צוות בטיפולנט
במאמר משנת 1985 העוסק בגישתו ההתפתחותיתת של פרויד לנרקיסיזם (Freud's developmental approach to narcissism: A concise review), סוקר דייויד ל. סמית' את התפתחות מושג הנרקיסיזם בכתביו של פרויד ואת המודלים ההתפתחותיים שפיתח בהקשר לתופעת הנרקיסיזם. המונח נרקיסיזם הגיע אל הלקסיקון הפסיכואנליטי דרך Isador Sadger, אשר דן בו בכנס פסיכואנליטי ב-1909. בשלב הדיון, פרויד ציין כי הקדיש מחשבה לנושא של מודל התפתחותי הכולל שלב נרקיסיסטי, המהווה שלב מעבר בין אוטו-אירוטיות ילדית לאהבת אובייקט התבגרותית. בספרות, הופיע המונח נרקיסיזם לראשונה ב'שלוש מסות על המיניות' של פרויד, אשר התייחס לנרקיסיזם כאל תוצאתו של תהליך דינמי של השלכה והזדהות העומד בבסיס התנהגות הומוסקסואלית. בעבודות עוקבות, הנרקיסיזם התבסס כמונח משמעותי ביותר ונקשר לתפיסות אנליטיות של פסיכוזה, תסביך הסירוס, התפתחות התרבות, סאדו-מזוכיזם, מצפון, ערך עצמי ועוד. פרויד המשיך להרחיב את תיאוריית הנרקיסיזם שלו עד מותו ב-1939 ולמעשה הציע בשנות פעולתו שלושה מודלים מובחנים של קו התפתחות בין נרקיסיזם לאהבת אובייקט.
המודל הראשון שפותח בשנים 1909-1914, תיאר מבנה של שלבים התפתחותיים עוקבים שתחילתו בשלב אוטו-אירוטי, המשכו בשלבים נרקיסיסטיים וסיומו בבחירת אובייקט הטרו-סקסואלי. על פי מודל זה, האוטו-אירוטיות המתקדמת לעבר שלב נרקיסיסטי כוללת ארבעה אלמנטים מהותיים: (1) א-אינטגרציה של הדחפים המיניים - הדחפים המיניים אינם מאורגנים ומחפשים סיפוק ללא תלות זה בזה; (2) היותם של הדחפים חסרי אובייקט - היעדר ייצוג מנטלי של אובייקטים אליהם הדחף מופנה; (3) חיפוש אחר סיפוק בגוף הסובייקט עצמו; (4) היעדר אגו - היעדר ייצוג מנטלי של העצמי.
המעבר לשלב הנרקיסיסטי מאופיין בשלושה אלמנטים הכרוכים זה בזה: איחוד הדחפים, היווצרות האגו ומציאת האובייקט הראשון. בשלב זה, פרויד הניח כי הילד יוצא מהנחה שלכולם יש איברים גניטליים זהים לאלו שלו ועל כן שלב זה מאופיין בבחירת אובייקט הומוסקסואלית. גם בהמשך, לאחר שפרויד נסוג מהרעיון של שלב נורמלי של בחירת אובייקט הומוסקסואלית, הוא המשיך לראות התנהגות הומוסקסואלית כבחירת אובייקט נרקיסיסטית, המתבססת על בחירת אובייקט על בסיס דמיונו לסובייקט. מודל זה נשען על ההנחה שהמעבר בין אוטו-אירוטיות לנרקיסיזם, מבוססת על התגבשות הייצוג העצמי אשר כרוך באיחוד הדחפים לחיפוש אחר אובייקט ספציפי. המעבר מנרקיסיזם לאהבת אובייקט, נתפס כמבוסס בעיקר על גורמים כלכליים הקשורים בקתקסיס (השקעת אנרגיה ליבידינלית באובייקט). פרויד הניח כי חרדות היפוכונדיות גורמות לפעוט לחפש אובייקטים חיצוניים וכי לנרקיסיזם יש ערך נמוך יחסית של אפשרות פריקה ליבידינלית. על כן מתרחשת התנועה לעבר חיפוש אחר אהבת אובייקט אשר תחליף את השלב הנרקיסיסטי. עם זאת, המעבר לבחירת אובייקט אינו מעלים לגמרי את הקתקסיס הנרקיסיסטי. כך, חלק מהנרקיסיזם המקורי נותר קשור בייצוג העצמי כמשקע של נרקיסיזם ראשוני, בעוד ששאר הנרקיסיזם פונה לעבר שלוש טרנספורמציות: טרנספורמציה לקתקסיס ממוקד אובייקט במלואו, טרנספורמציה לאובייקט קתקתי נרקיסיסטי וטרנספורמציה לקתקסיס של אגו-אידיאלי (ego-ideal).
פרויד לא הציע הסבר ברור לאופן בו נרקיסיזם מומר באהבת אובייקט, ויש לציין כי אלמנטים נרקיסיסטיים קיימים גם ביחסי האובייקט. כמו כן, במסגרת מודל זה פרויד הציע כי הקתקסיס ההומוסקסואלי עובר סובלימציה לתחושת חברות כאשר מושגת היכולת לבחירת אובייקט הטרוסקסואלית. ב-1909 פרויד הצביע לראשונה על הרצף הכרונולוגי בין אוטו-אירוטיות, נרקיסיזם ואהבת אובייקט ועד לשנת 1913, במאמר 'טוטם וטאבו', לא היה בטוח כי נרקיסיזם הוא שלב התפתחותי נורמטיבי. במאמר 'The disposition to obsessional neurosis' מ-1913, פרויד התייחס לגילוי שלב אנאלי-סאדיסטי בילדות אותו תיאר כפרה-גניטלי ופוסט נרקיסיסטי. גילוי זה ערער את התפיסה המקשרת בין נרקיסיזם להומוסקסואליות. ב-1913 אמנם הודגש האזור האנאלי כאזור ארוגני, אך זה כבר לא יכול היה להסביר אלמנטים נרקיסיסטיים ואת ההתפתחות המיניות הנשית. גם במאמרו 'On narcissism' העוסק בנרקיסיזם באופן המפורט ביותר, פרויד כבר לא התייחס לשלב האנאלי כרלוונטי לנושא. הוא החל לעסוק בחשיבה האומניפוטנטית כרכיב מרכזי בנרקיסיזם ובכך התקרב לרעיונותיו של פרנצי, אשר הציע ב-1913 תיאוריה של יחסי אובייקט של אומניפוטנציה. יחד עם זאת, ב'טוטם וטאבו' פרויד עדיין התייחס לחשיבה האומניפוטנטית כמאפיין של נוירוזה אובססיבית. התיאוריה המבלבלת והבלתי מספקת דחפה את פרויד, ככל הנראה, לשינוי הרדיקלי בתפיסת הנרקיסיזם אשר הציע במה שכינה "המודל השני" בשנת 1915.
ο חיזוק הנרקיסיזם הבריא בטיפול: חשיבה ועיון במשנתה של ד"ר רוני סולן
ο תקציר הפרק "האישיות הנרקיסיסטית" מספרה של ננסי מקוויליאמס
ο הדמות מאחורי המראה: סקירת ספרו של מנשה כהן בצירוף פרק לקריאה
פרויד הציע את המודל השני הממקם את הנרקיסיזם בהתפתחות הילדית ב-'Instincts and their vicissitudes'. מודל זה שונה מהמודל הראשון בשלושה היבטים מרכזיים: הוא מכיל נטישה של הרעיון אודות השלב האוטו-אירוטי, הבנה של השלב הנרקיסיסטי כמורכב משני תתי שלבים ומעבר מנרקיסיזם לאהבת אובייקט כמעבר הדרגתי ולא כשינוי פתאומי. פרויד לא הסביר את הסיבות לשינוי התפיסתי שהציע ולא דן יותר במודל הראשון שהוזכר לעיל, אך סביר להניח כי הדבר נבע משינוי רחב יותר שחל בחשיבתו בתקופה זו. לפני 'Instincts and their vicissitudes', פרויד ראה את האגו כמופיע בנקודה ברורה בהתפתחות, במעבר בין אוטו-אירוטיות לנרקיסיזם. יחד עם זאת, ב-1915 הוא החל לטעון כי האגו נוכח כבר מראשית החיים הפסיכולוגיים וכי הדחפים מכוונים אליו. בשלב זה פרויד התייחס לנרקיסיזם במונחים קוגניטיביים יותר, המתכתבים עם המשגות פרימיטיביות של התינוק את האיברים ומקורות העונג.
בחינה של שני שלבי הביניים בשלב הנרקיסיסטי הראשוני, מבהירה את הנושא: השלב הראשוני מכונה 'original reality-ego' ובמהלכו האגו החווה, 'ego-subject', מכוון למה שמענג מבחינה פיסית-חושית. בשלב זה לתינוק אין צורך להכיר במקור החיצוני הממשי אשר מספק את צרכיו מאחר והם מסופקים באופן מהיר ואוטומטי ולכן נתפסים כמובנים מאליו. כיצד היבט זה קשור בנרקיסיזם?. פרויד מגדיר אהבה כיחסים של האגו עם מקורות הסיפוק שלו. מאחר והגוף נתפס במקור העונג בשלב ההתפתחות הראשוני, האגו למעשה אוהב את עצמו. ייתכן שמבלי לזהות זאת, פרויד מציג בשלב זה המשגה חדשה לגמרי של טבע הנרקיסיזם. בעעוד שבעבר נרקיסיזם הובן כמצב בו ישנו קתקסיס של הדחפים ללא תיווך של האגו, בנוסח החדש נרקיסיזם נתפס כיחסים עם האגו עצמו, מתוך אשליה של התינוק כי הוא מספק את צרכיו בעצמו. תפיסה זו של הנרקיסיזם קשורה באופן עמוק למאמרו של פרנצי משנת 1913 על התפתחות תחושת המציאות.
ב-'Instincts and their vicissitudes' פרויד מציע כי דחפי האגו אשר אינם מסוגלים לסיפוק אוטו-אירוטי הם שממוטטים את הנרקיסיזם הראשוני של השלב הראשון של ה-original reality ego. כלומר, פרויד מציע למעשה שבשלב הראשוני בו הילד תלוי לגמרי באמו וצרכיו מסופקים באופן אוטומטי, אין לו סיבה להניח כי הסיפוק מגיע ממקור חיצוני. ככל שהילד מתפתח וצריך לפעול כדי לספק את צרכיו המתרחבים, נהרסת אשליית הסיפוק העצמי ומתנגשת עם ייצוג העצמי האומניפוטנטי. זוהי הכרה כואבת המובילה להכרה בתלות, אך היא מרוככת במהרה על ידי קומבינציה הגנתית של הפנמות והשלכות. חלקים בלתי נעימים של העצמי מוחצנים מהעצמי ומיוצגים כ'אחר' ואילו אובייקטים מייצרי עונג מיוצגים כחלק מהעצמי. מתוך שינוי זה מתבססת גם אהבת האובייקט, מאחר והילד מכיר בתלותו באחרים משמעותיים.
בעיה נוספת של המודל המוקדם איתה פרויד מתמודד ב-1915, היא המעבר החד בין נרקיסיזם לאהבת אובייקט. המודל של 1915 מציע מעבר הדרגתי. כך, את השלב האנאלי-סאדיסטי ניתן לראות כפחות נרקיסיסטי מהשלב המתקדם של האגו המחפש אחר עונג עצמי ובו זמנית נרקיסיסטי, מאחר והוא עוסק בשליטה אומניפוטנטית באובייקט. המשמעות אשר פרויד לא ירד לעומקה היא שמדובר בשני קווים התפתחותיים מקבילים אך מובחנים: הקו מנרקיסיזם ראשוני לאהבת אובייקט והקו ההתפתחותי של המיניות האזורית. פרויד התעניין יותר בקו ההתפתחות הפסיכו-סקסואלית מאשר בהתפתחות הנרקיסיסטית, והחל מ-1915 עיסוקו בהתפתחות הנרקיסיזם הילדי היה תמיד משני למודל הפסיכוסקסואלי מלבד מספר מקרים ייחודיים. למרות שהשלב האוראלי והארגון הליבידינלי הנגזר ממנו התגלו רק ב-1915, הקשר בין אוראליות לנרקיסיזם העסיק את פרויד כבר ב-1910 במחקרו על לאונרדו דה וינצ'י. עם זאת, התיאור המפורט הראשון של האספקטים הנרקיסיסטיים בשלב האוראלי הוא משנת 1915, במסגרתו השלב בו האגו ממוקד בעונג עצמי תואר במונחים של 'incorporative-devouring stage'. בתקופה בה פרויד דבק במודל השני, השלב של ה-'incorporative-devouring stage' תואר במונחים של נרקיסיזם טוטאלי אשר מקדים את הארגון האוראלי של הליבידו. תפיסת השלב האנאלי כשלב פוסט נרקיסיסטי השתנתה גם היא. בשנת 1913 פרויד הניח כי הילד תופס את הצואה כחלק מגופו ולכן הצואה יכולה לספק קתקסיס ליבידינלי, אך ב-1915 תיאר לראשונה את השלב האנאלי ככולל רכיבים נרקיסיסטיים. עשיית צרכים לטענתו, היא הפעם הראשונה בה הילד ניצב מול בחירה בין עמדה נרקיסיסטית לעמדה של אהבת אובייקט, מאחר והצרכים הם מתנתו הראשונה של הילד אשר נחווית כהקרבה של חלק ממנו.
בשלב זה, פרויד התעניין באינטגרציה בין התיאוריה של הנרקיסיזם לבין התיאוריה הסטרוקטורלית. החל משנת 1923, הוא תיאר את שלב הנרקיסיזם הראשוני כשלב בו הליבידו מוכל באיד - גישה שונה לגמרי מההנחה הקודמת לפיה הליבידו מוכל באגו. ב-1940 פרויד תיאר את האיד של הנרקיסיזם הראשוני כיחידה בלתי מובחנת של אגו-איד אשר מזכירה את השלב האוטו-אירוטי שתואר כבר ב-1909 וב-1914. במודל השלישי אותו פיתח, המונח 'נרקיסיזם משני' מתאר תהליך בו האגו המכוון לסיפוק עצמי משמר את האשליה של אספקה עצמית. הנרקיסיזם המשני תואר כתוצר של תחבולה, בה האגו מרמה את האיד כך שילווה לו את האנרגיה הליבידינלית. באמצעות הזדהות עם אובייקטים נחשקים האגו שולף קתקסיס המכוון לאובייקט ומפנה אותו אליו וכך מחזק אותו עצמו.
המודל השלישי לא תרם הרבה להבנת הדינמיקות הנרקיסיסטיות של השלב האנאלי. עם זאת, התגלית המרכזית אשר התמקדה בקשר בין נרקיסיזם למיניות האזורית, כללה ניסוח הרעיון של השלב הפאלי הילדי בשנת 1923. רעיון זה החזיר את פרויד לדיון בקתקסיס הנרקיסיסטי של האיברים הגניטליים. את הקתקסיס האינטנסיבי לפין הוא הסביר כנובע ממספר גורמים - המורשת האנאלית והאוראלית של הקתקסיס הנרקיסיסטי; משמעותו כאיבר המסוגל להביא לאיחוד מחדש עם האם; וחשיבותו הביולוגית להמשכיות המינים. לאחר ההכרה של פרויד בקיום השלב הפאלי ובחרדת הסירוס כמבטאת פגיעה נרקיסיסטית, הוא החל להשתמש במונח סירוס כמייצג כל פגיעה נרקיססטית, כמו אובדן ההנקה בשלב האוראלי ואובדן הצואה בשלב האנאלי. בהתייחס להתפתחות הנשית, הוא הניח כי הדגדגן של הילדה האדיפלית זוכה לקתקסיס נרקיסיסטי זהה לקתקסיס שמספק הפין, אך מאחר ואינה מבחינה בין הדגדגן לפין, היא חווה את הדגדגן שלה כפגום וכך חווה את הפגיעה הנרקיסיסטית. לאחר מכן המשאלה הנרקיסיסטית לפין מומרת במשאלה לתינוק ובעל. כלומר, במודל האחרון של פרויד, הכוח המניע לעבר פתרון השלב האדיפלי בשני המינים מהווה איום נרקיסיסטי - פחד מסירוס אצל הילד ופחד מדחיית האב המהווה אובייקט ליבידינלי עבור הילדה.
Freud's developmental approach to narcissism: A concise review. Smith, David L. The International Journal of Psychoanalysis, Vol 66(4), 1985, 489-497.
