נוגה אריאל-גלור
ב-24.6.13 התקיימה הרצאתו של נוויל סימינגטון במרכז לחקר החשיבה הוויניקוטיאנית והעצמאית בפסיכואנליזה, כחלק מטקס הסיום של מחזור הבוגרים השלישי. נוויל סימינגטון הוא פסיכואנליטיקאי בריטי ואוסטרלי, השייך לקבוצה העצמאית בפסיכואנליזה הבריטית. לפני הכשרתו כפסיכואנליטיקאי, הוא למד פילוסופיה, תיאולוגיה ופסיכולוגיה קלינית. בלונדון עבד שמונה שנים בטאוויסטוק, ולאחר שהיגר לאוסטרליה בשנת 1986 עמד בראש המכון הפסיכואנליטי של סידני (1987-1993), ואף כיהן כנשיא החברה הפסיכואנליטית האוסטרלית (1999-2002). כקלינאי וכותב סימינגטון עוסק בהבנת פסיכוזות ומצבים מנטאליים קשים.
את הרצאתו פתח סימינגטון בציטוט מתיאור מקרה של וויניקוט אשר הופיע במאמר "עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב" (ויניקוט, 1960/2009), בו המטופל שיצא מחדרו לאחר הטיפול אמר לו: "טיפול [management] טוב (דאגה לאני) כפי שחוויתי בשעה הזו, הוא האכלה (סיפוק הסתמי)" (ע' 202, הסוגריים במקור). התחושה שמביע המטופל, טען סימינגטון, היא תחושה של הזנה שאינה חומרית, היא למעשה תחושת המלאות הנפשית הנוצרת מתוך תקשורת טובה בין שני בני אדם. לדבריו, בעוד שאנו מנהלים קשרים שונים בחיינו, מעטים הם אלה שהאינטראקציה איתם ממלאת אותנו כמו ארוחה טובה ומזינה.
סימינגטון טען המטופל הביע תחושה של סיפוק קיומי מסוים, לא הישרדותי. אם כך, הוא שואל, מדוע בחר ויניקוט להוסיף אחרי מילות המטופל בסוגריים מושגים מתוך המודל הסטרוקטורלי של פרויד (איד, אגו, סופר-אגו), מבוסס כולו על אינסטינקטים הישרדותיים? לדעתו של סימינגטון, בעצם החיבור שויניקוט עושה בין ההיבט התקשורתי לבין ההיבט האינסטינקטואלי/ דחפי, הוא חוטא לתיאוריה שלו עצמו.
לצד ההישענות שלו על פרויד, הזכיר סימינגטון, ויניקוט היה גאון בפני עצמו. כדוגמא הוא מציע את הבנתו של ויניקוט לגבי כישלונו של האגו להפוך לסוכן מתפקד באישיותו של האדם כאשר תשוקתו של התינוק לדמיון (מילה שסימינגטון משתמש בה כתחליף למושג האומניפוטנטיות) לא מעודדת על ידי אימו של הילד. אצל ויניקוט, אם כן, האגו לא היה רק הזרוע המבצעת של האיד, אלא ישות נפשית העומדת בזכות עצמה. סביר להניח כי אילו היה מאמץ את המשגתו של פרויד היה מגדיר את האגו כחלק מהעצמי הכוזב. זאת, משום שפרויד היה ספקני לגבי יכולת ההבניה העצמית של האדם את עולמו, וראה את האגו כלא יותר מאשר אסופה של האינסטינקטים ששולטים בו. אם כן, הנקודה שסימינגטון העלה היא שויניקוט לא התנתק לגמרי מחשיבתו של פרויד, ובכך התיאוריה שלו איבדה מחיותה ומרבגוניותה.
למעשה לפי סימינגטון ויניקוט הוא אקזיסטנציאליסט, משום שהוא מבסס את חוויותיהם של מטופליו על עצם קיומם. במאמר "עיוותי האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב" ויניקוט מתייחס לכך שההכרה בתחושת חוסר הקיום של המטופל שלו הייתה תחילת התקשורת ביניהם. בנוסף, הוא מזכיר אישה בגיל העמידה שמתארת תחושה שחוותה כל חייה לפיה עדיין לא התחילה להתקיים. עצם העובדה שהיא קיימת אין משמעה שהיא חווה זאת. לכך סימינגטון מוסיף וינייטות קצרות מעבודתו הקלינית, בהן הכרה בחוסר הידיעה של המטופל או המטופלת על כך שהם קיימים הם שיצרו את התפנית חיובית בטיפול. דוגמאות אלו שימשו את סימינגטון בניסיונו לבסס את הטענה לפיה למרות שויניקוט השתמש בטרמינולוגיה פרוידיאנית סטרוקטורלית, הוא עסק למעשה בהתבוננות אקזיסטנציאליסטית: לא בהישרדותם של הפרט והמין האנושי, אלא בהוויה האנושית, בעצם הקיום עצמו.
בהמשך ההרצאה פנה סימינגטון למושג אחר בו השתמש ויניקוט - מושג האומניפוטנטיות הקלייניאני, שהשימוש בו נועד לתאר את הדרך בה האם הטובה דיה מחזקת ומבססת את העצמי האמיתי. מכיוון שהאגו של התינוק חלש, האם מיישמת את הביטויים האומניפוטנטיים שלו ובכך מעניקה לו כוח. סימינגטון שואף לקחת את מושג האומניפוטנטיות, אותו לקח ויניקוט מקליין למרות שלדעת סימינגטון הוא זר לתיאוריה שלו, ולהחליף אותו במילה דמיון. לדברי סימינגטון, בדמיון תמיד קיימים שארים של אומניפוטנטיות כי הרי אף מציאות לא תוכל לממש את פרי הדמיון שלנו במלואו. ההתפכחות שמספקת האם הויניקוטיאנית היא בדיוק ההבנה הזו - המציאות לא תוכל להיות העתק של הדמיון, ויחד עם זאת, עדיין יש ערך ביכולת לדמיין.
למעשה, מטרתו של סימינגטון היא לנפות את התיאוריה של ויניקוט מכל מה שהוא קורא לו "ג'יבריש". זאת משום שלדעתו כל מה שהופנם מתוך חשיבה של אדם אחר תמיד מפחית מתובנתו של הגאון. כך, הוא יוצא נגד ההליכה אחר תורתם של פרויד, קליין, יונג ודומיהם כאילו זו תורה מסיני. הוא מזכיר לנו כי כל פילוסופיה היא בבסיסה אישית, לא אמת צרופה. מבחינת סימינגטון, הידע שהפנים ויניקוט מתיאוריות אחרות הוא כמו דבורה אורחת שמוצצת את הנקטר מהפרח, ובכך מותירה את תובנותיו של הגאון מנוטרלות מכוחן. זה מה שקרה לדעתו לויניקוט בציטוט הראשון שהביא: במקום להתייחס להאכלה שהמטופל דיבר עליה ככוחה המחיה של התקשורת הבין-אישית, הוא עשה לה רדוקציה לאינסטינקטים.
ο אקט החופש של האנליטיקאי כגורם שינוי תרפויטי: סקירת מאמרו של נוויל סימינגטון
ο פינוקיו הופך לילד אמיתי
ο סקירת ערב עיון: השפעת התנסויות בחיי המטפל על העבודה הקלינית
מכאן המשיך סימינגטון ועבר להשתמש במושגו של ויניקוט "עצמי אמיתי" ותפקידו במטופלים שהוגדרו כפסיכוטיים. את העצמי האמיתי הוא מגדיר כגרעין שהוא גם העצמי אבל גם מחוצה לו. זה הוא העצמי שאינו חווה את עצמו כמרכז היקום, אך גם לא כלא כלום. למעשה זה הוא עצמי שחווה את עצמו כנפרד מהאחר ועדיין קיים. רק עצמי כזה יכול באמת לפגוש עצמי אחר, משום שהוא לא נתון לשליטתו של האחר, והוא אינו שולט באחר. סימינגטון הציע כי גם אצל האנליטיקאי - רק כאשר הוא מגיב מתוך העצמי האמיתי שלו הוא רואה את האחר כפי שהוא באמת.
הוא המשיך לדוגמה מהקליניקה, בה תיאר גבר שהתקשה ביצירת מחויבות זוגית או כלפי מקום עבודתו. ברגע מסוים בקליניקה אותו מטופל אמר "מעולם לא הייתי מחויב לדבר". באותו הרגע סימינגטון חש בנוכחותה של המדריכה הלונדונית שלו, יושבת על כתפו ומדריכה אותו לא להרגיע את המטופל; אך בד בבד הוא חש בתוכו קול שאומר לו כי המטופל מבין שהוא אינו מחויב משום שיש בתוכו הבנה מה היא מחויבות אמיתית. לכן הוא התנער מקולה של המדריכה ואמר לו "אתה בונה את המחויבות הזו עכשיו". המטופל הגיב בכך שאמר כי כאשר נכנס לחדר נדמה היה לו שהעץ שניבט מהחלון היה קרח וללא עלים, ואילו כעת נדמה לו שיש עליו עלים. סימינגטון הוסיף שהמטופל הגיב לכך שדיבר מתוך העצמי האמיתי שלו. הוא מאמין כי אם היה מדבר בקולה של המדריכה, מתוך העצמי הכוזב שלו, העץ היה נותר ללא עלים.
מדוע, אם כן, לדבר בקולה של המדריכה הוא לדבר מתוך עצמי כוזב? תשובתו של סימינגטון היא פשוטה - כי הוא לא היא. הוא מזכיר את אחד הכינויים של ויניקוט לעצמי הכוזב: העצמי המטפל (The caretaker self), הרעיון שישנו עצמי שמטפל באגו בזמן ההתפתחות שלו, עד שיהיה עצמאי מספיק כדי לעמוד בזכות עצמו. סימינגטון למד דברים חשובים מהמדריכה שלו, דברים שעדיין מסייעים לו בפרקטיקה הטיפולית. אבל בסופו של יום, העצמי האמיתי הוא מי שהוא, והעצמי הכוזב הוא העצמי של אדם אחר שהורכב בתוך נפשו, והוא אינו מתואם עם העצמי האמיתי שלו.
סימינגטון טען כי בכל תחום לימודי אנו לומדים את מה שעשו הקודמים לנו, וחוקרים את הכתבים שתיעדו את החשיבה שלהם. במהלך לימודים אלה, האגו שלנו קבור תחת חשיבתם של גאוני העבר. אבל בכל גאון ישנם ניצוצות של חשיבה ששייכים לאדם אחר, שאינם סינטוניים לצורת החשיבה שלו. כמעט כל תוצר שלנו בהווה הוא למעשה שילוב בין העצמי המטפל לעצמי האמיתי. רגע השחרור של סימינגטון מהמדריכה שלו היה הרגע בו העצמי האמיתי שלו ניצח את העצמי המטפל. זהו הרגע בו הוא לקח על עצמו את האחריות ואת היכולת לחשוב עבור עצמו, לנסות להמשיג את המילים בחשיבה כך שתיווצר משמעות פנימית. זו היא עבודה קשה, לחשוב מה הן התחושות העמוקות ביותר. לדעתו של סימינגטון, הסירוב לעשות את העבודה הפנימית הזו הוא שמעצים את העצמי הכוזב ומחליש את האמיתי.
בעבודה עם מטופלים פסיכוטיים, אך לא רק, אנו עוסקים גם בהבחנה בין האמיתי לדלוזיה, מתוך ההנחה שהאמת יכולה לנפץ את הדלוזיה. כשהמטפל מדבר מתוך העצמי האמיתי שלו, מתוך המרכז שלו, הוא יכול לפוצץ את הדלוזיה שהחזיקה את האדם האחר כלוא. הדלוזיה מתרחשת כאשר אנו לוקחים דבר מה יחיד ובודד מתוך התפקוד הכולל של האדם, והופכים אותו לטוטאלי. מה אם כן היה בדיבור של סימינגטון מתוך העצמי האמיתי אשר ניפץ את הדלוזיה של המטופל?
ייתכן כי אם היה מגיב במשפט כמו "אני תוהה מדוע עדיין לא הצלחת לבנות מחויבות?" הוא היה מצטרף אל המטופל בהערכתו השלילית את עצמו, ומצטרף אליו לדלוזיה העצמית השלילית. אותה מדריכה לונדונית למשל, המשתייכת לאסכולת חשיבה פסיכואנליטית המתאפיינת בכך שהיא מייחסת מניעים שליליים למוטיבציה האנושית, נמצאת לדברי סימינגטון תחת דלוזיה קבוצתית. רק, הוא מציין, שאנו נוטים להיות רגישים הרבה יותר לדלוזיות של הפרט מאשר לאלו של קבוצות. בהקשר הזה סמיניגטון הזכיר כי פרום דיבר בספרו "הבריחה מהחופש" על הרעיון שכולנו חלק מדלוזיה קבוצתית כזו או אחרת.
אך איך כל זה קשור להצהרה שלו למטופל? סימינגטון התייחס לכך שכל ההנחות המוכללות הן למעשה דלוזיות שמיישמים אותן על הפרט. הוא מצוטט את המשורר היווני סטילפו: "אלה שמדברים על האדם באופן כללי; לא מדברים על אף אחד". אם היה פונה אל המטופל בקולה של המדריכה הוא היה מדבר מתוך הכללה, שהיא לדבריו תמיד דלוזיה כאשר היא מיושמת אל הפרט. זה אומר כי כל אסכולות החשיבה הפסיכואנליטיות לעולם לא יוכלו להיות מותאמות לכל אדם. כאשר אנו משתייכים לקבוצה מסוימת, אנחנו יודעים איזה נושאים יתקבלו בה ואיזה לא, ואותו הדבר תקף גם לגבי אסכולות פסיכואנליטיות - אם סימינגטון יגיע לכנס מטעם פסיכולוגיית העצמי וירצה לצטט את קליין הוא יאמר "קלינאית שמאוד התעניינה בעצמי וכן הלאה", וכנ"ל לגבי קוהוט אם ישתתף באירוע קלייניאני. לכל אסכולה יש שפה משלה אך כולן שותפות בכך שהן מכלילות גישות שונות. כולן שותפות לאיזו אמונה קבוצתית. זו דרך אחת לגיטימית לתקשורת, אבל יש דרכים נוספות.
צורה אחרת של תקשורת בה ביקש להתמקד סימינגטון, מתקיימת ברמה עמוקה יותר. ברמה הזו אנו קרובים בהרבה לאנשים שלעולם לא היינו חושבים שיש לנו איתם שפה משותפת. התקשורת כאן אינה מבוססת על שום קבוצה חברתית, גזעית, מדעית או אמנותית, אלא היא תקשורת בין עצמי אמיתי אחד לעצמי אמיתי אחר. אך עדיין יש דבר מה מרכזי שמאחד בין כולם, והוא "רוח העולם", כפי שפלוטינוס קורא לה, המציאות שכל בני האדם חולקים. והמציאות הזו, לפי סימינגטון, היא היכולת הפנימית ליחסים הדדיים. האדם הפסיכוטי זועם לשמע המשפט "אני מבין אותך" אם הוא לא מרגיש שהבנה זו מבוססת על חוויה. סימינגטון טוען שפלוטינוס ניסה לומר שיש לאחד את היכולת להיות בתוך האחר ולהפך. זו מציאות משותפת חזקה יותר מדמיון בין פרטים שמשתייכים לאותה קבוצה אתנית, דתית או מעמדית. זה, לדידו של סימינגטון, האוצר שהביא ויניקוט יחד עם העצמי האמיתי; הוא מחבר, מכניס אותנו לתוך המודעות של החיבור החזק הזה בין העצמי לאחר. עצמי זה לא נטוע בתוך המודל הסטרוקטורלי של פרויד, אלא ברוח העולם של פלוטינוס. לפיכך, הציע, בעבודה הטיפולית עם מטופלים פסיכוטיים, הדיבור מתוך העצמי האמיתי של המטפל, היא עמדה טיפולית חיונית.
הרצאתו של סימינגטון הייתה עשירה במיוחד, והעלתה כמה נקודות ושאלות חשובות הנוגעות למקומנו כמטפלים, ככותבים, כמדריכים וכמודרכים, סביב החיבור לעצמי האמיתי שלנו. בבסיס ההרצאה שלו קיימת הקריאה לחשיבה והתבוננות פנימית, כמעין מאמץ מנטאלי שמטרתו להפריד בין ה"ג'יבריש" (כדבריו) שהטמיעו במוחנו מדריכי העבר שלנו או התיאורטיקנים שינקנו מהם, לבין האמת האותנטית שמרימה את ראשה כאשר אנו באמת קשובים לעצמנו ולמטופל. כאשר אנו הולכים כעיוורים אחרי כוחן של קבוצות אנו גם מפספסים את הפרט שניצב מולנו. כאשר אנו פועלים אך ורק על סמך טכניקות או רעיונות שלמדנו מאחרים אנחנו למעשה בוחרים בדרך הקלה, דרך שפוטרת אותנו מעול החשיבה העצמאית. הרצאתו אף מעלה שאלות לגבי ההדרכה, ומזיזה את הדגש מהקניית ערכיה של הקהילה הטיפולית הספציפית לפיתוח דרך החשיבה העצמאית של המודרך. כל אלה הם רעיונות חשובים ומעוררי השראה, בעיקר עבור הבוגרים הטריים של מרכז ויניקוט.
עם זאת, לדעתי קשה להתעלם מכך שסימינגטון למעשה ממקם את ויניקוט בתוך הקשר התייחסותי, בכך שהוא שם אצלו את הדגש על התקשורת האנושית וההדדיות. ניתן להתבונן בעין ביקורתית על ניסיון זה, משום שהוא מעתיק את העיסוק של ויניקוט במודל הסטרוקטורלי של פרויד לקבוצה עכשווית ו"שלטת", זו שאומרת ש"הכול יחסים". זה הוא ניסיון לקרוא את ויניקוט מתוך השקפת עולם עכשווית, שויניקוט אולי לא היה מסכים לה. האם זו חשיבה עצמאית, או כזו שמושפעת אף היא מרוח התקופה? כך או כך, הרצאתו של סימינגטון מעוררת השראה, ואולי אף קוראת לחשיבה מחודשת על תרומתן של האסכולות הפסיכואנליטיות לטכניקה הטיפולית: ייתכן כי מקומן הראוי של התיאוריות הוא בהמשגה הנפשית, בחשיבה על הטיפול, ופחות בפרקטיקה עצמה. אולי כשנתנתק מהצורך לעסוק רק במה שהוא "פסיכואנליזה", ונכניס לתוך הטווח גישות נוספות להתערבות, רק אז נוכל לגרש את רוחות העבר שנושפות בעורפנו ומנופפות באצבען לעברנו, ולהוליד את אותו עצמי אמיתי שמרגיש חופשי להתחבר אל המטופל שלו בכל דרך אנושית אפשרית.
נוגה אריאל-גלור היא מטפלת באמנות, סטודנטית לתואר שלישי במסלול ״פסיכואנליזה ופרשנות״ באוניברסיטת בר-אילן.
