מאפייני העמדה הדיכאונית, חרדות והגנות מרכזיות במסגרת העמדה הדיכאונית והאפשרות לעבור אל העמדה הדיכאונית מהעמדה הסכיזואידית פרנואידית
שיתוף
החל מ-1935 קליין הציגה עמדה תיאורטית המנוסחת במונחים של עמדות: מצבי ארגון אני המתייחסים לטבעם של יחסי האובייקט הפנימיים, החרדה וההגנות האופייניות (קליין, 1935). בסופו של תהליך המשגה זה קליין הציעה שתי עמדות: העמדה הסכיזואידית פרנואידית המהווה עמדה ראשונית דרכה התינוק חווה את העולם, והעמדה הדיכאונית. העמדה הדיכאונית נחשבת למאוחרת יותר מבחינה התפתחותית אך קליין הדגישה כי לאורך כל החיים מתקיימת דיאלקטיקה ותנועה בין העמדות. בכתבה זו נציג את העמדה הדיכאונית על מאפייניה הייחודיים.
במוקד העמדה הסכיזואידית פרנואידית, אותה קליין מיקמה בחודשי החיים הראשונים (4-6 חודשים), עומד אגו בלתי אינטגרטיבי הנאבק ביצר המוות ובהרסנות הפנימית באמצעות מנגנון הפיצול. דרך פיצול חוויות עצמי ואובייקט חיוביות מחוויות עצמי ואובייקט שליליות התינוק מגן על העצמי והאובייקט הטובים, מרחיק אותם מחוויות העצמי והאובייקט השליליות הנתפסות כהרסניות, וכך מבסס בהדרגה עצמי "נקי" מהיבטים שליליים.
אחד ממחיריה של עמדה מפוצלת זו הוא החוויה הבלתי אינטגרטיבית בה התינוק אינו חווה את עצמו ואת האובייקטים שלו כיחידות אינטגרטיביות המכילות מכלול רגשות וחוויות (תסכול, אהבה, זעם, רוך). לכן, כדי לתפוס את המציאות באופן ריאלי יותר ואת העצמי והאובייקט כסובייקטים "תלת ממדיים"- על התינוק לנוע לעבר העמדה הדיכאונית. אך כיצד מתבצע המעבר? מה מאפשר לתינוק למתן את פיצול החוויות הטובות והשליליות, ומה "משכנע" אותו שהאינטגרציה לא תחריב את החלקים הטובים של העצמי והאובייקט?
קליין הציעה כי השילוב בין גורמי בשילה טבעיים לבין הצטברות חוויות חיוביות עם האובייקט הוא שמאפשר לילד להסתמך יותר ויותר על המציאות ופחות על הפנטזיות הפנימיות. הבשלתם של מנגנוני תפיסה וזיכרון מאפשרים לחוויות מציאותיות חיוביות להירשם בנפש התינוק ובהתאם, הוא משליך פחות חלקים רעים אל אובייקט אשר בתגובה לכך נחווה כמאיים פחות ותוקפנותו של התינוק כלפיו פוחתת. כחלק מתהליך זה, הצורך בפיצול בין חלקים חיוביים לשליליים של העצמי והאובייקט פוחת, והתינוק נע לעבר תפיסה אינטגרטיבית יותר (טמפרלי, 2008).
בשלב מאוחר יותר ביון הוסיף לגורמי הבשילה והצטברות החוויות החיוביות גם את התהליך הפסיכולוגי הבין אישי של הזדהות השלכתית (אצל אוגדן, 2003). ביון הציע כי תהליך ההכלה האימהי בו האם לוקחת אל תוכה את השלכות התינוק, מעבדת אותן ומשיבה לו אותן מעוכלות ומעובדות יותר הוא תהליך קריטי לתהליך המעבר אל העמדה הדיכאונית. בתהליך זה האם מסייעת לתינוק למתן את הפנטזיות על האם הסאדיסטית (והתינוק הסאדיסט) והוא לומד להבחין בין ההתנסות המציאותית לבין ההתנסות הפנטזמטית הקיצונית לה ציפה. בהדרגה, התינוק מפנים את הפונקציה המעבדת והמכילה ומתחיל לבסס יכולת טובה יותר לפרש את המציאות ולבוא עמה במגע, וכך נע אל העמדה הדיכאונית.
אוגדן, ת. מצע הנפש. (2003). הוצאת תולעת ספרים.
ויניקוט, ד.ו. התפתחות היכולת לאמפתיה (1963). בתוך: עצמי אמתי, עצמי כוזב. (2009). סדרת פסיכואנליזה בעריכת פרופ' עמנואל ברמן. הוצאת עם עובד בע"מ תל אביב.
טמפרלי, ג'. העמדה הדיכאונית. בתוך: התיאוריה הקלייניאנית נקודת מבט בת זמננו. (2008). הוצאת תולעת ספרים.

