התהליך הסכיזואידי: תקציר מאמרו של Erskine

צוות בטיפולנט

מקור המונח סכיזואיד הוא במונח יווני שמשמעו חיתוך או פיצול ובהתאם, Erskine מציע כי דיסוציאציה ואשמה ממלאות תפקיד משמעותי באישיות הסכיזואידית.

הוא מציע כי בעבודה עם מטופלים אשר משתמשים בדיסוציאציה כמנגנון התמודדות קבוע ובעבודה עם מטופלים אשר הבושה מהווה דרך ארגון מרכזית של חווית הרגשית, עלינו להתמקד בשיטות טיפוליות המדגישות חקירה של חוויתו הסובייקטיבית של המטופל. מטופלים אלו זקוקים להתכווננות תמידית של מטפליהם למצבם הרגשי כך שיפגוש את העצב שלהם עם חמלה, את הפחד שלהם עם עמדה המקנה ביטחון ואת כעסם עם עמדה המבהירה כי המטפל לוקח את הכעס במלוא הרצינות.
למטופלים אלו יש צורך ייחודי בתגובתיות של המטפל למצב החרדה הדומיננטי כל כך בחוויתם, מצב המקושר לחוויות נעדרות מילים. הם זקוקים גם להתכווננות של המטפל שלהם לרמת התפקוד בה הם מצויים ובפרט לשלבי ההתפתחות הפרה ורבליים ש-Stern כינה העצמי הבוקע (the emerging self), עצמי הליבה והעצמי הבין אישי. זאת, מאחר ולנוכח איום מטופלים סכיזואידיים רבים נסוגים לשלבי תפקוד פרה-מילוליים כאזורי ביטחון.

מרבית העבודה הטיפולית והמחקר מצביעים על חשיבות התיקוף של חוויתו הסובייקטיבית של המטופל. כאשר הפסיכותרפיה מדגישה שינוי לא כמטרה אלא כתוצר של הטיפול, וכאשר המוקד הטיפולי אינו על ההתנהגות אלא על התהליך הפנימי של המטופל, אנו אמנם מציעים פסיכותרפיה איטית יותר, אך גם כזו שיכולה למלא את החלל הפסיכולוגי אשר הסכיזואיד חווה. כך, נוצרת פסיכותרפיה פנומונולוגית המתמקדת בעצמי החבוי של המטופל הסכיזואיד.

בקרב מטופלים סכיזואידים, חוויות של אימה ושל זעם פעמים רבות אינן מגיעות לכדי עיבוד מילולי עם אדם אחר, עקב מערכת יחסי האובייקט הלקויה בה הם גדלים. היבט זה משמעותי, מאחר והידע שהצטבר בתחום הטראומה מצביע על כך שאירועים טראומטיים נותרים רשומים בנפש כטראומות עקב היעדר מערכת יחסים תומכת ומרפאת ולהיפך- אנשים רבים שחוו אירועים טראומטיים אינם הופכים לאנשים טראומטיים מאחר והיתה לצידם דמות מרפאת, תומכת ומבהירה שאפשרה אינטגרציה של הטראומה לחווית האינדיבידואל.

Erskine מציע כי התהליך הסכיזואידי תואר היטב בכתביו של Eric Berne אשר תיאר את מצבו של האגו שעבר פרגמנטציה עקב טראומה, ואת האופן בו הטראומה פוגעת באפשרות לתפקוד נפשי והתפתחות. Berne התייחס לפרגמנטציה של האגו ולנושאים של גבולות כאובדן בוחן מציאות, ניכור ודה-פרסונליזציה כנושאים "סכיזואידיים באופיים". כל אחד ממצבי האגו של הילד, אשר עבר פרגמנטציה בעקבות הטראומה, זקוק ליחסים מרפאים ותגובתיים. הוא הציע כי במצבי אגו אלו יש לטפל כפי שמטפלים בילדים, באופן עדין ומזין, עד לבלובם. מטופלים אשר התהליך הסכיזואידי דומיננטי בנפשם זקוקים למטפל בכדי ליצור יחסים טיפוליים המאפשרים לכל אחד ממצבי האגו לבקוע ולהיענות בתגובה בטוחה ומכווננת.

Berne הצביע על תרומתו המשמעותית של פיירברן להבנת התהליכים הסכיזואידיים. פיירברן היה האנליטיקאי הראשון אשר תיאר את הדינמיקות ההתייחסותיות המתרחשות מרגעי החיים הראשונים, ואת הנזק הנגרם לילד כתוצאה מכישלון ביחסים מוקדמים אלו, אליו הוא התייחס במונחים של התהליך הסכיזואידי.

כישלונות אלו ביחסים אינם הטראומות האקוטיות עליהן אנו חושבים ואליהן אנו מתייחסים כאשר אנחנו עובדים, למשל, עם מטופלים עם הפרעת אישיות מרובת פנים. אלו אנשים אשר מתמודדים עם מה שכונה על ידי מסעוד חאן טראומה מצטברת- חוסר התאמות הקטנות, זלזול, ענישה, דחייה- אשר הולכים ומצטברים. כתוצאה מהצטברות זו, הילד מסתיר ומבודד את העצמי שלו יותר ויותר בעודו מתאים את התנהגותו החיצונית לדרישות החיצוניות. עבור מטופלים אשר נסוגו לתהליך סכיזואידי בעקבות טראומות מצטברות, אינטימיות וחיבורים בין אישיים מווים איום עמוק לתחושת העצמי.

במסגרת התהליך הסכיזואידי מתרחש פיצול באגו של הילד כאשר התפקוד הטבעי של הילד מודחק ומוכחש- מפוצל- והילד הופך לפסאדה החברתית המצופה ממנו. הפסאדה האדפטיבית הופכת ל"אני" והחלק הטבעי, האנושי, הופך ל"לא אני". מה שטבעי אובד ומפוצל באופן אינטנסיבי כל כך עד שהאדם אינו חש שיש דרך אחרת לחיות בה בעולם.

על סמך ניסיונו הקליני והספרות הקלינית, Erskine מציע כי יחסים טיפוליים סבלניים, מכבדים ומכווננים הם שמאפשרים לחלקים חבויים אלו של העצמי להפוך ל"אני" יותר מאשר ל"לא אני".
Guntrip כתב רבות על הטיפול בתהליכים סכיזואידיים. הוא תיאר כיצד פחד מוביל להסתתרות המביאה לתחושת בדידות עמוקה אשר דוחקת להתנהלות אדפטיבית על פני השטח. הסכיזואיד לכוד תמידית במאבק בין הסתתרות לבין קשר עם אחרים, כאשר מאבק זה מתנהל תמיד באופן אדפטיבי. את הטיפול במטופל הסכיזואיד הוא תיאר כטיפול הממוקד בביסוס יחסים אנושיים אמינים ומבינים אשר יוצרים קשר עמוק עם הילד המודחק והטראומטי באופן שמאפשר למטופל להיות חי יותר במסגרת של יחסים אמיתיים ובטוחים יותר. מפגש זה בין שני בני אדם עם אישיות מאפשר גדילה ספונטנית.

גם ויניקוט היה בעל ניסיון בעבודה עם תהליכים סכיזואידים והדגיש את חשיבות ביסוסה של סביבה מבינה, מכבדת ואמינה מסוג שמעולם לא היה למטופל. סביבה זו מאפשרת למטופל לגלות לראשונה מה טבעי עבורו. גם Guntrip וגם ויניקוט תמכו בפסיכותרפיה המתמקדת בתהליך הפנימי של המטופל ולא בתוצאה התנהגותית ספציפית, ומספקת יחסים מרפאים למצב אגו ילדי טראומטי. Guntrip טען כי באחריות המטפל לגלות את סוג היחסים ההוריים להם המטופל זקוק כדי להשתפר. הילד גדל להיות אדם עם הפרעה מאחר ולא נאהב בזכות עצמו כאדם, וכאשר הוא מגיע אל הטיפול הוא מתקשה לדמיין כי למטפל יהיה עניין בו או שיחוש כלפיו דאגה כנה. סוג האהבה לה המטופל זקוק הוא אהבה אשר בהחלט ניתן לקבל ממטפל: אהבה הגורמת למטופל לחוש כי הוא נלקח ברצינות כאדם על קשייו, וכי המטפל מניח כי זכותו להיות מובן ולא רק מואשם או דחוק למילוי ציפיותיהם של אחרים. Guntrip הדגיש עד כמה קריטי היחס אל המטופל כאל אדם עם טבע משל עצמו אשר זקוק לסביבה אנושית בה יוכל לגדול, ובהתאם, הדגיש גם את הצורך ביצירת קשר טיפולי המבוסס על קשר אנושי כנה, סימפטיה אמיתית ואמונה ביכולתו של המטופל להאמין בעצמו, עם הזמן. אלו רכיבים של אהבה הורית ולטענתו של Guntrip, אם המטפל אינו יכול לאהוב כך את המטופל מוטב שיוותר על העיסוק בפסיכותרפיה.

ביבליוגרפיה