פצע המטופל שבתוך נפשי הוא: אתגריו של המטפל הפצוע

שירלי כהן

אני בוכה.

בוכה משום שילדים קטנים ננטשים בידי אבותיהם

וילדות קטנות נשכחות על-ידי אמהותיהן.

ואבות לא יודעים מה לעשות, אז הם שותים. מכים;

ואימהות ננטשות, אז הן כועסות ומתוסכלות.

בכיתי משום, משום שהייתי ילדה קטנה,

ומשום שאימא לא ידעה מה לעשות

ורציתי - כל כך רציתי, שאבא יהיה גאה בי

יאהב אותי. עד כדי כאב רציתי.

והוא לא היה שם לחבק אותי.

בכיתי משום שחליתי. וכעסתי. ממש כעסתי.

בכיתי משום שעמוק בלב באמת כאב לי.

ומשום שלכאב הזה אין שום מקום ללכת אליו,

אלא עמוק יותר אל תוך כאב שהוליד אותו מלכתחילה.

וכשהוא מגיע לשם, הכאב מעיר אותך.

ואז, משהו קורה: איזה רגע של חסד. מהיר ובהיר. רגע שמשנה חיים

הנשמה -

שידעה תמיד מה שלא ידעתי אני

אני רוצה להיות חופשייה.

אני רוצה להיות 'מרפאה'.

'מרפאה' הפצועה בעצמה, שיודעת את הכאב. יודעת את הפצע.

שיודעת לפגוש את פצעו של המטופל במקום בו הוא נמצא, ויודעת דבר עם המטופל כדבר פצע אל פצע, כאב אל כאב.

מרפאה שיודעת אילו סיכונים לקחה על עצמה כדי להיות במקום בו היא נמצאת. ומה המחיר ששילמה בדרך לריפוי המתרחש.

מסתורי הפצע האנושי הוא נושאו המרכזי של מאמר זה, אשר עוסק באתגרים הנגזרים מעברו של המטופל הפצוע, הלימתם לפצעי המטופל והשפעותיהם על יחסי הגומלין במרחב הטיפולי. דיאלוג זה בין פצע המטופל לפצע המטפל מאפשר הצצה לנבכי הפצע הקולקטיבי והמורכב, הקיים בכל אחד מאיתנו במידה זו או אחרת. 

בהתייחסותי ל'מטפל הפצוע' אני מתכוונת למערכת היחסים בין המטפל לפצע האישי שלו, ובינו לבין לזה של המטופל. ניתן לומר כי מדובר באקלים הרגשי ששני אנשים יוצרים יחד בתוך המרחב הטיפולי, אשר עשוי לאפשר ברית שתהווה נקודת מפגש לא רק עם הכאב והפגיעה, אלא גם גם עם כוחות הריפוי והגדילה שמביא איתם השניים.

סוגיית המטפל הפצוע נגזרת מהסיפור המיתולוגי על כיירון, בן אלמוות מהמיתולוגיה היוונית הנחשב לחכם ביצורים, אשר סבל מפצע כרוני שאינו נרפא, אך דווקא פצע זה הקנה לו את הידע והרגישות להבין את סבלו של האחר ולפעול בהתאם. על סיפורו של כיירון ביסס יונג את סוגיית המטפל הפצוע בתהליך הטיפולי. יונג ראה את אפשרות הריפוי של הזולת כתלויה ביכולת האישית של המטפל לריפוי עצמי, וטען כי "בכל אדם יש באופן ארכיטיפי מרפא פנימי, ובטיפול הוא מושלך על המטפל. במהלך התהליך הטיפולי, על המטופל להתחבר למרפא הפנימי שלו, לתת לו יותר ויותר מקום בנפשו, ולהחזיר את ההשלכה מהמטפל בחזרה אליו" (1955).

אנליטיקאי יונגיאני נודע בשם Goggenbuhl-Craig כתב ספר (1971) על הכוח שיש במקצועות הטיפוליים, ובו הרחיב על דימויו של המטפל הפצוע. הוא דן בספרו בפיצול הדימוי הארכיטיפי של המרפא, שבו כל הבריאות מיוחסת למטפל ואילו כל החולי - למטופל. דימוי זה מקנה כמובן כוח רב למטפל, ומאפשר לו להתנתק מהפצע האישי שלו, אותו הוא משליך על המטופל, בעוד המטופל משליך את החלק הבריא שלו על המטפל. כדי לעורר ולהניע את כוחות הבריאות של המטופל, על המטפל לקחת בחזרה את השלכותיו ולהיות בקשר עם הפצעים שלו עצמו.

יכולתו של המטפל להכיר ולגעת בפצעיו ולהשתמש בהם בתבונה ורגישות הנה מכרעת, מאחר והיא עשויה לספק פלטפורמה מוצקה לפגישה עם מעמקי הנפש של המטופל/ת. כמו-כן, הוא מאפשר למטופל, הפצוע גם כן, לפגוש עוד אדם אשר יכול להזדהות ולגלות הבנה עמוקה לכאב הנפשי וההתפתחותי שלו. כך, הפצע משתבץ בטבעיות בתוך מערכת היחסים הטיפולית, וממחיש באופן קונקרטי את החוויה ההדדית והאנושית נוכח כאבי זולתנו ממקום של חמלה ואמפתיה. אני רואה נחמה גדולה בכך, הגואל אותנו מחווית ה"לבד" בשעת מצוקה.

במאמרו How ‘the wound' enters the room and the relationship, עוקב מייקל סות' (2007) אחר הצעדים המשמעותיים שנעשו מימיו של פרויד ועד היום בהכרת הפצע של המטפל. הוא טוען כי "חווית הבשר-ודם של תהליך היווצרות הפצע אינה יכולה להישאר מחוץ לחדר הטיפולים. הדואליזם מתמוטט, הפצע מסרב להגביל עצמו לנפש המטופל ולחייו, ונכנס לא רק לתוך מציאות התרפיה של המטופל, אלא גם לזו של המטפל ולמערכת היחסים הטיפולית בכללה". באופן דומה, כותב מיטשל בספרו "התייחסותיות - מהיקשרות לאינטרסובייקטיביות" (2009): "בני אדם המצויים באינטראקציה 'מעורבבים זה בזה' ברמה הרגשית, עד כדי כך שאי אפשר לדעת מי המתחיל ומי המגיב. כל מה שנשאר למטפל לעשות הוא להתאמץ לזהות את הרגשות המתרוצצים באינטראקציה. זיהוי רגשותיו הוא מקור מידע מרכזי של המטפל על המתרחש באינטראקציה הטיפולית, ופענוח המידע הרגשי לכדי ניסוח נרטיבי יכול להבהיר את המתרחש ביחסים הטיפוליים, ואף לאפשר הצצה לרפרטואר ההתנהגותי של האדם ביחסיו המשמעותיים מחוץ לטיפול".

שאלה מהותית המעסיקה אותי רבות כמטפלת בתחילת דרכה, מתייחסת לדילמה באשר לשאלה עד כמה נכון (ואף אחראי) מצידי לגעת בנבכי נפש האדם, כאשר בתוכי קיימים פצעים פתוחים וצלקות שעדיין לא הגלידו? דילמה זו עלתה ביתר שאת כאשר הגיעה אלי מטופלת שובת לב עם כאב גדול מנשוא. זיהיתי בה את אותה הכמיהה שלי, לעיניים שיראו, לב שירגיש ויד שתושט לכוון את הדרך. הכרתי מקרוב את אותן הגנות נוגדות עצבות, שכוללות, בין היתר, עזרה לזולת. פצעיה נגעו בדיוק מופלא במקומות הכואבים והבלתי פתורים שבי, ופחדיה עוררו את התהומות והשדים העמוקים ביותר שלי. אך דווקא מול חוסר האונים של המטופלת, ניצבתי לא פעם נבוכה ואף קצת מנותקת. מדוע?

נוכחתי לגלות שהיכולת שלי להפריד בין 'החומרים' האישיים שלי לאלו של המטופלת היתה מוגבלת למדי, לעיתים אף בלתי אפשרית. אולם ככל שעסקתי בניסיון להפריד, כך נסוגתי מיצירת קשר נוכח ואוהב עם המטופלת. מאידך, ככל שגיליתי הזדהות יתרה עמה, גברה בתגובה תחושת הנטישה שלה. לכן, הצעתי להגדיר לעצמי את מטרת הטיפול כפיתוח היכולת שלנו לנוע על הציר שבין ריחוק וקרבה, ללא החשש המלווה אותם; ללמוד לשאת קרבה ללא איבוד הזהות, ולשאת מרחק ללא חרדת נטישה.הבנתי שהדרך שלי להזמין את הכאב של המטופלת היתה הדרך בה הרגשתי שהיא מסוגלת לחוות "חום וביטחון".

מדובר אמנם במקרה קרוב במיוחד, אך יש לזכור כי היכולת להקשיב לאחר אל מול פחדיו וכאביו מצריכה מאיתנו תמיד התבוננות עצמית מעמיקה וכנה, הקוראת לנו להתעמת עם פחדינו ומצוקותינו שלנו. ואכן, ככל שהרשיתי לעצמי להיות במגע עם פחדיי שעלו ביתר שאת אל מול המטופלת, כך יכולתי להחזיק בעבורה גם את המשאבים והמקומות הבריאים שבתוכה. כך, הפצע כבר לא מסתורי ומסתתר, אלא מזמין דיאלוג פתוח של לב אל לב. לעיתים, מטפל הנוגע בפצע המטופל הופך להיות בעצמו הפצע, כפי שהיטיב לנסח זאת מייקל סות': "מטפלים רגישים יכולים לראות כיצד גופו של המטופל מתחיל להגיב כאילו הוא כלוא עכשיו במערכת היחסים הפוצעת (wounding relationship)". אני סבורה שרעיון 'המטפל הפצוע' מבטא את מסע התיקון המאוחר של המטפל, דרך תהליך מטופליו. יש שיגרסו כי אין מקומו של תהליך התיקון במרחב הטיפולי, אך לטעמי, תהליך תיקון במפגש טיפולי הינו במידת מה הדדי (אך לא סימטרי), לגיטימי ולעיתים אף בלתי-נמנע. ההתייחסות לטיפול במובן זה היא כאל מסע ריפוי משותף, והיכולת של המטפל 'לרפא' את המטופל תלויה ביכולתו שלו לריפוי עצמי.

המפגש שלי עם אותה מטופלת עורר בי גם מחשבות לגבי 'גורלו' האפשרי של המטפל הנוגע בכאבו של האחר, ומוצא עצמו לעיתים נפגע ונהרס, כאשר הוא נחשף לפצע שלו עצמו, המשתקף אליו מבעד פצעו של המטופל. מצבים אלה אינם נדירים, ומעוררים שאלות רדומות נוספות: האם עלינו כמטפלים להיות 'סטריליים'? האם יש בכלל דבר כזה? האם החומרים האישיים שלנו מזיקים לטיפול, ואולי מזיקים לעצמנו? בהקשר זה, דן יונג ב"ילד הפנימי הפגוע", ומתייחס לכך שכולנו היינו ילד או ילדה שחוו תלות, שיכולותיהם מוגבלות, שחשו לעיתים פגועים וחסרי אונים. כדי להגיע בבגרות למקום של חופש פנימי מלא, מסביר יונג, אנחנו צריכים להתחבר למקום הזה - להכיר ולקבל את הילד הפגוע שבנו, המטפלים. רק כך יתאפשר לנו להזין אותו ולהשתמש בו. 

על פי הגישה בבית הספר לפסיכותרפיה בלונדון (מבית מדרשה של גרדה בויסן), המטפל בהגדרתו הוא מטפל פצוע, ולא 'נקי' וטהור; הוא בא עם הכאבים שלו אל תוך חדר הטיפולים ולתוך חווית ה"כאן ועכשיו", דרכם הוא מצליח להתחבר לכאב של מטופליו. המטפל הפצוע מבין אותם לעומק, ומתוך ביקוריו שלו במחוזות כואבים אלו, הוא מוצא בתוכו אמפתיה רבה. גישה זו שונה באופן מהותי מהגישה הפרוידיאנית הקלאסית, לפיה המטפל נדרש להיות "לוח חלק" ואובייקטיבי, המחכה למטופל שישליך עליו את רגשותיו. כיום, עם השינויים התיאורטיים והטכניים אשר התרחשו בפרקטיקה הטיפולית, מרבית אנשי המקצוע אינם מחזיקים עוד בגישת "הלוח החלק", אלא מניחים כי הדינאמיקה של מערכת היחסים הטיפולית היא תוצר משותף של מטפל ומטופל. בעבודת הפסיכותרפיה, המטפל הוא אדם שלם, ולסובייקטיביות שלו כאדם יש חשיבות גדולה.

לפי מיטשל, כמייצג מרכזי של גישה זו, אין כל דרך להעלים את המטפל (וגם לא נכון לשאוף לכך); הוא נמצא שם כל הזמן, חי ופועם, משתתף באינטראקציות הרגשיות של המטופל גם אם אינו מודע לכך, וגם אם אינו רוצה בכך. מיטשל מציע 'איזון אחראי', המבוסס על התובנה כי "אין סימטריה בין מטופל למטפל. המטופל מוזמן לבטא את רגשותיו ללא איפוק, ואילו הספונטניות של המטפל איננה יכולה להשתולל ולבטא את צרכיו האישיים, אלא עליה להיות מרוכזת בצורכי המטופל". גם אני, עם הזמן, רכשתי את ההבנה שזו משימה קשה עד בלתי אפשרית לנסות ו'להיטהר' לפני כל טיפול, הן מהפחדים והסבל, והן מהשמחה והאהבה. יחד עם זאת, על המטפל מונחת האחריות והמודעות להתארגנות פנימית ורגשית לפני כניסתו למרחב הטיפולי. עליו להיות ער להשפעותיה של ההזדהות ההשלכתית, אשר עשויה לייצר מעורבות יתר ולהוציא את המטפל מהעמדה האובייקטיבית שלו, ובכך אף לחבל במטופל ובקשר הטיפולי.

אני מאמינה שהחומרים האישיים שלנו הם חכמת החיים ומקורות הכוח שלנו, המאפשרים לנו לתפוס ולחוות את החיים באופן מלא; להסתכל בעיניים גם על החלקים "הפחות טובים" של המציאות, ולהיות מוכנים להודות בכך שהפצעים של המטפל ושל המטופל שזורים באופן בלתי-נמנע בתוך השדה הטיפולי. ככל 'שנשמור' על עצמנו יותר, כך ננציח את בדידותנו כמטפלים וניוותר מנותקים, מפוצלים ומופרדים ממטופלינו. ואף יותר חשוב, בכך לא נאפשר להם להיפגש מחדש עם כוחותיהם ובריאותם.

לסיום, אבקש לטעון כי ההתמודדויות והמורכבות שהחיים הציבו בפני - הלא הם פצעיי הפרטיים, הם אלו שהעניקו לי, כאדם וכמטפלת, את הרגישות החמלה והסובלנות, המאפשרים לי לפגוש את המטופל במקום הפצוע שלו. בתוכי מצוי הניגוד המשלים בין המטפל "המרפא" והמטופל "הפצוע", אשר מסמל עבורי את נקודת המפגש שבין מטפל למטופל במצבים הכואבים והעמומים של החיים, הטומנים בחובם גם את כוחות הריפוי וההחלמה. בסופו של דבר, אין הבדל כל-כך גדול בינינו לבין מטופלינו, וכפי שאנו מבקשים להנחיל להם, גם עלינו מוטל לקבל את הריפוי המתרחש יחד עם הכאב הפועם.

"אנחנו נולדים בקשר. נפצעים בקשר. ונרפאים בקשר" (ה. הנדריקס)

על הכותבת - שירלי כהן

שירלי כהן היא מטפלת מוסמכת בפסיכותרפיה גופנית. 

ביבליוגרפיה

ס, מיטשל. (2009) "התייחסויות - מהיקשרות לאינטרסובייקטיביות". הוצאת "תולעת ספרים".