רות נצר, פסיכולוגית קלינית ואנליטיקאית יונגיאנית
מאמר זה הינו תגובה למאמר של א.ג. ברגמן שהתפרסם ב'שיחות'[1], בו מתפרשת בריחתו של הרופא מתפקידו כביטוי של חרדה מפני משאלות ארוטיות הומוסקסואליות שמעורר בו הנער הפצוע.
מבין ספוריו הרבים של קפקא, הספור 'הרופא הכפרי'[2] מעורר ענין מיוחד מנקודת מבטו של הפסיכולוג-מטפל, משום ההקבלה האפשרית שבין הפסיכולוג לבין הרופא שבספור, כאשר הרופא הכפרי עשוי לשקף לפסיכולוג את גורלו האפשרי. הספור הקצר מספר על רופא שנקרא לטפל בנער פצוע. הוא מצליח להגיע אל בית הנער אבל נבהל, לא ממלא את משימתו ובורח.
החרדה העמומה שמעוררים ספוריו של קפקא תהא מוקלת במידת מה כאשר ניתן יהא לתת הסבר כלשהו, הגיוני-פסיכולוגי להתרחשות האבסורדית לכאורה. בספריו של קפקא תכנים תת הכרתיים ראשוניים רגרסיביים מעוררי חרדה. לחרדה זו אין פתרון והקלה משום שהספורים תמיד חסרי מוצא. ספוריו הסוריאליסטים של קפקא שיש בהם שלוב של תכנים אגרסיביים, חוסר מוצא וחוסר אונים מעוררים את חרדתו של הקורא ואת חרדתו הכפולה של הקורא-הפסיכולוג האמור לתת פרוש, והוא חסר אונים מפני אי יכולתו לעשות כן בגלל היותו שבוי (במנגנון של Counter projective identification) בתחושות הערפל ואי הודאות של הספור ובתחושת חסר האונים של הגבור.
אבל אולי ההסבר הפסיכואנליטי של בריחתו של הרופא - שהוא עיוורונו של הרופא מלראות את משאלותיו המיניות ההומוסקסואליות המודחקות ואת הדחפים האדיפליים (כך לפי א.ג. ברגמן) כהסבר לספור, אינו אלא בריחתו עיוורונו של הקורא-פסיכולוג מפני חרדה עמוקה יותר שגלומה בספור.
כוונתי לחרדת הקורא-פסיכולוג שמתעוררת בפני ספור המספר על גורלו האפשרי של מי שעסוק בלטפל-לרפא פצעי אחרים (המטפל פסיכולוג), ונמצא עצמו נפגע ונהרס בדרכו זו, כשהוא נחשף לפצע של עצמו שמשתקף אליו מבעד פצעו של החולה, וכל אישיותו מזדעזעת עד איום לאבדן.
העוורון של הפסיכולוג שאינו רואה את משמעות הפצע מזוהה בעיני עם עוורונו של הרופא שאינו רואה את פצע הנער.
הרופא, לפי גירסה זו, הוא כל מי שלוקח עת עצמו לרפא, להיות healer, להיות סוכן הריפוי השבטי, כגון כמר, רב, השָאמָאן בחברות פרימיטיביות, רופא אליל, רופא, או פסיכולוג בן זמננו.
א.ג. ברגמן מציינת כי "כמו במיתוסים ובאגדות ניתן לראות במסעו של הגבור מסע לגילוי עצמי". שמעון זנדבנק[3] מתאר את המסע של גבורי קפקא כמסע חניכה של פולחני מעבר, כפי שתוארו ע"י אנתרופולוגים[4], שתכליתו מסע ללא נודע כדי להתעשר ולהתחזק דרכו. מסע החניכה הוא בתבנית המיתוס של מסע הגבור שיוצא אל הלא נודע, ממלא את משימתו ושב עם השג נפשי-רוחני. אלא שאצל קפקא במקום מיתוס יש אנטי מיתוס. המסע של גבוריו אינו מוליך למילוי משימה. אינו מוליך להתחזקות וגילוי כוחותיו אלא להעדר ולאבדן דרך.
מסע הגילוי העצמי של הרופא כאן הוא גילוי חסר האונים שלו, גילוי חרדותיו וההתפרקות אישיותו.. ובכך כבר פותח הספור: "שרוי הייתי במבוכה גדולה". ובהמשך: "חולה אנוש חיכה לי בכפר מרוחק" - זה החולה האנוש שבתוך נפשו הוא. הרופא אינו יכול לצאת לדרך כי סוסו נפח את רוחו. מות הסוס הוא אבדן האנרגיות הליבידנאליות שלו עצמו. הסוס במיתולוגיות מסמל אנרגיה יצרית ורוחנית כאחת (הסוס מסיע את הליוס אל השמש במרכבתו) הקור והקפאון הם הקור הרגשי. ואמנם הרופא ממלא את משימתו מתוך מילוי חובה ציתני ולא מתוך רגש אנושי כלפי החולה. הדמות הנשית בנפשו (האנימה) שעשויה לשרת - לסייע (היא המשרתת) ושעשויה להאיר את דרכו ("הופיעה הריבה, לבדה באה והפנס מיטלטל בידה") נופלת קרבן לדחפים אגרסיביים ומיניים של הסייס שעולה מתחום הדיר - מן ה'איד', או בשפתו של יונג - מתחום הצל. הדחפים הבלתי נשלטים שפורצים לספור ואל נפשו של הרופא הם הסייס הפורץ אל ביתו ואל הנערה והסוסים הפרועים שרצים מעצמם. (יש דמיון מה בין הסייס, סוסיו ועגלתו לבין מר גרסלר עם סוסיו ומרכבתו בספור 'פת-שלמה' של עגנון - מתוך 'ספר המעשים'[5]. מר גרסלר איש דמוני, שגורם לשרפת ביתו של עגנון ומסיט אותו משליחותו. כבר עמדו מבקרים על קרבת ספורי ספר המעשים לספורי קפקא.) ההתרחשות של השתלטות הדחפים על האישיות הנהרסת מתוארת כך: "העגלה נעקרת ממקומה ונישאת, ככפיס עץ בזרם מים: עודני שומע, כיצד מתבקעת דלת ביתי ונשברת ממחץ הסתערותו של הסייס, ואחר כך מתמלאות עיני ואזני קול המייה החודר במידה שווה אל כל החושים".
הרופא שהגיע לבית הנער סובר תחילה שהנער בריא. הוא עוור לפצעו, כלומר מדחיק את ההכרה בפצע, כי הגילוי של הפצע הנורא יוליך, לפי רצף ההתרחשות המיידי - אל היותו עצמו שוכב ליד החולה כחולה בעצמו. כשהוא מופשט מבגדיו - מפרסונת הרופא. המפגש עם הפצע - חולי של הנער מעלה את פצעו-מחלתו הוא: "עכשיו הם נוטלים אותי... מניחים אותי בסמוך לקיר, לצדו של הפצוע". זה הפצע שכל מטופל, וכל פסיכולוג (כמטופל) אמור לפגוש ולגעת בו כדי להתרפא וכדי להתחיות מעצם המגע עם הפצע החי, וכדי להיות מסוגל לגעת ולרפא את פצעי הזולת (השמן, מרפא השבט, נקרא ה'המרפא הפצועמ')[6].
הפצע בעל כח משיכה עז כקסם המשיכה של תהליכים ראשוניים של הלא-מודע "והוא [הרופא] כמוכה סנוורים למראה החיים הרוחשים בתוך הפצע". לפצע זה יש עוצמת התגלות נומינוזית מסוכנת, והוא כמו פגיעתו של יעקב כתוצאה ממאבק עם המלאך, וכמו גמגומו של משה שנבע מגחלת ששם מלאך בפיו.
פצעו של הנער נברא מהנפות קרדום נסתר. "רבים מושיטים את צלעם ואינם זוכים אפילו לשמוע את קול הקרדום ביער, לא כל שכן, שלעולם אין הקרדום קרב אליהם בסמוך". ב'מכתבים למילנה' [7] כותב קפקא: "יתכן שזו אינה אימה גרידא אלא גם ערגה למשהו, החשוב יותר מכל המחולל אותה אימה". ואמנם, לאחר אמירה זו של הרופא לנער, בה הפצע נחווה כחסד אל, מתרחש השינוי; הנער נרגע מאמירה זו: " 'אמנם כך הוא, טול עמך לעולמך דיברַת אמונים של רופא מטעם'. והוא נטלה ונרגע. וכאן הגיעה השעה שאתן דעתי על הצלתי. עדיין עמדו הסוסים בנאמנות על עומדם". עכשיו הרופא מנסה להינצל, אבל נסיון כשל: "לעולם לא אגיע הביתה בדרך זו". הוא נודד, תועה בדרכים, עלוב, פרוותו נגררת בשולי העגלה כפרסונה שהתפרקה. והוא חש מרומה על ידי משימתו. וכל זה משום ש"בביתי משתולל הסייס המתועב. רוזה היא הקרבן שלו".
גורל הרופא הכפרי עשוי להיות גורלו של מי שלוקח על עצמו להקרא למשימת הריפוי (כגון פסיכותרפיה) כשאין לו הכלים הנפשיים הנכונים, כשבית אישיותו נפרץ ומול פצעו-מחלתו של החולה מתפרצת מחלתו הוא. ומחלתו של הרופא כפולה ומכופלת: האגו פרוץ, הדחפים הראשוניים שולטים, החלק הנשי קרבן להם, הפרסונה מופשטת מעליו, הוא נמשך בכח קסם לתהליכים הראשוניים, (התולעים הרגרסיביים), וגרוע מכל: הוא מאבד אמונה בקול הפנימי: "פעם אחת תיענה לצלצול מוטעה של פעמון הלילה - ושוב אין לדבר תקנה עולמית".
הרופא מאבד יכלת להבחין בין הקול האמיתי, קול הריפוי הפנימי לבין קול החולי המושך אותו לתהום. כפי שהוא כותב במכתבים למילנה: "היה זה כאילו במשך כל שנות חיי עשיתי רק כלאחר יד את כל הנדרש ממני, בעוד שלמעשה כל אותה העת רק הייתי מטה אוזן ומקשיב, שמא קוראים לי, עד אשר קראה לי מן החדר הסמוך המחלה ואני חשתי אליה להיות שלה... אולם החדר חשוך הוא, ואין יודעים כלל אם אמנם המחלה היא השורה בו". ובהמשך כותב קפקא מה שמתאים גם כאן: "חבטו בך במעיל הישן לכבות את האש, אך אני הייתי זה שבער ואני גם זה שחבט במעיל, אך אותו חיבוט לא הועיל כדי לגבור על האש".
הקורא-פסיכולוג המנסה לפענח את הספור, המנסה לפרש - לטפל בספור, כלומר לחבוט במעילו באש הספור, בחולי של הרופא, של עצמו, עשוי להתמלא חרדה נוכח הגילוי שהוא עצמו הבוער והוא החובט באש ואותו חיבוט לא יועיל לגבור על האש.
הערה: מעניין לראות מוטיב דומה בספור הנוצרי 'אגדת הקדוש יוליאנוס מכניס האורחים'[8]. יוליאנוס חטא ברצח הוריו מבלי דעת (נבואה שהתגשמה, כמו אצל אדיפוס). מבהלה ותחושת עוון הוא בורח מארמונו וחי בבלואים ובעוני מוחלט, כשהוא ממלא תפקיד של מעביר נוסעים בנהר שוצף. כלומר, מכפר עוונו על ידי ויתור על צרכיו האישיים (שקודם קדמו לכל) ועל ידי שרות לזולת. יום אחד הוא נקרא על ידי איש מצורע שמבקש ממנו שיאכיל אותו מפיתו, ישקה אותו מכוסו, יחמם את גופו בגופו, ויוליאנוס שנענה לו בכל, "גהר עליו כולו, פה על פה, חזה על חזה", ואז המצורע הופך לישו ושניהם יחד עולים למרומים.
האידיאל של לשכב עם הפצוע שפצעיו מעוררים חלחלה, מופיע כאן ככפרה, וכמעשה גדולה על אנושי. מי שמוכן-מסוגל להתעלות מעבר לדחיה ולחרדה האישית שלו מפני הפצע הוא בעל איכויות-על רוחניות, שמסוגל להקרבה עצמית למען הזולת, כמו ישו. השוואה מענינת זו מדגישה מחד את הגאולה שצומחת מקבלת הפצע, ומאידך מחזקת את הבנתנו לקושי של הרופא הכפרי להתמסר לפצע. שהרי רק מי שמתמזג עם ישו בתוכו מסוגל לכך. עניין נוסף נרמז כאן, והוא המצב האפשרי של ההתמסרות הטוטלית לעזרה לזולת הסובל, ככפרה על חטא.
הערות[1] גולומב-ברגמן אתי. 1988. אין שושנה ללא קוצים: על אמביולנציה בסיפורו של קפקא 'רופא כפרי'. שיחות ג. חוב' 1.
[2] קפקא פרנץ. 1977. רופא כפרי. מתוך: ספורים ופרקי התבוננות. תרגום ישורון קשת. שוקן. פרק זה הוא הרחבה של מאמר שפורסם לראשונה בשיחות ג. 2. 1989
[3] זנדבנק שמעון. 1981. סימפוזיון קפקא. ספרית פועלים. עמ' 39- 42.
[4] קמפבל ג'וזף. 1998. כוחו של מיתוס. שיחות עם ביל מוירס. תרגום מתי בן יעקב. מודן.
ראו בנושא זה בהרחבה גם בפרק 'הדב' בספרי זה.
[5] עגנון שמואל יוסף. 1969. 'ספר המעשים' מתוך: סמוך ונראה. שוקן.
[6] Halifa Joan .1982. The Shman, The Wounded Heale. Thames Hudson
[7] קפקא פרנץ. 1976. מכתבים למילנה. שוקן. עמ' 263, 289.
[8] גוסטאב פלובר. 1992 . אגדת הקדוש יוליאנוס מכניס האורחים. מתוך: שלושה ספורים. עם-עובד.
היא פסיכולוגית קלינית ואנליטיקאית יונגיאנית, מרצה בתוכנית לפסיכותרפיה יונגיאנית, מכללת סמינר הקיבוצים, מחברת הספרים 'המסע אל העצמי - אלכימית הנפש - סמלים מיתוסים'; 'הקוסם, השוטה והקיסרית - קלפי הטארוט במעגל החיים'; ובתרפיה: 'השלם ושברו - מיתוס, סמל, שירה -כינוס מאמרים ממבט פסיכולוגית המעמקים של יונג'.
