסיכולוגי, בו הסובייקט מפצל חלקי עצמי בלתי רצויים ומשליך אותם אל תוך האובייקט, תוך הפעלת לחץ עליו לקבלם. האובייקט מקבל אל תוכו את ההשלכה, מזדהה עמה, מעבד אותה בנפשו ולאחר מכן משיב את החלקים המושלכים אל הסובייקט אשר מפנים אותם מחדש, אך הפעם כאשר הם מעובדים ולכן נסבלים וניתנים לנשיאה. כלומר, תהליך ההזדהות ההשלכתית כולל שלושה שלבים: (1) פיצול חלקי עצמי בלתי רצויים; (2) השלכת החלקים המפוצלים אל תוך האובייקט והפעלת לחץ לקבלם; (3) הפנמה מחודשת של החומרים המושלכים, במצב מעובד יותר.
ניתן לחשוב על דוגמא לתהליך של הזדהות השלכתית, למשל מצב בו מטופל אשר חווה תחושת חוסר ערך אשר הוא אינו מסוגל לבוא עמה במגע, עוטה פסאדה נרקסיסטית, מזלזלת ופוגענית שגורמת למטפל שלו לחוש חסר ערך. המטפל חווה תחושות אלו, אך בו זמנית מרגיש כי הן אינן אופייניות לו ולכן מצליח לעבד אותן בנפשו באופן שיאפשר למטופל להפנים אותן מחדש ולהכיר את חווית חוסר הערך שלו ממקום פחות מאויים והגנתי. ההזדהות ההשלכתית מבוססת על מנגנונים פרימיטיביים של פיצול והשלכה ולכן מבטאת את חוסר האינטגרציה והיציבות של העצמי ממנו ניתן "לתלוש" חלקים בלתי רצויים. שימוש מסיבי בהזדהות השלכתית מצביע על חוסר יכולתו של הסובייקט להכיל חלקי עצמי מאיימים יותר ולכן, תיאורטיקנים רבים תופסים אותה כמנגנון פרימיטיבי וראשוני. קליין, אשר טבעה את המושג לראשונה, הניחה כי ההזדהות ההשלכתית אופיינית לעמדה הסכיזואידית פרנואידית ולשלבי חיים מוקדמים. בדומה לה, קרנברג (1987) הניח כי מנגנון ההזדהות ההשלכתית מביא לטשטוש בין גבולות העצמי והאובייקט ולכן גם הוא תפס אותו כמנגנון פרימיטיבי, אשר אופייני לארגון אישיות גבולי ופסיכוטי אך לא לארגון הנוירוטי, מלבד מצבי רגרסיה קיצוניים בעת האנליזה. תיאורטיקנים שהמשיכו בפיתוח רעיון ההזדהות ההשלכתית מפרספקטיבה אינטרסובייקטיבית, ראו בו גם הם מנגנון האופייני לאינטראקציות אם-תינוק מוקדמות, ולשלבי התפתחות פרה-ורבליים. על אף קישורו של מנגנון ההזדהות ההשלכתית לארגון אישיות נמוך ולעמדות נפשיות פרימיטיביות, חשוב לציין כי תיאורטיקנים מרכזיים, כמו ביון ואוגדן, ראו בו אלמנט מרכזי בתהליך הטיפולי. לכן, מוטב להניח כי הזדהות השלכתית נפוצה ועוצמתית יותר בקרב מטופלים בעלי ארגון אישיות נמוך, אך עשויה להופיע בפרקטיקה הקלינית ובחיי היום יום סביב איזורים פחות מעובדים של הנפש, איזורי קונפליקט עוצמתי או חלקים בתהליך הטיפולי בהם לא ניתן לבטא במילים את החוויות הרגשיות, עקב קושי או סירוב של אחד מן הצדדים להכיר חלקים אלו.
במאמרה משנת 1946, קליין התייחסה להזדהות ההשלכתית כאל מנגנון הגנה הפועל בינקות המוקדמת, בה דומיננטית העמדה הסכיזואידית-פרנואידית. בתקופת חיים מוקדמת זו, התינוק מארגן את העולם באמצעות פיצול בין היבטים 'טובים' ל'רעים', וכך מגן על עצמו ועל האובייקטים האהובים שלו מפני רגשות שליליים. כדי להיפטר מהיבטים 'רעים' של העצמי או של אובייקטים מופנמים, אשר מאיימים להרוס את העצמי מבפנים, התינוק מפנטז על השלכת אלמנטים אלו אל תוך אובייקטים אחרים. לאחר שאלמנטים אלו הושלכו אל תוך אובייקט חיצוני כמו האם, התינוק נפטר מהם אך בו זמנית נוצרת הזדהות עם האובייקט לתוכו הם הושלכו - האם. לאחר ההשלכה, האם מכילה את חלקי העצמי המושלכים וכך מתבססת גם שליטה בה. כפי שסיכמה זאת סגל (1974): "חלקי עצמי ואובייקטים מופנמים, מפוצלים ומושלכים אל אובייקטים חיצוניים, אשר הופכים נשלטים על ידי הזדהות עם החלקים המושלכים".
אלמנט השליטה באובייקט באמצעות ההזדהות ההשלכתית, תופס מקום שונה בתפיסתם של תיאורטיקנים שונים. קרנברג ואוגדן למשל, הדגישו אותו תחילה ולאחר מכן נטשו אותו ללא הסבר (Goldstein, 1991). סנדלר (1987), לעומת זאת, רואה בו אלמנט מרכזי בתהליך הטיפולי ובהתמודדות עם החרדה אשר הניעה אותו מלכתחילה. לטענתו, פיצול והשלכת אספקטים בלתי רצויים של העצמי, יוצרים אשליית שליטה בחלקים שנואים אלו ובאובייקט, וכך מקלים על החרדה הנובעת מחווית העצמי השלילית והמכלה. כך, ההזדהות ההשלכתית מאפשרת לתינוק להתמודד עם חרדות אימתניות מפני היבטי עצמי ואובייקט שליליים, אשר נחווים כהרסניים ומכלים באופן בלתי נסבל. כלומר, התמודדות זו מבוססת על מנגנונים של פיצול העצמי והשלכת חלקים ממנו החוצה ובמובן זה מדובר במנגנון פרימיטיבי ביותר. תיאורטיקנים כגון מייסנר וקרנברג, הצביעו על כך שההזדהות ההשלכתית מערבת טשטוש בין גבולות העצמי והאובייקט, ולכן ראו אותה כמנגנון בעל איכות פסיכוטית.
במאמר משנת 1955 קליין תיארה סיפור בו השטן מעניק לגיבור את הכוח להכנס לגופם של אחרים, לשלוט בהם ולחוות את חייהם, ודרכו הרחיבה את רעיונותיה בנושא ההזדהות ההשלכתית. קליין הציעה תפיסה של ההזדהות ההשלכתית כהשתלטות על האחר באמצעות העברת החוויה הנפשית של הסובייקט אל האובייקט, באופן שגורם לחילוף התפקידים ביניהם. לדוגמא, הצעד הראשון בהשתלטותו של גיבור הסיפור על הבוס שלו, הוא פנייה אליו באותו אופן מעליב ומשפיל בו נהג לפנות לגיבור. כך, הגיבור "מתקשר מצב נפשי אל הבוס שלו" (Goretti, 2007) ורק לאחר מכן, יכול לפעול הכישוף השטני אשר מאפשר לגיבור "להתארח" בגופו של הבוס. למרות ה'שטניות' והשתלטנות המאפיינות את ההזדהות ההשלכתית, אין להניח כי קליין מייחסת לה פתולוגיות או הרסנות, אלא להיפך. במאמר זה קליין מציעה כי ההזדהות ההשלכתית אינה רק מנגנון מפני חרדה אלא מאפשרת למשליך להכיר מקרוב את חוויתו של מקבל ההשלכה, מאחר ולאחר שחלקי עצמי הושלכו לתוכו, התינוק שב ומזדהה עמם. הזדהות זו מהווה לתפיסתה של קליין את הצעדים הראשונים בהתפתחות היכולת לאמפתיה. היא רואה את ההשלכה כצורכת אנרגיה פסיכולוגית רבה וכמנגנון אשר מותיר את המשליך מרוקן מחלקי עצמי מסוימים. תפיסה זו היוותה את הבסיס לפיתוחים מאוחרים יותר, אשר הציעו כי חווית הריקון נותרת בעינה עד לקבלה והפנמה מחודשת של החלקים המושלכים, לאחר ש'שהו' ועובדו אצל האובייקט מקבל ההשלכה.
ο הבהרות על הזדהות השלכתית: סיכום מאמרו של William Goldstein
ο כשהשלם קטן מסכום חלקיו – הזדהות השלכתית בטיפול זוגי
Enactment ο – בחינה רעיונית חיונית: סקירת מאמרה של ולריה קורבלה
הצגתה הראשונית של קליין את מונח ההזדהות ההשלכתית שונה מהתפיסה המקובלת בימינו מאחר והיא מאופיינת בתפיסה אינטרה-פסיכית בלבד. במסגרתה, תהליך ההזדהות ההשלכתית מתרחש בפנטזיה של התינוק את עצמו ואת האובייקט, ואינו משפיע על האובייקט הממשי. סנדלר (1987) מסמן את עבודתם של Heimann, Racker ו-Grinberg כנקודת מפנה בפיתוח תפיסתה של קליין, מאחר והחלו לדון בה כתהליך שהוא בין אישי. נקודת מפנה נוספת דומה לכך התרחשה ביחס כלפי העברה נגדית. קליין ראתה בהעברה ופירושי ההעברה עמודי תווך בעבודה הקלינית, בעוד שההעברה הנגדית נתפסה בעיניה בעיקר כמכשול לעבודת האנליטיקאי. Heimann ו-Racker, לעומת זאת, ראו בהעברה הנגדית רכיב מרכזי בתהליך הטיפולי, בו המטופל משפיע באופן אקטיבי, גם אם לא מודע, על תפיסת המטפל. Heimann למשל, ראתה בהעברה הנגדית "יצירה של המטופל, חלק מאישיותו" (1950). על בסיס תפיסה זו, התפתחה תפיסה לפיה ההזדהות ההשלכתית אינה כוללת רק תהליך אינטרה-פסיכי של פיצול והשלכה, אשר מתקיים בפנטזיה של התינוק (או המטופל), אלא גם השפעה על האובייקט אליו מכוונת ההשלכה. האם או המטפל, אשר לתוכם משליך הסובייקט חלקי עצמי או ייצוגי אובייקט, מזדהים עם החלקים המושלכים וכך הופכת ההזדהות ההשלכתית לאינטראקציה בין אישית. דוגמא לתהליך זה הוא מצב בו מטופל אשר חש חרדה עמוקה, אינו חווה את החרדה ומתאר באדישות סיטואציות אשר מעוררות אי שקט וחרדה במטפל.
ההתפתחות המשמעותית הבאה בתפיסת ההזדהות ההשלכתית, הגיעה בעקבות עבודתו של ביון (1962). ביון יצא מהנחה שהזדהות השלכתית היא תהליך בין אישי והצביע על הלחץ האקטיבי אשר מפעיל הסובייקט על האובייקט כדי שיקבל את החלקים המושלכים, ועל יכולת האובייקט לקבל או לדחות חלקים אלו. בכך, ביון הציע תפיסה שונה מזו של קליין, אשר ראתה את ההזדהות ההשלכתית כפנטזיה אינטרה פסיכית, והציע תפיסה שלה כמניפולציה המתקיימת כחלק מאנטראקציה בין אישית. תרומה משמעותית נוספת של ביון היתה הוספת היבט שלישי להזדהות ההשלכתית, המתייחס להפנמה המחודשת של החומרים שהושלכו. לטענתו של ביון, החומרים המושלכים אל תוך האובייקט הבוגר (אם או מטפל) המזדהה עמם, מעובדים בנפשו של האובייקט ומוחזרים חזרה אל נפשו של המשליך (תינוק או מטופל) במצב מעובד ואינטגרטיבי יותר. כך, אותם אספקטים של העצמי או ייצוגי האובייקט אשר נחוו כבלתי נסבלים ולכן פוצלו מהחוויה, מוחזרים אל המטופל באופן פחות מאיים והוא מסוגל לשאת אותם. כך, תהליך ההזדהות ההשלכתית לא רק מפיג את החרדה מפני חלקי עצמי בלתי רצויים, אלא מאפשר התמודדות עמם ללא פיצול של העצמי. כלומר, המשליך זוכה בהזדמנות להתמודד עם הרגשות העוצמתיים שלו עצמו, בתוך נפש בשלה ובוגרת יותר. הדוגמה הקלאסית לתהליך זה בינקות המוקדמת, קשור בהתמודדותה של האם עם זעקותיו של התינוק הרעב. התינוק הצעיר, אשר טרם הפנים את האובייקט הטוב אשר יגאל אותו ממצוקתו, חווה אימת מוות וכליון בלתי נסבלים אשר מושלכים אל תוך האם, כאשר הוא רעב. האם מזדהה עם חרדתו של התינוק ולכן תעשה הכל כדי להקל עליו, אך מאחר ונפשה בוגרת יותר, היא יודעת שהתינוק לא ימות גם אם הוא מרגיש כך. לכן, החרדה אינה משתלטת על האם והיא מסוגלת לפעול באופן יעיל להרגעת התינוק. תהליך זה מאפשר לתינוק להפנים מחדש את חרדתו לאחר שעובדה על ידי נפש בשלה יותר.
אוגדן, שבדומה לביון ראה את ההפנמה המחודשת כחלק אינטגרלי מההזדהות ההשלכתית, העשיר אף הוא את המונח כאשר הצביע על תפקידו כמגשר בין האינטרה-פסיכי לאינטרסובייקטיבי. תפקיד זה ממקם את ההזדהות ההשלכתית כתהליך מרכזי הן בהתפתחות הנפשית התקינה והן בטיפול הפסיכותרפי. אוגדן זיהה ארבעה תפקידים מרכזיים שלה (Goldstein, 1991):
הסקירה ההיסטורית במסגרת המאמר הנוכחי, מצביעה על כך שבדומה להתפתחות הפסיכואנליזה, גם הגדרת ההזדהות ההשלכתית נעה בין תפיסה אינטרה-פיסיכית המתקיימת בפנטזיית הסובייקט, לבין תפיסה אינטרסובייקטיבית בה פועלים ומופעלים המטפל והמטופל. בהתאם לתפיסה המאוחרת, החלה ההזדהות ההשלכתית להיתפס כאלמנט מרכזי ביחסי אם-ילד ומטפל-מטופל. אוגדן וביון למשל, רואים אותה כאחד האלמנטים המשמעותיים ביותר בתהליך התרפויטי, עקב הפונקציה התקשורתית העוצמתית הטמונה בה ויכולתה להביא להפנמה מחודשת וחוייה מעובדת יותר של חלקי עצמי בלתי נסבלים, תהליך אשר בתורו מאפשר השגת שינוי נפשי מעמיק.
באופן לא מפתיע, השינויים בתפיסת מהותה של ההזדהות ההשלכתית הביאו גם לשינויים בתפיסת הטכניקה המתאימה להתמודדות עמה. התפיסה הקלייניאנית הקלאסית, אשר רואה את ההזדהות ההשלכתית כמנגנון אינטרה-פסיכי בלבד, אינה מצריכה פיתוח מיוחד של הטכניקה הקלינית. על פי תפיסה זו, ההזדהות ההשלכתית אינה שונה מכל חומר אחר שמעלה המטופל, ועל כן יש לעבוד עמה בטכניקה פרשנית סטנדרטית. לעומת זאת, כאשר ההזדהות ההשלכתית נתפסת כתהליך אינטראקטיבי, מתעוררות גם שאלות הנוגעות למידת יכולתו ומוכנותו של המטפל לקבל לתוכו את ההשלכות ולאופן בו על האנליטיקאי להגיב לחומרים המושלכים וללחץ המופעל עליו לקבלם. ביון (1959), מניח כי סירוב של המטפל לקבל לתוכו את ההשלכות, הרסני לתהליך הטיפולי באופן דומה להרסנותו בדיאדת האם-תינוק. הוא מתאר את תגובתו השלילית של מטופל אשר נתקל בסירוב לקבל את השלכותיו ורואה את חוסר היכולתו לבצע הזדהות ההשלכתית בטיפול, כהתקפה קשה על יכולת המטפל להגיע לתובנה ולהיכרות עם המציאות הנפשית של המטופל. אוגדן (1982), מציין כי האנליטיקאי אינו כלי קיבול ריק אליו מוטלת ההשלכה, לטענתו המטפל הוא בעל נפש, קונפליקטים, רגשות, אוריינטציה תיאורטית ואישיות, אשר משפיעים על המידה בה הוא מוכן ויכול לקבל את החומרים המושלכים ולשאת אותם. תפיסתם של אוגדן וביון מציעה, אם כן, כי קבלת החומרים המושלכים אינה מושפעת רק ממידת הלחץ שמפעיל המטופל על קבלתם, אלא גם מפתיחותו של המטפל לקבלם ולשאת אותם. כמובן, בקבלת ההשלכה אין הכוונה לאחדות מוחלטת עם חווית המטופל אלא למצב בו המטפל מזדהה עם החלקים המושלכים אליו, בעוד נפשו הבשלה מאפשרת לו זיהוי של 'זרות' החומרים שהושלכו אל תוכו ויכולת לעבד אותם. המטפל אינו "משתגע" עם המטופל, אלא חווה את שגעונו או חרדתו ומשיב לו אותם מעובדים יותר, לאחר שנשא אותם בתוכו.
גם לאחר שהמטפל מזהה את תהליך ההזדהות ההשלכתית, נותרת שאלת ההתמודדות עמה, או באופן ספציפי, השאלה האם יש לפרש את ההזדהות ההשלכתית או לשאת אותה. אוגדן (1979) מתייחס לבעייתיות שבשימוש בטכניקה פרשנית, מתוך תפיסה לפיה המטופל המפעיל את ההזדהות ההשלכתית בדרך כלל עושה זאת משום שאינו מסוגל לתקשר באופן סימבולי-מילולי. קרנברג (1987) מציע כי פירוש מילולי של ההזדהות ההשלכתית עשוי להביא להגברת הבלבול בקרב מטופלים בעלי ארגון אישיות פסיכוטי, ולהטבה, גם אם זמנית, בקרב מטופלים בעלי ארגון אישיות גבולי. אוגדן טוען כי פרשנות מוקדמת מדי של ההזדהות ההשלכתית, מונעת אפשרות של החזרת החומר המושלך כשהוא מעובד יותר, ואף עשויה לפגוע בתהליך הטיפולי. מטופלים בריאים יחסית עשויים לוותר על תקשורת פרה-ורבלית זו ולשוב לתקשר באופן התואם שלבי התפתחות מאוחרים יותר, ובכך מוחמצת ההזדמנות לעבוד עם חוויות משלבים פרה-ורבליים. מטופלים חולים יותר עשויים להגיב לפרשנות כאילו הם והמטפל אכן הופכים לאחד, ולסגת מהקשר עם המטפל כדי להגן על עצמם. מתוך תפיסה זו, אוגדן מציע שתגובת המטפל המתאימה אינה 'לעשות (או לפרש) משהו', אלא להכיל את רגשות המטופל אשר הושלכו אליו. הכלה זו, לדבריו, אינה הכלה פאסיבית אלא הכלה הכוללת עיבוד ואנליזה עצמית, אשר יאפשרו החזרה של החומרים למטופל כאשר הם מעובדים יותר. במובן זה, עבודה עם הזדהות השלכתית אינה מצמיחה ומביאה לשינוי פסיכולוגי רק אצל המטופל, אלא גם אצל המטפל.
Bion, W. 1959b Attacks on linking Int. J. Psychoanal. 40:308-315.
Bion, W. R. (1962). Learning from Experience. London: Heinemann.
Goldstein, W. N. (1991). Clarification of projective identification. The American journal of psychiatry.
Goretti, G. R. (2007). Projective identification: A theoretical investigation of the concept starting from’Notes on some schizoid mechanisms’. The International Journal of Psychoanalysis, 88(2), 387-405.
Heimann, P. (1950). On counter-transference. Int. J. Psycho-Anal., 31, 81-84
Kernberg, Otto F. Projection and projective identification: Developmental and clinical aspects. Journal of the American Psychoanalytic Association, Vol 35(4), 1987, 795-819.
Klein, M. 1946 Notes on some schizoid mechanisms In Envy and Gratitude and Other Works 1946-1963 New York: Delacorte Press/Seymour Laurence 1975 pp.
Klein, M. 1955 On identification In Envy and Gratitude and Other Works, 1946-1963 New York: Delacorte Press/Seymour Laurence, 1975
Ogden, Thomas H. On projective identification. The International Journal of Psychoanalysis, Vol 60(3), Jul 1979, 357-373.
Ogden, Thomas H. Projective identification and psychotherapeutic technique. Northvale, N.J.: Jason. Aronson, 1982.
Sandler, J. The Concept of Projective Identification. Bulletin of the Anna Freud Centre, 1987, 10:33-49.
Segal, H. Introduction to the work of Melanie Klein. New York : Basic Books, 1974.
