טיפול זוגי | בטיפולנט | המטפל והסתגלות הורית בגיל הרך

18.09.16

ניצה ירום

מאמר זה מתפרסם כחלק משיח מטפלים על מצפן להורות בזמננו, הוא נועד להכיר את המצפן ההורי בגיל הרך ואיך יכול המטפל לעזור לאימהות ואבות לפתח אותו. התינוק הרך העכשווי, כדין התינוקות, זקוק באופן מוחלט למבוגר הורי שיספק את צרכיו הבסיסיים, בעוד שההורה העכשווי נמצא כיום בהרכבים משפחתיים מגוונים, וקרוע בין מחויבויות. שלושה מושגים ינחו אותנו: היכולת הנפשית של ההורה המתמסר לתינוקו לגייס לעצמו מערכות תמיכה, יכולתו הסובייקטיבית של ההורה לתינוק לשרוד את התביעה המוחלטת של מצב ההתמסרות הנדרש ממנו, והבנת התינוק הרך כסובייקט משתתף

סיון מתארגנת

פניתי לסיון, אם לתינוק בן שלושה חודשים, בשאלה האם תסכים שאראיין אותה, והיא נאותה ברצון. השאלות שלי נסבו סביב קשיים שהיא חווה וקשיים הצפויים שלה, של בעלה וילדיה, ומי ומה עוזר להם. מרבית התכנים מובאים כאן כדי להדגים את שלושת המושגים שפורטו קודם ומכוננים מצפן הורי.

סיוון החלה כך: "אני בת 36, נשואה לאלכס מזה 10 שנים (אנחנו מכירים 16 שנה). אלון הוא עוד מעט בן שש, נויה כמעט בת 4 ויהלי בן 3 חודשים".

ניצה: "מאז הלידה, עם מה היה לך הכי קשה להתמודד?"

סיון: "שאין זמן, לכלום. לעצמי אין בכלל. לזוגיות אין בכלל. השתנה סדר העדיפויות: לבכורים נותנים הכי הרבה, לזוגיות – פחות, ולעצמי – הכי פחות. לפני שיהלי נולד, היה כבר סטטוס-קוו עם הילדים, הכל היה יותר קל: לנהל שיחות, לנסוע, ועכשיו הכל בנסיגה. פתאום אי-אפשר לעשות הכל: עשינו טיולים, ופתאום אנחנו מוגבלים. נכנסנו לבריכה כולנו יחד, פתאום אני יושבת בצד עם יהלי. זה שבר את האחדות. זה הכי קשה. ידעתי למה אני נכנסת. היה לי מספיק ניסיון שזה יעבור – עוד 10 חודשים זה ייגמר. הכל היה ידוע. במובן הזה הילד השלישי הוא יותר קל. אבל יש יותר ילדים. עם הבכורים - קשה להם, יש יותר אנשים לחלק את הזמן. ידעתי למה אני נכנסת, כולם הכינו אותי שאני נכנסת למשהו איום ונורא. עכשיו זה עוד קל – אני בחופשת לידה. כשאחזור לעבודה – הכל יקרוס. עכשיו בחלק הראשון של היום זה רק אני ויהלי, עוד מעט זה יגמר. זה מאד מפחיד."

"אני קצת קוראת ספרים [להדרכה]. בעיקר קשה עם הבכורים. עם התינוק – פחות קשה, יותר בסיסי, להניק וזהו. אחותי עוזרת לי מורלית, יש לה שלושה ילדים גדולים. עוזר לדבר אתה כמה פעמים ביום, אתה יודע שאתה לא לבד בעולם – גם לה זה קרה. היא שמה את זה בפרופורציות, זה מאד עוזר".

ניצה: "מי עוד עוזר או עזר לך?"

סיון: "אחותי עוזרת להתמודד עם החלק הנפשי. ביומיום בעלי עוזר וגם עזר קודם. הוא שותף בכל. גם הוא חווה את אותם קשיים. אני גם מדברת אתו."

ניצה: "מה קשה לילדים האחרים ומי עוזר להם?"

סיון: "הגדול לקח את זה יותר קשה, הוא מחבק נורא חזק את הקטן. הוא עולה לכתה א', הכל נורא חגיגי סביב זה. הוא אומר שהוא זוכר שהיינו עושים דברים – אני והוא – יחד, ועכשיו לא. כשהתינוק יונק, הוא כמו יד [חלק] של אימא, איתו אני לא לבד עם הילדים – זה לא אפשרי יותר, וזה חסר לו. נויה לקחה את זה פחות קשה. פחדתי שתיקח את זה קשה כי היא הקטנה אבל היא מגיבה בסדר, היא מקבלת הרבה תשומת לב."

"החלק הקשה הוא כשאחזור לעבודה. עכשיו אחרי-הצהרים - יהלי כמעט לא קיים, הוא על המנשא. אחר כך, כשיהיה בן חצי שנה – הוא יימצא, עם צרכים משלו, ואני אחזור לעבודה. כאוס כללי (כובשת בכי). לא יודעת איך אעבור את זה. בעבודה שלי בהייטק אני טסה אחת לחודש וחצי. אלכס נשאר עם הילדים עד עכשיו. עם אלון כשהיה בן חצי שנה כבר חזרתי לעבודה, כבר טסתי, לא היה קשה, היה בסדר. עם נויה טסתי רק אחרי 11 חודשים. עם שלושה ילדים אלכס לא יודע איך יתמודד (כאב בעיניה). גם אמי מאד עוזרת, היא תישאר בערבים. גם אבא של אלכס עוזר, הוא אוסף אותם אחרי הצהרים פעמיים בשבוע".

"יש לי מזל בעבודה – אני עובדת שם כבר המון שנים. יש לי מוניטין של אחת שיודעת, אני לא צריכה להוכיח את עצמי, אני 'נחה על זרי דפנה'. בעבר חרשתי המון, עכשיו אני יכולה לנשום. אני עובדת מהבית. מקבלים את זה בהבנה גמורה. אלה היתרונות בעבודה שלי. אני יכולה לצאת מהעבודה ולהמשיך בערב. אני עובדת הרבה עם לקוחות בחו"ל וזה מגביל בזמנים, אבל בסך הכל – זו עבודה שמאפשרת גמישות. כשהילדים בחוגים אני מסמסת, חצי אתם, חצי עובדת. יותר קל לי כי אני בכירה, יכולה לעבוד ממרחק. הטלפון הוא המצאה נפלאה שעוזרת המון. בבית יש לי עוזרת. את הניקיונות הקטנים, שטיפת כלים – זה בעלי עושה. כביסות זה אני. קניות – באינטרנט. אפשר לעשות תוך כדי עבודה. אפשר בכל השעות. הכל באינטרנט – בגדים לילדים, הכל".

כשסיון נשאלת מה הייתה ממליצה להורים אחרים המתמודדים עם קשיים כמו שלה, היא אומרת: "קחו אויר – צוללים, אחר-כך תצאו מזה. באתי לזה, ידעתי שאני הולכת לקרוס, זה יהיה סופר קשה – אבל תצאו מזה עוד כמה חודשים וזה יעבור. אותי זה נורא מרגיע. המחיר שזה גובה הוא בזוגיות. אני יודעת שזה יעבור, היינו שם כבר פעמיים ועברנו את זה, אני יודעת שנשרוד את זה. אני מציעה לא להחליף עבודה. להישאר, לדאוג שהכל סביבך יהיה כמה שיותר יציב, שלא יפריע. כמה שפחות שינויים, לא לעבור דירה, להתכונן לפני זה".

נושא החזרה לעבודה ופחדיה מכך עולה שוב. על הטיסות שלה במסגרת העבודה, שאורכות בדרך כלל כיומיים עד שלושה, היא אומרת: "יש לי חברות שחושבות שזה נורא ואיום". אבל בעלה הוא "הקלף הנוסף" (על אמה ואבי בעלה), בעיקר לטיסות. לא היה ביניהם בכלל דיון לגביהן, "הוא 100% תומך בי, הוא נורא מעורב בקריירה שלי ואנחנו מדברים עליה, מה כדאי לעשות". סיון ואני ממשיכות לשוחח, קשה לסיים, קולה בוטח, ניסוחיה מדויקים, ובעיניה עומד כל העת דוק של דמעה כבושה. אני רוצה לחבק ולהרגיע. היא מלווה אותי לדלת ובעלה מצטרף, לשניהם יש בוהק של אור בעיניים. נראה שקשה להם ואפשר גם לומר משהו על אושר.

הנקודות המרכזיות בסיפורה של סיון (שהוא לא בהכרח מקרה אופייני), שמלוות את המאמר הזה בהצגת מצפן הורי להסתגלות הנדרשת מהורות בגיל הרך, הן: היכולת האישית והגמישות להיעזר במערכות התמיכה; תחושת העצמי כדוגמת זו שסיון נשענת עליה – הידע שיהיה 'סופר-קשה', שהולכת לקרוס - אבל שתצא מזה, שצריך לקחת אויר; ותפקידי הטכנולוגיה בהתנהלות ההורה לגיל הרך – כעזר חיוני וכגורם היוצר תלות בסוכני חוץ, כאחד.

כשאמהות קורסות: על יחסים זוגיים בהורות לגיל הרך ועל מערכות תמיכה

הפסיכולוגית של לילך הביאה להדרכה בעיה שבה היא נתקלה בעת הטיפול בה. היא ספרה שהיא חשה מעורבת מדי בטיפול בלילך, אם לתינוק בן שלושה חודשים, ותינוקת נוספת הגדולה ממנו בשנה. הפסיכולוגית מאוד התפעלה מלילך, שהתעקשה על הפגישות הטיפוליות שלה בתקופה זו, ותארה את עצמה כמי שנמצאת ב'מוד' של הישרדות - היא לא ישנה וכל הזמן רצה. בחדר הטיפול לילך שואלת את הפסיכולוגית אם יש משהו לאכול ומבקשת שתכין לה שתייה. בהדרכה, הפסיכולוגית מודאגת מפריצת הגבולות של לילך ותוהה אם עליה לספק לה את צרכיה הראשוניים. יחד הבנו שדרך החסרים שלה - לילך מספרת על הצרכים הבסיסיים ביותר שהיא צריכה לספק לתינוקותיה, וכנראה מחסירה מעצמה. ההיענות של הפסיכולוגית לצרכים אלה נראתה מובנת: ההתמסרות האימהית לתינוקות רכים בעלי צרכים בסיסיים, דורשת הרבה מאד מאדם או מאישה אחת. ממש עם סיום פגישת ההדרכה, מזדקפת לפתע הפסיכולוגית וקוראת: "איך הסכמתי שהאב לא יגיע?" (ראו: ירום, 2016, פרק שישי).

חסרים נתונים לגבי היחסים בין לילך לבעלה כדי לדעת למה הפסיכולוגית הסכימה שהאב לא יגיע לפגישות הטיפוליות - למה לילך לא הציעה זאת ולמה בעלה לא עשה כן. אם נחזור מעט למקרה של סיון – הרי שתיאור מערכות התמיכה שלה היה ברור יותר: היא נעזרה בבעלה, באחותה, באימה, באבי בעלה; כשרצתה להסביר לי את קוצר הזמן המטורף שהיא חווה ואת אופי 'מוד' ההישרדות שהיא עוברת – היא הצביעה על שידה בחדר שבו ישבנו ואמרה:"את רואה את הלק שם בפינה, כבר שבוע אני רוצה לשים לי אותו ולא הגעתי לזה". בשביל סיון האסתטיקה בטאה את הקושי שלה לדאוג לעצמה, בעוד שלילך חיפשה אוכל ושתייה. היכולת להיעזר במערכות תמיכה טבעיות היא שעושה את ההבדל. הפסיכולוגית של לילך חשה שהיא מעורבת מדי ונבהלה כשמצאה עצמה מגויסת, ושוכחת את השותף הטבעי – האב.

כדי להבהיר את דינמיקת הכשל להיעזר בפרטנרים זמינים או ביחסים הזוגיים, כשהאישה-האם לתינוק רך מוצאת עצמה מוצפת וקורסת - אביא את המקרה של הדס (ראה: ירום, 2016, פרק ראשון). הדס מתארת מצב שבו התינוקת שלה בוכה בלי סוף והיא לא מצליחה להרגיע אותה. אבל מי שכן מצליח להרגיע את הקטנה הוא בעלה. אך דווקא העובדה שבעלה כן מצליח במקום שהיא ציפתה מעצמה להצליח - מעוררת בה רגשות של חוסר בטחון באימהות שלה ובעצמה. היא מתייסרת: איך קורה שעם הבנים הבכורים שלה זה לא קרה לה, מה לא בסדר אצלה?

בעקרון, הדס הייתה גאה ביכולת ההתארגנות הכללית שלה. עוד לפני לידת התינוקת ספרה בטיפול שהיא ממש טובה בזה, אבל היא חשדה שהיא נוטה 'לתקתק' עניינים קצת יותר מדי, בעוד שבעלה יותר רגוע וקשוב לצרכים של הילדים ממנה. כמטפלת של הדס, נראה היה לי שנוצרה עתה הזדמנות שהדס תיתן את הדעת על העובדה שהיא לא מצליחה להרגיע את התינוקת, בעוד בעלה מאפשר לה פאוזה – לחשוב, להבין: מה יש בטיפול בתינוקת לעומת הטיפול בבנים הבכורים? למה אי-הצלחה ל'תקתק' מצבים ואנשים כדרכה - מערער אותה?

התחרות שנוצרת בין בני זוג כשהם משתפים פעולה איננה נדירה. שכיח שההצלחה של האחד מעוררת תחושת כישלון בשני, במקום לשמוח על העזרה שהוא זוכה לה מבן-זוגו. זהו אחד הקשיים בזוגיות המשתתפת העכשווית, כשבני הזוג שותפים בפרנסה, בגידול הילדים ובטיפול בבית. המבנה המפוצל של יחסי 'או... או...' - מערך שאנו נוטים לזהות עם השימוש הנפשי במנגנון הפיצול (בין מי שטוב ומי שרע) ועם טלטלה פנימית בין האדרה לדוולואציה – מקשה על השותפות וההיעזרות בזוגיות. במקרה של הדס, בשלב המתואר, נוצר אצלה סדק להתבוננות פנימית במנגנון נפשי מרכזי שלה – בנטייה שלה לשלוט בדברים ול'תקתק' אותם כדי להרגיש שהיא מתפקדת ובעלת ערך. את הנטייה הזו שלה היא הכירה והבינה כבר שהיא מפריעה לה, בעיקר ביחסיה עם הילדים, שחשו יותר בטוח עם הקשב של האב מאשר עם הפרקטיות שלה. אלא שתביעות התינוקת הקטנה לא השאירו לה עתה מקום ליותר מכך, בתקווה שהיא עוד תגיע להתבונן בפן זה של עצמה.

אימהות יחידניות חוות את היעדר מערכת התמיכה הרבה יותר. לפעמים הקושי להרפות את הצורך בשליטה, שהקשה ביצירת זוגיות – עולה עכשיו בהורות. לעיתים קרובות תמיכה מקצועית הופכת לצלע השלישית במערך המשפחתי. המטפל הוא זה שאפשר להישען עליו, להירגע אצלו, לעכל את העומס והאחריות, ולקבל תחושת ערך דרך התפקוד הממשי וההתבוננות הפנימית.

כדי להיעזר - מגייסים אימהות. אבל זה כרוך בקושי. אם יחידנית שנעזרה באימה, אמרה עליה: "היא מטריפה אותי בדאגנות שלה". אכן, אצל אם צעירה הנעזרת ותלויה באימה, קמים לתחייה לעיתים קרובות דפוסי הקשר הילדיים ביניהן. אלה דורשים עיבוד נפשי כלשהו (בטיפול או בהתבוננות מודעת), כדי שהדפוס הילדי לא ישתחזר באופן אוטומטי, וכדי שהדאגנות של האם/הסבתא לא תאיים ותערער את האם הצעירה התלויה בה עכשיו. כדוגמא לאלטרנטיבה, נחזור לסיון. סיון סיפרה שאמה היא סמכות לגבי ילדיה, הם בוטחים בה. היא סיפרה שאמה קנתה יום קודם גלידה לילדים הגדולים, וסיון אמרה לה: "לפני ארוחת הערב?!". אמה ענתה: "את יודעת שלא כל יום אני עושה את זה". מדוגמא זו ניתן ללמוד שהיכולת לשמור על התייחסות הדדית לשותף כסובייקט בכל מערכות התמיכה, בעיקר בגיל הרך, אבל גם אחר-כך - היא תנאי לתחושה נוחה של צוות משותף. השגתה של יכולת זו (בטיפול) מתאפשרת בצמיחתו של עצמי שאיננו זקוק להעצמה אישית דרך קריקטוריזציה והכנעה של ההורה התומך, או להתבטלות מולו. מספיק להציב גבול בוטח ולתת אימון סביר.

היעזרות אימהות במערכות תמיכה אינטרנטיות של אימהות במצב דומה הזמינות אונליין - היא חשובה. מינון ההסתמכות עליהן חשוב, כדי לא להפוך את האימהות להתנהלות ב-'מיקור חוץ'. אמהות צעירות אומנם מוצאות בהן נחמה ועזרה רבה, הן יכולות לשמש עבורן אתנחתא מבדידות וחוסר אונים, ומשענת זמינה של נשים במצבן שמבינות. אך הסתמכות רבה מדי על מערכות התמיכה האינטרנטיות וסוכני חוץ זמינים, יכולה לנשל אותן מלסמוך על עצמן ועל שותפיהן הטבעיים.

גם התינוק הוא סובייקט במשוואה זו. מאז עבודותיו של סטרן (1985) אנו יודעים על עולמו הבין-אישי של התינוק ועל היותו שותף פעיל ביחסים ההדדיים הנוצרים בינו ובין מטפליו. הוא מאותת את צרכיו בדרכו – בבכי, בתנועתיות. היכולת האימהית להתייחס אליו כתינוק תלוי שהוא גם פרטנר - מפחיתה את תחושת הפניקה וחיפוש מקורות עזרה חיצוניים. אבות כיום הם שותפים פעילים בהחלט, כאשר את הקושי מצידה של האם להיעזר בו ואת עיבודו בטיפול ראינו בדיון הנוכחי ונרחיב עתה.

אבות מדברים - קשיים של סובייקטים משתתפים

אביא את דבריהם של מטופלים גברים על אבהותם לילדיהם בתינוקותם, כפי עלו בטיפול שלהם. דברים אלה יוכלו להאיר כשלים בשיתוף הפעולה הזוגי, כמערכת תמיכה חיונית לטיפול בתינוק בגיל הרך וגם בהמשך התפתחותו.

בטיפול שלו, נמרוד מספר כיצד עברה עליו ועל אשתו לידת בתם הבכורה. אשתו הייתה מבוהלת לגמרי, והוא זה ש"תפס פיקוד", הוא מצא עצמו פרקטי ונינוח יותר ממנה. זמן מה לאחר הלידה, הם חששו לרחוץ את התינוקת. בהתחלה הם לא העזו, אבל הוא היה זה שהתחיל בכך וגילה שעשה זאת בביטחון ובהנאה, מה שאפיין את אבהותו גם לאחר מכן. עם הזמן, הוא החל להרגיש שאשתו משקיעה בילדים את כל מרצה ותשומת לבה, שנותרו בה לאחר השקעותיה המקצועיות - והחל לחוש ממורמר. בהדרגה השתלטה עליו התחושה ששוב מזניחים אותו. בתהליך הטיפולי היה צריך לתמרן בין תחושת הקיפוח הלגיטימית שלו בזוגיות, ובין פצע בעצמי שלו, שנפער עתה, כשתשומת לב (שוב) הועתקה ממנו אל מישהו אחר (קטן) לידו, שאותה הכיר היטב בילדותו.

בטיפול של אסף, גם הוא נזכר בדברים דומים: "אני הייתי זה שרחץ את הילדים שלנו כשהיו תינוקות, אשתי לא העזה. אני גם הייתי זה שקם בלילות. הם היו קוראים "אבא, אבא", אף פעם לא "אימא". הרגשתי נוח עם זה, זה בא לי בקלות - לרחוץ, לקום בלילה, זה אף פעם לא הפריע לי, להפך. אבל בדיעבד אני יכול להגיד שמה שפגע בי הייתה העובדה שאשתי בהדרגה התחילה להתייחס לעזרה שלי כמובנת מעליה וכהישג שלה. לקח לי הרבה זמן להבין שהוקטנתי על-ידה, שהייתי פונקציה, מבלי שקבלתי הכרה על הדברים שעשיתי ברצון ובקלות - לא בעיני עצמי, לא בעיניה ולא בעיני הילדים".

המודל של בנג'מין (1988) על יחסים קומפלימנטריים ויחסים סובייקטליים יכול לשרת אותנו. לפי מודל זה ניתן לדבר על חשיבות יחסי שיתוף או שוויון בהורות בגיל הרך ומעבר לה; ניתן לדבר על יחסים הדדיים בין שותפים - במקום לקיים יחסים המבוססים על הכנעה וכוח. אנשים רבים מגיעים להורות ולזוגיות עם מבנה נפשי של יחסים קומפלימנטריים (משלימים). לפי המבנה הנפשי הזה, בן-הזוג ייתפס כהשלמה של עצמם - מישהו ל'תקתק' אותו בשירותם, כדי שהם יחושו בעלי יכולת וערך. בן-הזוג הוא מישהו שייתפס כחסר-יכולת ודורש פיקוח, כדי לחזק את תחושת הביטחון שלהם. לחילופין, הם יכולים לבטל עצמם במחיר ההגנה שהזוגיות והמשפחה מספקים. יחסים בין שותפים – בין סובייקטים – הם מה שמתבקש כיום.

כבסיס תיאורטי מקביל, יכולה לשמש חשיבתו של אוגדן (1989) אודות התנועה בין העמדה פרנואידית-סכיזואידית של 'או...או...' והעמדה הדפרסיבית: בין התערבבות בקשר המעצימה את התלות באחר והאימה שהתלות ההדדית הזו מעוררת, ובין יכולת בוגרת יותר להכיל ולכבד נפרדות ושיתוף. בזוגיות בכלל ובבניית מערכות תמיכה בהורות לגיל הרך, מדובר בעיקר בצורך לעבד את החסרים של העצמי, במקום לנסות להמשיך ולשלוט באחר המשמעותי – בן הזוג או הילדים - כצורת קשר מוכרת. הנכונות להיעזר דורשת מידה סבירה של נפרדות. מצבי ההורות המתוארים במאמר זה הם הזדמנות לכך. נמרוד חווה מחדש את חסכי ילדותו נוכח הנתינה של אשתו לילדיהם, אבל היה מוכן עתה להתבונן בחסכי ילדותו ולעבדם. הוא למד די מהר לשים לב לקולו שלו, במקום לבוא בטענות לזוגתו. לילך לקחה את האימהות התובענית לשני התינוקות שלה כולה על עצמה, אבל כשהפסיכולוגית שלה שמה לב לכך, ניתן היה לבחון עם לילך את הקושי האישי שלה לחלוק עם בן-זוגה את העומס, שתרם לתחושת הקריסה שלה. מטפלת יכולה להישאב למלא תפקיד ראשוני עבור מטופלת שהיא אם בגיל הרך (או אב), אם היא עצמה אם שבתה מצפה לתינוק, או מסיבה אישית אחרת.

לסיכום, במאמר זה יכולנו לראות כיצד מצפן הורי משמש בני-זוג כהורים לתינוקות, בעיקר בבחינת היכולת לגייס מערכות תמיכה. המטפלים יכלו בזמן אמת ובדיעבד לתמוך ולהתבונן, לעזור בעיבוד רבדים ילדיים של ההורה שהתעוררו בו נוכח חווית ההורות המנצה שלו. במקביל, המטפלים אפשרו להורה לגייס התבוננות בוגרת, שלא תמיד דרשה את מלוא העיבוד הנפשי שהספרות הטיפולית מתארת.

מאמר זה התפרסם כחלק משיח מטפלים על מצפן להורות בזמננו. לקריאת מאמרים נוספים בשיח זה לחצו כאן.

על המטפלת - ד"ר ניצה ירום

ד"ר ניצה ירום - פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, גמלאית, פרקטיקה פרטית.
פרסמה תשעה ספרים מקצועיים בעברית ובאנגלית, האחרון: "מצפן להורות ראויה" (פרדס 2016).